הערה על "הנני"

"הנני" של ג'ונתן ספרן פויר – עליו ארצה מחר ב"בית אריאלה" – הוא רומן ארוך מדי ועמוס מדי ולא תמיד מובן עד הסוף. אבל הוא רומן אמיץ, חכם, מצחיק, מלא חיים ועקרוני. זה ספר של אדם מבוגר, לא של ילד פלא, כפי שהיו ספריו הקודמים של ספרן פויר, המבריקים אך הילדותיים והקיטשיים.
 
במובן אחד, הספר הזה הוא על הניגוד בין הקיום הפרטי לבין הקיום הלאומי, במקרה דנן: בין המשפחה לבין הזהות היהודית.
אבל מצד שני, המשפחה והדת נמצאות באותו צד של המתרס – מישהו או משהו שאתה מקריב למענם את עצמך – ומולם נוכחים החיים האינדיבידואליים.
במילים אחרות, ספרן פויר כורך בספרו את שאלת פירוק המשפחה בשאלת המחויבות הלאומית. כי המשפחה, גורס הרומן הזה בסב-טקסט שלו, זקוקה לדת, המשפחה קשורה בדת, ובמיוחד במקרה של הדת היהודית.
ולמה? כי:
א. שתי המערכות מעודדות הקרבה ומתנגדות לאינדיבידואליזם.
ב. כי המשפחה ממלאת את הצו של המשכת הקיום היהודי, נגד אלה שרצו לכלותו. כלומר, יש לה תכלית ומשמעות, כשהיא תחת חסות הדת.
ג. כי הטקסים הדתיים מחשקים גם את הקשרים המשפחתיים.
ד. כי כמו שטען אפלטון ב"המשתה": הולדת ילדים היא תשוקה מטפיזית לגעת בנצח ולכן – זה כבר לא אפלטון – היא קרובה לדת שעוסקת בנצח.
 
עוד מזכויותיו של הרומן הזה הוא המבט הנוקב שיש בו על הישראליות, ודווקא – וזה החידוש – על הסטארט-אפ-ניישן הישראלית, משוש שמחתנו. "אנחנו העם השני-הכי-קשה בעולם", אומר הגיבור ג'ייקוב לבנו, ומתכוון ליהודים האמריקאים, "אחרי הדודנים הישראלים. אבל מה שאני מנסה להגיד זה שלא תשפוט את מדינת ישראל על פי העיקשות, היהירות והחומרנות של הדודנים שלנו". (ובמקום אחר הוא ממחיש את ההבדל בין שני הענפים היהודים הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים: הישראלים מחרבנים על כולם, היהודים אמריקאים סובלים מעצירות). ספרן פויר מזכיר לנו עד כמה הגאווה הישראלית שלנו, בהיי טק ואביזרייהו, נשענת על הערצה של הצלחה חומרית.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מירב  ביום מרץ 20, 2018 בשעה 2:56 PM

    הרי ציטוט החירבון מבטא רגשי נחיתות של יהודים אמריקנים כיום כלפי ישראל, אכזבה מכך שהאומה הגדולה בעולם לה הם שייכים ( אמריקה) קצת בנפילה כיום והקרובים העניים (ישראל) כבר לא עניים כול כך. עצוב באמת. משפחה בארה"ב חיונית לחיבור לקהילה היהודית. בישראל אתה יכול להיות יהודי גם בלי משפחה בגלל היקף היהודיות בישראל בשונה מארה"ב. החלק על ישראל בספר לא בוגר, חלש. סגנון הכתיבה בעיניי: עליצות פטפטנית. כמובן תוכל לצנזר את תגובתי כמו את זו שבה הבעתי אי נחת מספרו של הסופר המצרי הידוע.

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 20, 2018 בשעה 3:11 PM

    היי מירב, תודה על תגובתך. אני לא מצנזר תגובות. יכול להיות שלא שמתי לב לתגובה שלך וסביר יותר שהיא אושרה, רק שאת לא שמת לב לכך.

  • יעל  ביום מרץ 21, 2018 בשעה 9:27 PM

    ניסיתי, באמת ניסיתי. אין לי כוח אליו. יותר מדי קלישאות, יותר מדי יומרה, יותר מדי עמודים והרבה פחות מדי תוכן.
    כנראה שחוש ההומור שלי לא מתאים, כי שום דבר בספר הזה לא הצחיק אותי. אולי אני לא מספיק נוירוטית או משהו, אבל הניסיון להיות יותר פיליפ רות מפיליפ רות רק עייף אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: