על "קווי מתאר", של רייצ'ל קאסק, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 173 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בפתח הרומן היפה הזה, בזמן טיסתה של המספרת, פיי, מלונדון לאתונה, היא משוחחת עם שכנהּ לטיסה, יווני שגדל באנגליה וחי בה במשך שנים רבות. בשיחה מספר לה שכנה למטוס על נישואיו הראשונים והשניים בפתיחות רבה. המספרת, מצדה, מספרת לו שהיא סופרת שטסה לאתונה על מנת להעביר סדנת כתיבה באוניברסיטה המקומית. בחלוף הטיסה נדברים השניים להמשיך להיפגש בזמן שהותה של הסופרת באתונה.

ואמנם יש המשך לשיחה במטוס, אבל מסתבר שההמשך המשמעותי לשיחה בין השניים הוא הרבה יותר מאשר המשך הקשר בין היווני לסופרת האנגלייה (קשר שאמנם מקרטע לו במרוצת הרומן). המתכונת הבסיסית של השיחה בשניים עמה נפתח הרומן היא בעיקר זו שנמשכת. כך נרקם לו רומן במתכונת מעניינת ומקורית: הוא מורכב משיחות שמנהלת הסופרת בזמן שהותה באתונה. בשיחות הללו היא, לרוב, המאזינה והן הופכות לשיחות וידוי, כשבני שיחה נושאים למעשה מונולוגים באוזניה, בעיקר על יחסיהם הזוגיים.

היא שומעת, למשל, את סיפורו של ראיין, סופר ממוצא אירי שמלמד גם הוא בקורס הכתיבה; את דבריה של אנג'ליקי, סופרת יווניה שכתבה לאחרונה להיט ספרותי פמיניסטי ובינלאומי; את וידוייה של חברתה היווניה והיפה, אלנה; ובסגירת מעגל אלגנטית: היא מאזינה למחליפתה בדירת הסבלט באתונה כמו גם בקורס הכתיבה, יוצרת אנגלייה אחרת שמספרת לה על שיחה שהייתה גם לה בטיסה לאתונה. מלבד המבנה המעניין שנוצר כך לרומן, שהינו מעין חריזה על גבי חוט של שיחות-בשניים, הרי שהמונולוגים, או הדיאלוגים בעלי החלקים הלא שווים בין הדוברים (כאמור, ברוב השיחות פיי בעיקר מאזינה), מעניינים כשלעצמם, הם מפגינים כנות והתבוננות עצמית של הדוברים, כך שהשיחה מתעלה לקו התפר שבין פסיכולוגיה לפילוסופיה, שהרי בהגדרת סוקרטס הפילוסופיה היא אותה חקירה עצמית כנה (סוקרטס שאומר שחיים ללא חקירה-עצמית אינם ראויים לחיותם). ולעתים, פשוט, מכילים המונולוגים/דיאלוגים תיאור של אנקדוטות מעניינות שחולקים המספרים עם פיי.

כמה דוגמאות לתוכנם המעניין של השיחות: "ביום ההוא בלונדון [מספר סופר, חבר יווני של פיי], הבנתי שהחלום הקטן שלי על הקמת הוצאה לאור נועד להישאר בגדר פנטזיה, אבל ההכרה הזאת עוררה בי לאו דווקא אכזבה, אלא תדהמה לגבי מושג הפנטזיה עצמו. נשגב מבינתי איך בגיל חמישים ואחת עדיין הצלחתי לייצר, במלוא התמימות, תקווה שלא היה לה שום סיכוי להתממש. היכולת להשלות את עצמנו כנראה אינסופית". "היא גילתה, כך אמרה [הדוברת היא אותה אנג'ליקי שהוזכרה לעיל], שבעלה ובנה מסוגלים להסתדר בלעדיה הרבה יותר טוב משחשבה, כך שכשהיא שבה לאיתנה וחזרה לשגרה התברר לה שתפקידה בבית הצטמצם. בעלה ובנה התרגלו לבצע חלק ניכר מהמטלות שלה בבית – או לא לבצע אותן כלל, אמרה – ולמעשה פיתחו הרגלים חדשים, שרבים מהם עוררו בה סלידה; אבל בה בעת היא הבינה שקיבלה אפשרות בחירה, ושזו שעת הכושר שלה להימלט מזהותה הקודמת. בעיני נשים מסוימות, אמרה, התגלית שכבר לא זקוקים להן היא התגשמות הפחד הגדול ביותר, אבל ההשפעה עליה הייתה הפוכה". "בכל פעם שהגתה רעיון למחזה [מספרת היוצרת האנגלייה שבאה להחליף את פיי בדירה ובאוניברסיטה], היא שמה לב שעוד לפני שהיא מספיקה להתקדם היא כבר מתמצתת אותו. בדרך כלל זה מסתכם במילה אחת או שתיים: מתח, למשל, או חותנת. ברגע שהיא מתמצתת רעיון הוא מת לכל דבר ועניין, כמו ברווז במטווח, והיא לא מסוגלת להתקדם אתו. למה לטרוח לכתוב מחזה ארוך על קנאה, כשהמילה קנאה פחות או יותר ממצה אותו?". "אמרתי [אומרת פיי עצמה] שאני לא מאמינה שאנשים הופכים את עורם מבחינה מוסרית עד לבלי הכר; פשוט חלק כלשהו בהם רדום ומחכה להתעורר בנסיבות מסוימות".

השיחות והחקירות העצמיות, כמוזכר, עוסקות פעמים רבות בקושי לקיים מסגרות זוגיות ומשפחתיות או בחסרונות של מסגרות כאלו. פיי, למשל, מתבטאת כך: "עניתי שאני לא בטוחה שבחיי נישואים אפשר לדעת מה את באמת, או אפילו להפריד את מה שאת ממה שהפכת להיות בגלל האדם השני". בכך מתקשר הספר לגל הספרות המגדרית הבדלנית של השנים האחרונות ואולי ניתן לזהות בו השפעה של אלנה פרנטה.

חלקים נוספים בספר מוקדשים לתיאור שיעורי הכתיבה שמעבירה פיי, אבל גם בהם נשמרת המתכונת של הדיאלוג המונולוגי. פיי מבקשת מתלמידיה, כתרגיל בכתיבה, לספר על דבר מה ראוי לציון שקרה להם בדרך לשיעור, או, במטלה אחרת, לכתוב סיפור שכולל בעל חיים בתוכו, ואנחנו עוברים בין תלמידיה ומאזינים יחד אתה לסיפוריהם, במתכונת דומה להאזנותיה של פיי לחבריה ומכריה לאורך הספר. מאידך גיסא, גם את סיפוריהם של מכריה שופטת מדי פעם פיי שיפוט "ספרותי": האם הסיפור שלהם אמין? האם הוא מציג את הדמויות שהם מביאים אליו בצורה מלאה? ("סיפור נישואיו השניים בכל זאת לא סיפק אותי"). כך נוצר מרקם טקסט אחיד וייחודי, כאשר המונולוגים של המכרים ותרגילי הכתיבה של משתתפי הסדנה משתלבים ביניהם.

על פיי עצמה איננו יודעים הרבה. אבל הסופרת מעניקה לנו מספיק מידע על מנת שניקשר אליה כמספרת. היא אמפטית, אבל ביקורתית למדי, בייחוד ביחס לגברים (כאמור, הספר משתלב היטב בגל הספרות המגדרית הבדלנית של השנים האחרונות). היא נפרדה מבן זוגה ויש לה ילדים קטנים (היא מפסיקה שיעור כתיבה באמצעו כשבנה הקטן מתקשר לומר לה שהוא אינו מוצא את דרכו לבית הספר). יש בה פסימיות נוגה ותחושת פיכחון וויתור ביחס לעולם. ובקטע מסקרן ומוצלח במיוחד, מוצלח במסירת-מידע-ללא-הקשר-ובכל-זאת-אפקטיבי שיש בו, כשפקידת בנק מאנגליה מתקשרת אליה, מסתבר לנו שהיא חווה קשיים כלכליים. אך, בעצם, כשם שדמותה של פיי אינה מצטיירת באופן מלא, כך גם המתוודים בפניה, החושפים חלקים נרחבים מחייהם, נרחבים בהרבה מאלה שפיי חושפת, אינם נחשפים בטוטאליות. יש דבר מה מינורי במכוון בטקסט הזה, כולל ביסוד הווידויי שיש בו.

זהו ספרה הראשון בעברית של רייצ'ל קאסק, שנמצאתי למד שהיא סופרת מוערכת ופורה (היא ילידת 1967). ובעקבות הקריאה ברומן הרעיונות הפסיכולוגי המוצלח הזה, בהחלט מסקרן לקרוא עוד דברים משלה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: