על "חנויות קינמון" ו"בית-המרפא בסימן שעון-החול", של ברונו שולץ, בהוצאת "הספריה החדשה" (מפולנית: מירי פז, 328 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הפילוסוף הסקוטי הנודע, דיוויד יום, פרסם ב-1757 מסה מזהירה, "על אמת המידה של הטעם", שמה. המסה מוקדשת לערעור הטענה ש"על טעם ועל ריח אין להתווכח". בתחום האמנויות, טוען יום, ישנן טעמים נכונים יותר ונכונים פחות, כמו שבעצם גם בקרב טועמי יינות ישנם טועמים אנינים, בקיאים וחדים יותר מאשר טועמים אחרים. על טעם ועל ריח, טוען יום בתמצית, דווקא יש מה להתווכח. עם זאת, ממשיך יום, ישנם אכן כמה דיונים ביחס לאמנות שבהם נכון להפעיל את המכתם. ישנם, למשל, אנשים שמבכרים קומדיות על טרגדיות או להיפך, וכאן אין קריטריון היררכי ברור שלפיו ז'אנר אמנותי אחד עדיף על רעהו.

אני לא אוהב את סוג הסיפורת שכותב ברונו שולץ. מאד לא אוהב. אבל חוות הדעת השלילית הזו אינה מהסוג הביקורתי הרגיל שאני כותב מדי פעם בדפים אלה. שולץ לא "נכשל" ביעדים שהציב לו הז'אנר בו הוא כותב. אני בפשטות איני אוהב את הז'אנר הזה מכל וכל; הז'אנר ששולץ יכול להיחשב – ונחשב – לאחד מהווירטואוזיים הראשיים שלו. ואני כותב את ההבהרה הזו לא רק בגלל היוקרה לה זכתה וזוכה הפרוזה של שולץ (שנרצח בגטו דרוהוביץ' בסוף 1942), אם כי אכן אין לבטל ולזלזל במשקלה של מסורת ספרותית מעריצה כזו.

אם כך, ישאל קורא הביקורת, מה הטעם בה בעצם? אם אתה חש זרות גדולה כל כך לאמנות של שולץ, עד כדי כך שלעדותך אין טעם אפילו להתווכח עמו בנושא, מדוע אתה עושה בדיוק את זה ומתווכח?

נדמה לי, שדווקא בגלל ההתנגדות הפנימית העזה שלי לפרוזה של שולץ יכול להתחדד דבר מה הן ביחס אליה וכן ביחס לאמנות הסיפורת בכלל. ורווח נוסף ולא זניח יכול לצאת מהביקורת: לקוראים, אשר כמוני חשים מבוכה לנוכח הסיפורת הזו, סיפורת שקמו לה תומכים רבים בעלי סמכותיות מוצדקת, כבשביס זינגר ודויד גרוסמן, אולי ירווח מעט לגלות שהם אינם לבדם.

בתרגום החדש שלפנינו תורגמו שתי היצירות שפרסם שולץ בחייו: "חנויות קינמון" (1934) ו"בית-המרפא בסימן שעון-החול" (1937). בעולם שבורא שולץ יש דמויות ונושאים חוזרים. יש מְספר, שחי בעיר מעט פרובינציאלית, ויש לו אב אהוב, שהתערער כנראה והולך ושוקע או כבר מת, ויש לו אם, שיחסו אליה חשדני, ומשרתת מושכת יש בביתו, אישה בשם אדלה. שולץ, כמו שאומרים, "בורא עולם משל עצמו". העולם הזה סוריאליסטי ופנטסטי. היופי שיש שמוצאים בפרוזה הזו נובע, ראשית, מצבעוניות ומקוריות העולם הזה. אך לא פחות חשוב: היופי שמוצאים אוהדיו של שולץ בפרוזה הזו נובע מן השפה העשירה והמפותלת שלו. זו פרוזה דחוסה מאד, גדושה במטפורות, פרוזה שהדרמה העיקרית שלה היא הדרמה של המשפט הבודד, שיש לקוראו לעתים כמה פעמים על מנת להבינו לאשורו (במובן הזה – אך לא במובנים אחרים – דומה שולץ לאיסאק באבל, שאיני חסיד גם של הפרוזה שלו, אם להגדיש את הסאה). ועדיין, גם אחרי קריאה חוזרת, ישנם בה משפטים לא ברורים עד תום.

הבעיה שלי היא עם הפרוזה הזו הינה שהיא לא מקיימת שום יחסים ברורים עם מציאות חוץ טקסטואלית כלשהי. לשולץ יש אכן כוח דמיון נדיר; אך דמיון אינו החלק החשוב בעיני בסיפורת ולבטח שאי אפשר להשתית בעיקר עליו את הצלחתה. סיפורת, בעיניי, נשענת על הדיאלקטיקה, על המתח, שבין העולם, העולם "האמיתי", לבין הייצוג שלו ואמצעי הייצוג שלו. המתח הזה הוא שמאפשר לשפה "ללכוד" את העולם החיצוני; או להנהיר אותו; או לחשוף בו רגעי התגלות אפיפניים; או להסיר ממנו מסווה שקרי; או לחלוש עליו; ולעתים כך אף לאלחש אותו. אך ברגע שהשפה ניתקת מהעולם החיצוני, ברגע שהיא "משתחררת" – היא הופכת לשרירותית, חסרת כיוון תועה, וגם לאנמית וחסרת חיים, לססגונית באופן ריק. זאת ועוד: ברגע שהייצוג, כלומר השפה, ניתק מרפרנס ברור בעולם החיצוני, הרי ששום דבר לא כובל עוד את השפה, והיא יכולה ללהג את עצמה לדעת עד אינסוף. הסופר הופך למכונה לייצור מילים וצירופי-מילים יפים, ושום דבר עקרוני לא מונע ממנו להמשיך ולפלוט אותם עד אין סוף. שולץ משתמש בגרסה למיתוס היהודי לפיו העולם נברא מאותיות התורה ("איסתכל באורייתא וברא עלמא" = אלוהים הסתכל בתורה וברא את העולם). גם אצל שולץ קיים מיתוס על אודות "הספר" המקורי, זה שקדם לכל. אבל ההשקפה הזו – שנותנת לייצוג עליונות על העולם המיוצג – הפטישיזם הזה של השפה, הינה השקפה מודרניסטית ופוסט-מודרניסטית כאחת שאיני מקבל. ללא הדיאלקטיקה שבין המציאות לייצוגה תקפא השפה מהיעדר חום; לשון ללא עולם זו פלנטה ללא שמש. העולם של שולץ אכן "פנטסטי", "מקורי", "שלו בלבד", אך בכל זה אני שומע: "שרירותי", "אידיוסינקרטי", "לא רלוונטי".

עוד לפני שהוא מדבר בפסקה המפורסמת על הקתרזיס, אריסטו ב"פואטיקה" מציין שהספרות נולדה מהיצר המימטי שקיים אצל בני האדם ("שני גורמים טבעיים הביאו להולדת אומנות השירה. הראשון הוא נטיית בני האדם משחר ילדותם לפעילות חיקוי […] הגורם השני הוא ההנאה שהכול נהנים ממעשה החיקוי"). בוודאי שהמימזיס – לא רק זה הישיר; גם קפקא, במובן מסוים, הינו סופר מימטי, ש"לכד" בסיפורת שלו פן מבהיל של הקיום – הוא נשמת אפה של הסיפורת.

שולץ בונה ארמונות של מילים, אך לדידי אלה מגדלים פורחים באוויר.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • יונתן פרויס  ביום מרץ 8, 2018 בשעה 5:33 PM

    אולי ההסתייגות שלך מברונו שולץ קשורה להסתיגות הכללית שלך משירה בכלל לעומת פרוזה?
    נראה לי שברונו שולץ הוא מסוג הסופרים שהדימוי שלו וסיפור חייו יותר מרתקים מהיצירה שהוא כתב. אני התוודעתי לדמותו דרך "עיין ערך אהבה" של גרוסמן ובאמת היא קסמה לי מאד. נראה לי שכלל לא הייתי בטוח האם הוא דמות אמיתית או דמות שגרוסמן בדה מליבו. אולי אם באותה תקופה היה לי אינטרנט הייתי מיד עורך חיפוש ומגלה מידע אודותיו, אך הוא נשאר בעבורי למשך תקופה כדמות מסתורית ומושכת. באמת כאשר לבסוף קראתי את ספרו, באתי עם הרבה צפייה מוקדמת ולא באמת הצלחתי להיכנס לתוך הסיפור, נראה לי שזנחתי אותו באמצע…

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 8, 2018 בשעה 5:37 PM

    זה בהחלט קשור, יונתן, להבחנה בין שירה לסיפורת.

  • r  ביום מרץ 11, 2018 בשעה 10:47 AM

    נהנה לקרוא אותך
    אבל למה אתה לא כותב על ספרות ישראלית ? יש לכרך סיבה ?
    ואיזה סוג של ספרים כן יגרמו לך לעשות זאת

  • עוגיפלצת  ביום מרץ 14, 2018 בשעה 1:59 PM

    כמה יפה הגדרת את מקור כוחה של הספרות ואת הרתיעה ואפילו הדחייה (של מי שלא מתחבר לז'אנר) מלשון שמתנתקת מהמציאות.

  • עוגיפלצת  ביום מרץ 14, 2018 בשעה 2:02 PM

    גם אני התוודעתי אליו בעיין ערך אהבה של גרוסמן והוקסמתי מהדמות, אבל כבר את עיין ערך אהבה לא צלחתי.

  • יעל  ביום מרץ 14, 2018 בשעה 2:29 PM

    אני בעוונותיי מאוד נהנית משולץ (וגם אהבתי את עיין ערך: אהבה). כל אחד וחסרונותיו. אני לא מרגישה שהוא לא מוחשי – להיפך, בעיניי הוא מוחשי וחושני כאחד. העולם שהוא מרפרר אליו אכן רחוק, אבל כך גם בספרים רבים אחרים. ויש כל כך הרבה אהבה בסיפורים.
    טוב, אז לא נריב (כמו שאומר בן זוגי הקרניבור על צמחונותי).
    אני מתייחסת כמובן לתרגום הוותיק. אציץ בזה החדש לראות מה נשתנה.

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 15, 2018 בשעה 12:12 PM

    אין עוון ליהנות משולץ 🙂
    תודה רבה על תגובותיכם.
    אני לא כותב בשנים האחרונות על ספרות ישראלית בגלל חלוקת העבודה במדור לספרות ב"7 לילות".

  • סער  ביום יוני 27, 2018 בשעה 12:15 AM

    בגדול אני מסכים לרתיעה שלך מספרות , או יותר נכון לומר היום טכסט, נטול הקשר בעולם הריאלי, אך לטעמי פגעת במטרה הלא נכונה במקרה הזה. לו היה מדובר ב"מות ווירג'יל" המייגע של הרמן ברוך , או ב "החיים הוראות שימוש" של ז'ורז' פרק -שני סופרים ושתי יצירות שנחשבות ליצירות מופת משום מה , והן הר של מילים שהקורא פשוט נקבר תחתיו , אזי הצדק איתך גלסנר. אבל הסיפורים של שולץ בהחלט קשורים לעולם הממשי . העיר היא עירו, האב הוא אכן אביו, ואפילו הכלב ששמו נמרוד באחד הסיפורים היה כלבו של שולץ עצמו, ואת כל חומרי המציאות הזאת מערבל ומעביר שולץ דרך פריזמת עולמו הסוריאליסטי, פנטסטי, ואפילו פרוורטי בכמה סיפורים, ואכן בורא יש מיש עולם שולצי קסום. כמו שיש עולם לוינאי במחזות של חנוך לוין. נכון שלפעמים שולץ נסחף למחוזות סתומים, מעורפלים, והעלילה מתפוררת ונעלמת, אבל עדיין הקריאה בו, לפחות לי, היתה הנאה צרופה מהוירטואוזיות הלשונית מצד אחד ומהצצה לעולם שהיה ואיננו עוד בעיירה אחת קרתנית בפולין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: