על "שרה, שרה" של רונית מטלון ז"ל

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הטוב ביותר בעיניי של רונית מטלון מאלה שקראתי (לא קראתי עדיין את האחרון), רומן טוב מאד נקודה, הוא "שרה, שרה" מ-2000. והוא גם, כמדומה, הרומן הכי פחות מדובר כשמדברים על כתיבתה. בטח בהשוואה ל"זה עם הפנים אלינו" (1995) ו"קול צעדינו" (2008).

"שרה, שרה", בניגוד לטקסטים אחרים של מטלון, מסרב להיות נס ודגל למשהו, אלגוריה לגורל המזרחי או נשא דגל של האוונגרד בכתיבה. ציטוט אחד מהרומן ממחיש את הסירוב הזה. במרכז הרומן ניצבים יחסיהן של המספרת, עופרה, וחברתה, שרה. באחד הרגעים, שרה מקוננת על הוריו של בעלה ועופרה מתנגדת לתיאוריה. "הם סתם זעיר-בורגנים משעממים ומזיקים, הפטירה שרה בחריפות. במה הם מזיקים, מחיתי, איפה את רואה נזק? – בכל מה שהם מייצגים. זה בדיוק הרוב הדומם הזה, 'העם', התשתית הזאת שעליה יושבים הכיבוש, הסירחון והעוולות. הם ההצדקה. – אי אפשר למדוד כל דבר רק דרך המשקפיים של הכיבוש והעוולות, זה מוגבל וחולה" (עמ' 108).

ועמדתה זו של עופרה, המספרת של הרומן, המסרבת לראות באנשים רק "מייצגים" של תופעות חברתיות, כלומר כקיימים רק כתופעות פוליטיות, ניכרת ברומן הזה גם מבחינת האסתטיקה שלו.

למה הכוונה? מטלון כתבה בדרך כלל ריאליזם. כשהיא פנתה אל כתיבה סוריאליסטית, כמו ב"גלו את פניה" (2006), התוצאה הייתה רחוקה מלהיות משביעת רצון. אבל לא היה למטלון, כמדומה, נוח עם הריאליזם. הוא נראה לה פשוט מדי. ולכן ב"קול צעדנו", למשל, היא מחזקת אותו בנסיקות להפשטות, לכתיבה פיוטית, לדיונים אינטלקטואליים, לעתים לרגשנות מוּטחת, מופרזת, לעתים לכתיבה פרחית מתריסה. כך שלעתים ה"חיזוקים" ו"הנסיקות" דווקא מחלישים את הטקסט.

אבל ב"שרה, שרה" המרקם של הרומן עשיר בצורה בלתי רגילה. האנשים, אופן דיבורם, הנופים האורבניים, הריהוט, הביגוד, כלי הרכב, האוכל מתוארים בדקות גדולה. מטלון עורכת גם כאן גיחות של פיוט והפשטה בטקסט, אבל היא צמודת-קרקע רוב הזמן, צמודה אל שטח הפנים העשיר של המציאות המתוארת. שפע הפרטים האלה מנביע את (במידה ומדובר בפרטים הנוגעים לחזות של האנשים, לאורח דיבורם או לרגשותיהם) – ומקביל ל (במידה ומדובר בפירוט של הסביבה הפיזית בה הם נתונים)  – האינדיבידואליות של הגיבורים ושל הסיטואציות שהם נתונים בהן.

הצורה של הרומן עצמו, אותו ריאליזם מפורט, אם כן, עומדת בצידה של עופרה בוויכוח שלה עם שרה: קודם האנשים – אחר כך, אם בכלל, מה שהם מייצגים.

ואכן עופרה, שמבטאת את ההסתייגות הזו מראיית אנשים כ"מייצגים" דבר-מה, היא בת דמותה של מטלון עצמה. כמוה היא גדלה בעוני באזור פתח תקווה. כמוה היא מזרחית. ואילו שרה גדלה למשפחה אשכנזית עשירה. שרה – הצלמת והאקטיביסטית השמאלית שעופרה מתפעלת ממנה מצד אחד, אבל גם מסויגת ממנה מן הצד השני.

בדומה ל"קול צעדינו" גם "שרה, שרה" הוא ניסיון מודע לעצמו בכתיבת ביוגרפיה. עופרה (ומטלון מאחוריה) משתפת בניסיוניות זו את הקוראים. "חטיבות הזמן עורכות את עצמן לפני כמו אבני לגו, בסדרים שונים, גדלים וצבעים משתנים. אני מתקשה לבחור בין עקרונות הארגון והסדר שהציעו […] – את הביוגרפית שלי, עופרי, מפטירה שרה בשאננות" (עמ' 46). מעניין עד כמה הפרויקט הזה קרוב ברוחו ליצירתה מהשנים האחרונות של אלנה פרנטה, שגם היא ביוגרפיה (בדויה) שכותבת חברה על חברתה. לא פלא שמטלון גילתה עניין בפרנטה, אף מתחה עליה ביקורת מסוימת,  בטקסט שהתפרסם בעיתון "הארץ".

לא פחות ויטלי מתיאור חייה של שרה (הסיפור מתכנס לבסוף לתיאור אמהותה ונישואיה ולתיאור רומן מחוץ לנישואין שהיא מנהלת עם צעיר ערבי משכיל), ואולי אף יותר ממנו, הוא התיאור של משפחתה הצרפתית של עופרה ששכלה את בנם, מישל, באיידס. השנה היא 1995 ועופרה ממריאה לצרפת ללוויה ולשבעה. התיאור של המשפחה האבלה מדויק ביותר, עשיר במובן הטוב של המילה ולפרקים אף מצחיק.

"שרה, שרה", בקיצור, הוא, לטעמי, מטלון בשיאה. ספר חריף, סמיך, מהיר באופן אינטליגנטי (ושתובע אינטליגנציה דומה מהקורא שלו) במעברי המשפטים, הדיאלוגים, המחשבות, התיאורים והדימויים.

לכן מעניין ואולי סימפטומטי שהרומן הזה זכה, כאמור, לתשומת לב מועטה, יחסית ליצירותיה האחרות. הריאליזם הסמיך שלו מקשה על רתימתו להפשטות למיניהן. וזו אולי אחת התרומות המוסריות הגדולות ביותר של הריאליזם כסוגה: חידוד האינדיבידואליות של מצבים, מקומות, ובעיקר: אנשים.

*

הבעיה שלי עם רונית מטלון ז"ל הייתה שלקחו סופרת טובה והפכו אותה למרכזית מאד בגלל שיצירתה השיקה לאופנות אקדמיות (בניסוח פחות אוהד) או לסדר יום פוליטי של האקדמיה (בניסוח אוהד יותר). אבל על זה שהיא סופרת טובה מעולם לא חלקתי.

(ובהערת אגב: עובדה מעט מקוממת בעיניי היא שממי שניתן לכנות "שלוש הטנוריות" שלנו, ילידות אותה שנה פלוס מינוס – אורלי קסטל-בלום, רונית מטלון וצרויה שלו – יצירתה של שלו היא הכי פחות מחובקת אקדמית. הדבר נבע גם מהצלחותיה של שלו במכירות, גם בגלל שהיא כותבת שמרנית יותר מבחינה צורנית אבל גם מפני שהיא לא "פוליטית" במובן קל לפיצוח (ואולי גם מפני שהיא אשכנזייה רח"ל). כל הסיבות האלו נראו לי לא רלוונטיות לאי החיבוק האקדמי, ובחלקן אף סיבות דווקא לחיבוק כזה.)

"זה עם הפנים אלינו" (1995), באקספרימנטליות המעניינת שלו, ו"קול צעדינו" (2007), בביוגרפיוּת הלפרקים עזה שלו, הם רומנים טובים. אבל "שרה, שרה", לעומת זאת, הוא רומן טוב מאד. קראתי אותו עם צאתו לאור וחשבתי שהוא כזה וכעת קראתי אותו בשנית ואני חושב כך אף ביתר שאת (למעט אורכו, שניתן היה לקצרו מעט).

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Shosh  ביום ינואר 11, 2018 בשעה 1:50 PM

    אהבתי מאוד תודה!!!

    Sent from my iPhone

    >

  • גלי  ביום ינואר 12, 2018 בשעה 2:40 PM

    אהבה לריאליזם זה עניין של טעם. הרעיון שריאליזם תמיד עדיף כי השאר פחות ממנו. נכון – ריאליזם כופה דיסציפלינה וזה יכול להועיל לכותב (/ לקורא) אבל הוא גם מוגבל לפחות אם מסרבים לראות שהעולם כה"ז משתנה ומה שהיה סוריאליסטי אתמול הוא היום כבר לא.

  • עמיחי  ביום ינואר 23, 2018 בשעה 9:37 AM

    רשימה מצוינת ומחכימה. תודה רבה.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 23, 2018 בשעה 12:52 PM

    תודה רבה על תגובותיכם והערותיכם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: