המלצה קצרה על "רומן 11, ספר 18" של דאג סולסטד ("בבל", מנורווגית: דנה כספי)

כאשר הנושא של הספרות הוא ניהיליזם (אבדן אמון בערכים, תחושת חוסר משמעות) הרי שהספרות עצמה צריכה לפצות על אבדן הניהיליזם בהציבה ערך משלה, כלומר אותה עצמה. זו אחת הסיבות מדוע יצירות הספרות שמתמודדות עם הניהיליזם הן היצירות החשובות ביותר שבמצאי הספרותי: הן חייבות להיות טובות מאד על מנת שיהיה לקורא במה להיאחז.

באופן גס, יש שתי דרכים בהן מפצה הספרות שעוסקת בניהיליזם על הניהיליזם עצמו. האחת – דרך התוכן והאחרת – דרך הצורה.

הספרות שמפצה על הניהיליזם שהיא עוסקת בו באמצעות התוכן עושה זאת באמצעות חשיפת העומקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שמביא אליו הניהיליזם. העומק המסחרר מפצה על אבדן הטעם והמשמעות, הופך תחליף למשמעות. קירילוב של דוסטוייבסקי ב"שדים" שמחליט להתאבד על מנת להוכיח את ריבונות האדם, את המרד של האדם באלוהים ובטבע כאחד, הוא דוגמה בולטת לעומק מסחרר כזה. אנה קרנינה ברומן הנושא את שמה, שמהרהרת לפני התאבדותה שבעצם אין דבר כזה אהבה בעולם, אף אחד בעצם לא אוהב אף אחד, הכל מסכות והעמדות פנים, גם אם לובשי המסכות לא תמיד מודעים לכך – היא דוגמה קודרת נוספת. דרך נוספת של התמודדות תכנית עם הניהיליזם בספרות היא הצגת עמדה שמגייסת את כל כוחות הנפש החבויים באדם נגד אבדן הערכים. האדם מורד במרד המטפיזי שלו עצמו. ברנר הוא דוגמה מופתית לכך. וכך גם קאמי.

אבל יש ספרות שמפצה על הניהיליזם באמצעות הצורה הספרותית. הפיצוי הזה הוא, בעיניי, חלש יותר באופן עקרוני, אבל הוא מניב בכל זאת יצירות יפות.

כזה הוא הרומן "רומן 11, ספר 18" של הסופר הנורווגי דאג סולסטד שראה אור במקור ב-1992 (הסופר והספר נחשבים מאד במולדתו, כך הבנתי). הניהיליזם והייאוש כאן הם מהסוג הרך, זה של חברות השפע. אף אחד לא רוצח אף אחד כתוצאה מהניהיליזם (כמו שהעיר פעם בגאוניות המבקר היהודי-אמריקאי אירווינג האו: רסקולניקוב כיום, רגע לפני שהיה רוצח את הזקנה, היה וודאי מקבל מכתב ובו מודיעים לו שבקשתו למלגת לימודים נענית בחיוב וסמסטר הסתיו יתחיל בספטמבר הקרוב). הגיבור שנטש אישה וילד לשם אהבה חדשה מאבד את הטעם באהבתו החדשה עם אבדן יופייה של המאהבת. ובעצם, גם קודם לכן לא ברור לו מדוע בעצם עזב את אשתו כשהיה ודאי לו שימאס עד מהרה באהובתו החדשה. את הייאוש הניהיליסטי, שמוביל למעשה אבסורדי במהלך הרומן, ממתיק סולסטד באמצעות הצורה. כלומר, באמצעות המוזיקליות של המשפטים, הסגנון המודגש החזרתי שיש כאן, הגיהוץ של המשפטים שמיישר כל מעקש ועקוב למישור במרוצתו של הקורא. ובאמצעות אירוניה והומור דקים שהוא בוזק בטקסט. ההמצאה התכנית שיש כאן – אותו מעשה אבסורדי שהגיבור מבצע על מנת לפוגג מעט את חוסר המשמעות התפל של החיים – מעניק אמנם מתח לעלילת הספר, אבל לא נראה לי חשוב במיוחד.

ספר יפה, מהנה לקריאה, למרות – ובעצם בגלל – נושאו הקודר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: