על "מועדון המכוניות של מצרים", של עלאא אל-אסוואני, בהוצאת "טובי" (מערבית: ברוריה הורוביץ, 525 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

כמו "בית יעקוביאן", ספרו המפורסם והמוצלח מ-2002, גם הרומן הזה (מ-2013) מתרחש בחלקו הגדול באתר התרחשות אחד. האתרים של אל-אסוואני – ב"בית יעקוביאן" זה הוא בית המידות שנתן לרומן את שמו וכאן זהו גם כן המועדון מהכותרת – הם מסוג כזה שהם מאפשרים להדגים את הקונפליקטים הלאומיים המצריים דרך המיקרוקוסמוס של האתר הנבחר. הקונפליקטים האלה כוללים (בשני הרומנים) את פערי המעמדות האדירים של החברה המצרית, את אופיו העריץ של השלטון שמחלחל גם ליחסי עובדים מעבידים, את ההתרפסות בפני המערב ואת המרידה בהתרפסות הזו. אל-אסוואני הוא במפורש "הצופה לבית ישמעאל", כלומר סופר שכותב במסורת (הרוסית, אולי, במקורה) שרואה בסופר מבקר חברתי ונושא קולם של ההמונים הנענים.

הוא גם סופר מיומן, אל-אסוואני, שמרן מבחינה סגנונית ומהנה מאד. ללכידות לה תורם הלוקיישן המוזכר המובחן, מועדון המכוניות, מסייעת במקרה הזה העובדה שהגיבורים הראשיים הם בני משפחה אחת, משפחת הַמאם (בכך דומה הרומן לדוגמת המופת של נגיב מחפוז ב"בית בקהיר" שלו, רומן מרשים הרבה יותר, עם זאת). בשלהי שנות הארבעים נוטל אבי המשפחה, עבד אל-עזיז המאם, את משפחתו ממצרים עילית שבדרום אל קהיר. עבד אל-עזיז היה גבר נשוא פנים ממשפחה עשירה ומכובדת שירד מנכסיו וכעת הוא מנסה את מזלו בבירה. כאדם ישר דרך וסטואי הוא לא בוחל בעבודה שיכולה הייתה להיחשב לעבודה לא ראויה בשבילו. הוא משכיר את שירותיו כעוזר מחסנאי ב"מועדון המכוניות של מצרים". המועדון הוא מקום מפגש לעשירי מצרים, לזרים הרבים שחיים בקהיר ולמלך מצרים המושחת, בובה פוליטית של זרים. מצרים עדיין תחת שלטון חלקי של הבריטים באותה תקופה. על צבא המשרתים במועדון מושל אלקוּ, דמות קלאסית של "עבד כי ימלוך". אלקוּ זה לא בוחל בהכאת המשרתים הסוררים. בעקבות ההשפלה של הכאה כזו מתמוטט עבד אל-עזיז ומת. בכלל, בעימות בין אלקוּ לבין המוני המשרתים, הכנועים בדרך כלל, מתבטאת אחת ממגמותיו הפוליטיות של הרומן. עד מהרה מתמקד הרומן בבניו של עבד אל-עזיז. בבנו כאמל, סטודנט מבריק למשפטים, שנאלץ למלא את מקום אביו ב"מועדון המכוניות" על מנת לסייע בפרנסת המשפחה ושמצטרף למחתרת הפועלת להשגת עצמאות מצרית. הלאומיות המצרית היא בעלת תו "פרוגרסיבי" מפורש, כלומר סוציאליסטית. היא לא חותרת רק לגירוש הזרים אלא גם לביטול משטר העריצות ולהשגת דמוקרטיה (או, באגף הקומוניסטי שלה, דיקטטורה של הפרולטריון). בבתו, סאלחה, תלמידה מבריקה גם היא, שנישאת בנישואים גרועים לגבר מסומם ומכה. אלה הבנים הטובים של המשפחה, שזוכים בהתאם לכך לפרקונים המסופרים בגוף ראשון. עוד מתמקד הרומן בבנו הבכור של עבד אל-עזיז, סעיד, אדם שפל ובעל תאווה, ובבנו קשה ההבנה אך טוב הלב, מחמוד.

כמו ב"בית יעקוביאן" גם כאן הרומן שטוף זימה. פיתויו של סעיד על ידי שכנתו פאיקה נוטפת הארוטיות מתואר, למשל, בפירוט, ונתח עלילתי נכבד תופס סיפורו של מחמוד שמוצא את עצמו מתפרנס כג'יגולו לנשים מזדקנות מחוג "מועדון המכוניות". וכיוצא בזה. אינני כותב זאת לשלילה (או כמעט ולא לשלילה; והטון המעט שלילי שבכל זאת מתגנב אינו נגד המיניות כשלעצמה, אלא נגד המניפולציה שמופעלת על הקורא בשימוש בה), אבל צריך לציין כי כמו במקרה של סופרים כמו בשביס-זינגר או ורגס יוסה (חברה טובה של מספרי סיפורים גדולים), גם אצל אל-אסוואני הרומן הופך למעין אבישג השונמית כרוכה, שנוטלים לספה או למיטה על מנת להתחמם מעט. ב"בית יעקוביאן" הייתה לפלפול המיני הנמרץ הצדקה בכך שפערי המעמדות במצרים התבטאו, בין היתר, בזיווגם של זקנים אשמאים עם נערות מלבלבות. וגם כאן יש הצדקה מסוימת למיניות בסיפורו של מחמוד המג'גַגֵל. אבל התחושה כאן היא שזה פשוט חלק מהתפיסה של הסופר על מהותו של רומן עסיסי ומושך לקריאה.

זה רומן של מקצוען. הוא מספק, הוא עשוי טוב, הוא מעניק לקוראו תמונה חברתית פנורמית מעניינת ללא הזנחת הצד העלילתי. הבעיה היחידה שלי נובעת מכך שקראתי כבר את "בית יעקוביאן". במילים אחרות: הוא דומה מדי לקודמו.

נכון, לא תמיד חזרתיות של סופר פוגמת בהנאת הקריאה. רק לפני כמה שבועות שיבחתי כאן רומן של תומס ברנהרד שגם הוא חוזר בספריו על אותו סגנון ותמה. כפי שכתב פרויד במסתו הקצרה והחשובה "על ההשפלה הכללית של חיי האהבה", חידה היא מדוע יש תענוגות שחזרה עליהם אינה לזרא לנו וכאלה שכן. אז לא, הקריאה כאן בהחלט לא הייתה לי לזרא, אבל לולי הייתי מחויב לקרוא את הרומן כמבקר הייתי מוותר עליו ומתחמם לאורם של הזיכרונות הנעימים מ"בית יעקוביאן".

ואולי בכל זאת הרושם המעומעם מעט של הרומן הזה בהשוואה לקודמו נעוץ לא בחזרתיות אלא בהבדלים. ב"בית יעקוביאן" הייתה תחושת דחיפות. הסופר – מלבד זה שהוא יודע את מלאכתו ורוצה לספר לנו סיפור מושך לקריאה – מוּנע מזעקה מוסרית אדירה נגד השחיתות, העושק, פערי המעמדות והריקבון של החברה המצרית. כאן, למרות שהרומן הוא אכן גם רומן מחאה פוליטי, אין את אותה תחושת דחיפות. ואולי מבטאת את אי הדחיפות הזו הבחירה בכתיבה על עידן רחוק בזמן (בניגוד לכתיבה על שנות התשעים ב"בית יעקוביאן"). נכון שברומנים היסטוריים – כולל הרומן הזה – הבחירה בעידנים רחוקים מאפשרת לסופר לבטא את לחצי וקונפליקטי ההווה. אבל, בכל זאת, יש מחיר להרחקת עדות.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: