Monthly Archives: ינואר 2018

על "שרה, שרה" של רונית מטלון ז"ל

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הטוב ביותר בעיניי של רונית מטלון מאלה שקראתי (לא קראתי עדיין את האחרון), רומן טוב מאד נקודה, הוא "שרה, שרה" מ-2000. והוא גם, כמדומה, הרומן הכי פחות מדובר כשמדברים על כתיבתה. בטח בהשוואה ל"זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"קול צעדינו" (2008).

"שרה, שרה", בניגוד לטקסטים אחרים של מטלון, מסרב להיות נס ודגל למשהו, אלגוריה לגורל המזרחי או נשא דגל של האוונגרד בכתיבה. ציטוט אחד מהרומן ממחיש את הסירוב הזה. במרכז הרומן ניצבים יחסיהן של המספרת, עופרה, וחברתה, שרה. באחד הרגעים, שרה מקוננת על הוריו של בעלה ועופרה מתנגדת לתיאוריה. "הם סתם זעיר-בורגנים משעממים ומזיקים, הפטירה שרה בחריפות. במה הם מזיקים, מחיתי, איפה את רואה נזק? – בכל מה שהם מייצגים. זה בדיוק הרוב הדומם הזה, 'העם', התשתית הזאת שעליה יושבים הכיבוש, הסירחון והעוולות. הם ההצדקה. – אי אפשר למדוד כל דבר רק דרך המשקפיים של הכיבוש והעוולות, זה מוגבל וחולה" (עמ' 108).

ועמדתה זו של עופרה, המספרת של הרומן, המסרבת לראות באנשים רק "מייצגים" של תופעות חברתיות, כלומר כקיימים רק כתופעות פוליטיות, ניכרת ברומן הזה גם מבחינת האסתטיקה שלו.

למה הכוונה? מטלון כתבה בדרך כלל ריאליזם. כשהיא פנתה אל כתיבה סוריאליסטית, כמו ב"גלו את פניה" (2006), התוצאה הייתה רחוקה מלהיות משביעת רצון. אבל לא היה למטלון, כמדומה, נוח עם הריאליזם. הוא נראה לה פשוט מדי. ולכן ב"קול צעדנו", למשל, היא מחזקת אותו בנסיקות להפשטות, לכתיבה פיוטית, לדיונים אינטלקטואליים, לעתים לרגשנות מוּטחת, מופרזת, לעתים לכתיבה פרחית מתריסה. כך שלעתים ה"חיזוקים" ו"הנסיקות" דווקא מחלישים את הטקסט.

אבל ב"שרה, שרה" המרקם של הרומן עשיר בצורה בלתי רגילה. האנשים, אופן דיבורם, הנופים האורבניים, הריהוט, הביגוד, כלי הרכב, האוכל מתוארים בדקות גדולה. מטלון עורכת גם כאן גיחות של פיוט והפשטה בטקסט, אבל היא צמודת-קרקע רוב הזמן, צמודה אל שטח הפנים העשיר של המציאות המתוארת. שפע הפרטים האלה מנביע את (במידה ומדובר בפרטים הנוגעים לחזות של האנשים, לאורח דיבורם או לרגשותיהם) – ומקביל ל (במידה ומדובר בפירוט של הסביבה הפיזית בה הם נתונים)  – האינדיבידואליות של הגיבורים ושל הסיטואציות שהם נתונים בהן.

הצורה של הרומן עצמו, אותו ריאליזם מפורט, אם כן, עומדת בצידה של עופרה בוויכוח שלה עם שרה: קודם האנשים – אחר כך, אם בכלל, מה שהם מייצגים.

ואכן עופרה, שמבטאת את ההסתייגות הזו מראיית אנשים כ"מייצגים" דבר-מה, היא בת דמותה של מטלון עצמה. כמוה היא גדלה בעוני באזור פתח תקווה. כמוה היא מזרחית. ואילו שרה גדלה למשפחה אשכנזית עשירה. שרה – הצלמת והאקטיביסטית השמאלית שעופרה מתפעלת ממנה מצד אחד, אבל גם מסויגת ממנה מן הצד השני.

בדומה ל"קול צעדינו" גם "שרה, שרה" הוא ניסיון מודע לעצמו בכתיבת ביוגרפיה. עופרה (ומטלון מאחוריה) משתפת בניסיוניות זו את הקוראים. "חטיבות הזמן עורכות את עצמן לפני כמו אבני לגו, בסדרים שונים, גדלים וצבעים משתנים. אני מתקשה לבחור בין עקרונות הארגון והסדר שהציעו […] – את הביוגרפית שלי, עופרי, מפטירה שרה בשאננות" (עמ' 46). מעניין עד כמה הפרויקט הזה קרוב ברוחו ליצירתה מהשנים האחרונות של אלנה פרנטה, שגם היא ביוגרפיה (בדויה) שכותבת חברה על חברתה. לא פלא שמטלון גילתה עניין בפרנטה, אף מתחה עליה ביקורת מסוימת,  בטקסט שהתפרסם בעיתון "הארץ".

לא פחות ויטלי מתיאור חייה של שרה (הסיפור מתכנס לבסוף לתיאור אמהותה ונישואיה ולתיאור רומן מחוץ לנישואין שהיא מנהלת עם צעיר ערבי משכיל), ואולי אף יותר ממנו, הוא התיאור של משפחתה הצרפתית של עופרה ששכלה את בנם, מישל, באיידס. השנה היא 1995 ועופרה ממריאה לצרפת ללוויה ולשבעה. התיאור של המשפחה האבלה מדויק ביותר, עשיר במובן הטוב של המילה ולפרקים אף מצחיק.

"שרה, שרה", בקיצור, הוא, לטעמי, מטלון בשיאה. ספר חריף, סמיך, מהיר באופן אינטליגנטי (ושתובע אינטליגנציה דומה מהקורא שלו) במעברי המשפטים, הדיאלוגים, המחשבות, התיאורים והדימויים.

לכן מעניין ואולי סימפטומטי שהרומן הזה זכה, כאמור, לתשומת לב מועטה, יחסית ליצירותיה האחרות. הריאליזם הסמיך שלו מקשה על רתימתו להפשטות למיניהן. וזו אולי אחת התרומות המוסריות הגדולות ביותר של הריאליזם כסוגה: חידוד האינדיבידואליות של מצבים, מקומות, ובעיקר: אנשים.

*

הבעיה שלי עם רונית מטלון ז"ל הייתה שלקחו סופרת טובה והפכו אותה למרכזית מאד בגלל שיצירתה השיקה לאופנות אקדמיות (בניסוח פחות אוהד) או לסדר יום פוליטי של האקדמיה (בניסוח אוהד יותר). אבל על זה שהיא סופרת טובה מעולם לא חלקתי.

(ובהערת אגב: עובדה מעט מקוממת בעיניי היא שממי שניתן לכנות "שלוש הטנוריות" שלנו, ילידות אותה שנה פלוס מינוס – אורלי קסטל-בלום, רונית מטלון וצרויה שלו – יצירתה של שלו היא הכי פחות מחובקת אקדמית. הדבר נבע גם מהצלחותיה של שלו במכירות, גם בגלל שהיא כותבת שמרנית יותר מבחינה צורנית אבל גם מפני שהיא לא "פוליטית" במובן קל לפיצוח (ואולי גם מפני שהיא אשכנזייה רח"ל). כל הסיבות האלו נראו לי לא רלוונטיות לאי החיבוק האקדמי, ובחלקן אף סיבות דווקא לחיבוק כזה.)

"זה עם הפנים אלינו" (1995), באקספרימנטליות המעניינת שלו, ו"קול צעדינו" (2007), בביוגרפיוּת הלפרקים עזה שלו, הם רומנים טובים. אבל "שרה, שרה", לעומת זאת, הוא רומן טוב מאד. קראתי אותו עם צאתו לאור וחשבתי שהוא כזה וכעת קראתי אותו בשנית ואני חושב כך אף ביתר שאת (למעט אורכו, שניתן היה לקצרו מעט).

 

 

על "שבע דרכים לאיבוד", של סמדר שטינברג, בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן", 255 עמ'

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות של "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הזה כתוב בלשון הווה. "שפיצר מוביל אותם למסעדה שבמבט מבחוץ מזכירה יותר מכל גן אירועים". "אריקה נעצרת מול ציורי השמן של אמו". "הוא מתעורר בודד במיטה הרחבה". הבחירה הזו, שרווחת ברומנים בני זמננו, ונדמה לי שצרויה שלו (שרוחה, כך נראה לי, שורה על רומן הביכורים הזה) עושה בה שימוש נרחב, ראויה לבחינה. הבחירה בזמן הווה מכניסה מתח לטקסט, כביכול האירועים קורים עכשיו לנגד עינינו. היעדר מספר שמסכם את הכל בלשון עבר ("שפיצר הוביל אותם", "אריקה נעצרה", "הוא התעורר") – וניכר שלפחות הוא, המספר, שרד את האירועים, כי הרי הוא כאן על מנת לספר – מכניס את כולנו, הדמויות, המספר והקוראים, לאותה קלחת: כולנו חיים במתח ובדאגה מה יקרה הלאה, אין איש מאיתנו (כולל המספר!) שכבר עיכל את האירועים וטורח כעת לספר עליהם ביישוב הדעת. במילים אחרות: הבחירה בלשון הווה מכניסה "דרמה" לספר, וייתכן שהכנסת ה"דרמה" חשובה יותר לסופר מההבנה מה בדיוק אירע ולמה. המטרה הזו, להכניס "דרמה", אכן מרכזית בספר הזה וניכרת גם בבחירת החומרים הטעונים רגשית: ימיה האחרונים של אישה מבוגרת שנתגלה גידול סרטני בראשה, שקיעתו לדמנציה של מרצה לשעבר להיסטוריה באוניברסיטה העברית שאשתו בוגדת בו.

יש, אם כן, אופי של טלנובלה לטקסט הזה. אבל למרות זאת הרומן הזה, שזכה בפרס ספיר לספרי ביכורים, הוא רומן טוב בסופו של דבר. שטינברג, ראשית, מכירה את גיבוריה היטב. בין אם זה בני הדמנטי או אשתו אריקה שמבקשת לה רגעי אהבה אחרונים מהמאהב הוותיק שלה לפני בוא חורף הזיקנה; בין אם זה המאהב עצמו, שפיצר, המרצה הכריזמטי המזדקן, המבקש לשמח את אמו לפני מותה, או אמו, שרה, הגוססת אך מבקשת לגבור במאבק אחרון על יריבתה הוותיקה, המאהבת של בעלה שנפטר לפני עשורים ארוכים כבר; בין אם זו בתו של שפיצר, דור, חיילת במודיעין שחרדה ומקווה שהיא נושאת ברחמה את ילדו של מי שהיא לא בטוחה שהוא חבר שלה, בין אם זו רעות, דיירת בשכירות בדירה של בני ואריקה, שבעלה מבקש להתגרש ממנה, ובין אם זה יאיר, בנם של בני ואריקה. הרומן בנוי היטב. הוא נחלק לפרקים פרקים, כשכל פרק מתמקד בתודעה של גיבור אחר (אריקה, שפיצר, שרה, דור וכו') משורת הגיבורים הקשורים ביניהם, אך מתקדם בעקביות בזמן במעבר מפרק לפרק. נכון, כאמור, שסכנת הרגשנות המלודרמטית מרחפת על פני הרומן, אבל רק משום שחיי הדמויות מסופרים ברגש ובאמפטיה רבים.

זה רומן ריאליסטי מובהק ולשון הכריכה האחורית משבחת אותו על כך ("מארג עדין של ראליזם מעשה מחשבת"). ואכן לסופרת יש את התבונה להוסיף פרטים מסוימים בטקסט, פרטים שאינם הכרחיים מבחינת העלילה או הבנת הדמויות, אבל שהוספתם יוצרת את מה שמבקר הספרות רולאן בארת כינה effet de reel, אפקט של מציאות. הנה, למשל, יאיר, בנם של בני ואריקה, עורך הדין שנחלץ לעזרת רעות, הדיירת של הוריו, במשפט הגירושין שלה. יאיר מבקר בדירתה של רעות ומבחין בכך ש: "סמוך לגדר גדלים צמחי תבלין כמו אלה שהוא ומרב מגדלים באדניות הצבעוניות מאיקאה התלויות על סורגי החלון, והוא מונה אותם בשמותיהם: אורגנו, רוזמרין, טימין, לואיזה, בזיליקום, שיבא, נענע (הוא רושם לעצמו שגם רעות מגדלת אותה באדנית נפרדת, מכירה בשתלטנותה הטבעית)". הפירוט כאן של סוגי התבלינים, ובייחוד הבאת העובדה הבוטאנית הכביכול מיותרת שנמנית כאן (על שתלטנותה של הנענע שיוצרת צורך בהפרדתה משאר התבלינים), יוצרים בקורא את התחושה שאכן קיים איש כזה בשם יאיר, שנמצא בדיוק היכן שהמספר כותב שהוא נמצא ובוחן את סביבתו. הדמויות של שטינברג נעות כך בתוך עולם סמיך, אמין בריאליסטיות שלו.

תיאורטיקן חשוב של הריאליזם, המבקר המרקסיסטי גיאורג לוקאץ' (1885-1971), נהג להבחין בין ה"ריאליזם", סוגה נעלה בעיניו שמתגלמת ביצירות בלזק וטולסטוי, לבין מה שהוא כינה "נטורליזם", סוגה נחותה שמתגלמת ביצירתו של אמיל זולא. אחד ההבדלים בין השניים הוא שה"ריאליזם" הוא פילוסופי במטרותיו ומבקש להתחקות אחרי העקרונות שלפיהם פועלת החברה, בעוד ה"נטורליזם" מכביר פרטים על מנת ליצור תחושת מציאות אבל עיוור לכוחות החברתיים הגדולים שרוחשים מתחת לפני השטח, אטום ל"סיפור הגדול". מרבית ה"ריאליזם" שנכתב בארץ בעשורים האחרונים הוא "נטורליזם" כזה. הוא לא מציע מבט מעמיק על היסודות שעליהם עומדת המציאות. למרות זאת, במקרים שהוא נכתב מתוך בקיאות במציאות, בטקט (מה להכניס ומה לא להכניס לטקסט), ברגש (ולא בהתלהמות רגשית), וביכולת ארכיטקטונית של בניית רומן – כמו במקרה הזה – התוצאה ראויה לקריאה.