על "לחטוב עצים", של תומס ברנהרד, בהוצאת "בבל" (מגרמנית: רחל בר-חיים, 204 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

התענוג הקתרטי בקריאת הספר הזה עצום. זה לא מפתיע, זה תומס ברנהרד. כלומר זה עוד ספר של תומס ברנהרד, שהנו עוד פרק במונולוג המתמשך שהנו היצירה הברנהרדית. היצירה הברנהרדית שהנה בעצם כמעט תמיד אותו מונולוג עצמו, המונולוג הזועם, השוצף, עתיר החזרות והווריאציות, כלומר המוזיקלי, המהפנט, המשחרר. המונולוג הברנהרדי שהנו אחת התופעות הספרותיות החשובות של המחצית השנייה של המאה העשרים (הרומן הזה ראה אור במקור ב-1984).

ברצוני להציע מיד פרשנות מסוימת למהות הכוח של הספרות של ברנהרד, אבל כמה פרטים על הספר הנוכחי קודם לכן.

נושא המונולוג הפעם הוא סופר אוסטרי שחזר לווינה אחרי גלות ממושכת בלונדון. בעל כורחו הוא מחדש את הקשר עם בני הזוג אָוֶורסברגר – הוא מלחין מבטיח שלא מימש את ההבטחה והיא אשת חברה בוהימיינית. המספר היה מיודד איתם בשנות החמישים, עת הגיע חסר כל לווינה מהפרובינציה האוסטרית. אבל הוא השתחרר מהם אי אז וכעת הוא בז לשטחיותה של האישה ולכישלונו האמנותי של הבעל, שמסתפק בהיותו חקיין ("ממשיך") של המלחין האוסטרי אנטון וברן. המונולוג המתחולל במחשבתו של המספר נישא בארוחת ערב אצל בני הזוג, "סעודת ערב אמנותית", אליה הזמינו המארחים שחקן תיאטרון מפורסם מהבורגתיאטר, התיאטרון האוסטרי הלאומי. הסעודה נערכת בערבו של יום שבו המספר, בני הזוג ועוד אנשים מחוגם, הביאו לקבורה את חברתם יואנה, אמנית כושלת אך הפעם אהודה על המספר, שהתאבדה. יושב, אפוא, המספר, בתחילה על "הכורסה הגבוהה" (וואריאציה החוזרת אינספור פעמים: "ישבתי אני בכורסה הגבוהה", "חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה", "בעודי יושב על הכורסה הגבוהה" וכו'), ולאחר מכן הוא מסב לשולחן יחד עם שאר האורחים, יושב המספר, אפוא, וטוחן במחשבתו את מארחיו, את אורחיהם, את עצמו, את חברתם יואנה, טוחן במיאוס (כלפי מארחיו ואורחיהם ואף כלפי עצמו), טוחן בחמלה (ביחס ליואנה ומעט ביחס לעצמו). יושב המספר זועם, שוטם, מתחרט ללא הרף מדוע לא נשאר בביתו "לקרוא את פסקל שלי או את גוגול שלי או את מונטיין שלי ואפילו לנגן את סאטי או את שנברג על הפסנתר הישן, הלא-מכוון שלי".

וזה נהדר. זה חזק. אבל מדוע?

אפשר לדבר על הווירטואוזיות, המוזיקלית באופייה כאמור, של הטקסט הברנהרדי. אפשר להתמקד בניתוח טקסטואלי מדוקדק של הרומן. אבל, ראשית, אני רוצה להציע פרספקטיבה אחרת על מהות הכישרון הספרותי, שמישל וולבק הציג אותה באופן קולע ברומן שלו "כניעה". גיבור "כניעה", שהנו חוקר ספרות, טוען כי: "ייחודה של הספרות […] בסופו של דבר אינו קשה במיוחד להגדרה. כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה […] ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו […] ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן". ברנהרד הוא אישיות שנוכחת לחלוטין בספריה. וזו אישיות מובחנת ומעניינת שאתה רוצה לפגוש.

אבל מעבר לזה, כוחו של ברנהרד נובע מצירוף הרגשות העזים האופייניים המפעמים ביצירתו הן זה לזה והן לאופן כתיבתם. יצירתו מיזנטרופית מצד אחד ("אני נגד האנשים שמשתתפים בארוחת הערב הזאת, אני שונא אותם, אני שונא כל אחד מהם") ומצד שני מבטאת אמונה בכוחה של האמנות האמתית, בכוחה של "התרבות הגבוהה" (וזאת היא עושה בעיצומו של עידן שערער על מקומה הנישא של זו). החיבור בין שני היסודות האלה – שנאת-אדם ואהבת-תרבות-גבוהה – יוצר תלכיד חריף ביותר שניתן לתמצתו באופן הבא: לאדם בעל רגש ומחשבה, לאדם כזה שלא מוצא בחברת בני האדם כנות רגשית וצלילות מחשבתית, הופכת ה"תרבות הגבוהה" להיות סביבתו החברתית החיונית. שימו לב לביטוי החוזר של ברנהרד שהובא לעיל "פסקל שלי, גוגול שלי, מונטיין שלי". "התרבות הגבוהה" ממלאת צורך נפשי קריטי, צורך רגשי אישי, צורך בחברה טובה. האמירה של ברנהרד בפרשנותי חריפה מאד כי היא מצביעה על קשר עמוק ומורכב שקיים בין מיזנטרופיות לאהבת תרבות (קשר שיש לו צדדים מלבבים יותר ופחות).

ולרגש העז המלוכד הזה מתאימה המוזיקליות ככפפה ליד, כמו שאומרים. מוזיקליות פירושה ריגושיות, פירושה סערת נפש. נכון, ריגושיות וסערת נפש ממושמעות, מאורגנות, אך עדיין כאלה שאינן מאבדות מעוצמתן הרגשית. זאת ועוד: המוזיקליות של הטקסט קשורה גם בכך שברנהרד אינו סופר של רעיונות. הערצת "התרבות הגבוהה" אצלו אינה זוכה לניתוח רעיוני, כמו, למשל, הניתוחים של יצירות אמנות שקיימים אצל כמה מהמודרניסטים הגדולים (כמו אצל תומס מאן ופרוסט). זאת, בין היתר, משום שכאמור הצורך של המיזנטרופ הברנהרדי ב"תרבות הגבוהה" הינו צורך רגשי ביסודו – צורך רגשי שהמוזיקליות של הטקסט שלו יכולה להביעו ביתר קלות. "התרבות הגבוהה" מאפשרת לגיבור הברנהרדי להיחלץ מבדידותו באמצעות שיחה עם גדולי הרוח, באמצעות פגישה עם "מונטיין שלו".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Shosh  On פברואר 8, 2018 at 12:24 PM

    תודה. אני אוהבת מאוד חקרוא אותך.
    אני סובלת מבעית ראייה, מקווה שהיא זמנית.
    קל לי יותר לקרוא ממסכים והכי נוח לשמוע הקלטות. תוכל אולי להמליץ לי על מקורות?
    בברכה,
    שושנה חן
    Sent from my iPhone

    >

  • Gali Zimerman  On פברואר 8, 2018 at 4:28 PM

    תודה על ההמלצה, שעשתה לי חשק. קניתי ומתענגת לאיטי. גלי

    Sent with AquaMail for Android http://www.aqua-mail.com

  • אריק גלסנר  On פברואר 8, 2018 at 7:41 PM

    תודה רבה על תגובותיכן. שוש, אני יודע שספרים רבים מוקלטים היום ונגישים באופן הזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: