על "שנה של מחשבות מופלאות", של ג'ואן דידיון, בהוצאת "מטר" (מאנגלית: אירית מילר, 189 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"שנה של מחשבות מופלאות", שראה אור במקור ב-2005, הוא ממואר של הסופרת והעיתונאית האמריקאית הנחשבת, ילידת 1934, ג'ואן דידיון. בספר, שזכה ב"פרס הספר הלאומי" האמריקאי, מתארת דידיון את השנה האיומה שעברה עליה, שנפתחה בדצמבר 2003, עת בתה היחידה, קווינטנה, אושפזה בעקבות הסתבכות של מה שנראה כשפעת, הסתבכות שהביאה אותה לרחף בין חיים ומוות. כמה ימים בלבד אחרי האשפוז, כשדידיון ובעלה, הסופר ג'ון דאן, הנשואים מזה ארבעים שנה, שבו מביקור אצל בתם בבית החולים הניו יורקי לדירתם המהנהטנית, התמוטט ג'ון מול עיניה של ג'ואן ומת בעקבות אירוע לב. דידיון מתארת את שנת האבל שחלפה ממותו של ג'ון, שנת אבל שמלוּוה בהשתקמות ושוב התמוטטות ושוב השתקמות של בתה החולה (שנפטרה אף היא לבסוף, אבל כמה חודשים אחרי שהספר ראה אור).

זה ספר שכתוב בכנות ובתבונה וברהיטות ובעמידה על הדיוק בפרטים על נושא, עם זאת, שקשה שלא להזדהות איתו. אֵבל על אדם אהוב אינו נושא קונטרוברסיאלי. תמה חשובה כאן בתיאור האבל, זו שנתנה לספר את כותרתו, ושמוחמצת בתרגום העברי (שככלל עושה רושם מוצלח), היא חוסר הרציונליות של האבל. “The year of magical thinking” הוא הכותרת באנגלית, ו"חשיבה מאגית" היא האמונה הלא רציונלית בכוחן של המחשבות. דידיון מתארת רגעים רבים בהם חשבה שאם תחשוב בצורה מסוימת, או לא תחשוב בצורה מסוימת, הרי שהמוות של בעלה יתבטל. החשיבה הלא רציונלית הזו, האופיינית לאבלים, מקבלת במקרה הזה עידוד בגלל צירוף המקרים הנורא (ה"מאגי") שנקלעה אליו דידיון. בהרחבה מסוימת של המושג "חשיבה מאגית", דנה גם דידיון בתחושות לא רציונליות אחרות: האם, למשל, בעלה חזה את מותו וניסה לרמוז לה עליו בדרכים מסוימות? בכלל, דידיון דנה בפן המחשבתי של האבל מכמה צדדים, למשל בתיאור ניסיונה לשלוט במחשבותיה, שלא יובילו אותה לזכרונות כואבים מנשוא. היא גם דנה בתופעות אחרות של האבל, תוך דיון בספרות מקצועית המוקדשת לתחום בצד עיון ביצירות ספרות מהקאנון שמוקדשות לו. מעניין, ומכמה בחינות (שימו, למשל, לב לביטוי המעניין "תת-ספרות" שלהלן), לצטט אותה בהרחבה בהקשר הזה של פנייתה לעזרת הספרות ועולם הידע: "בצוק העיתים, כך לימדו אותי מילדות, עלייך לקרוא, ללמוד, לנסות לפענח, לפנות לספרות. ידע הוא כוח. בהתחשב בכך שהאַבל הוא עדיין מקור הסבל הנפוץ ביותר, הספרות שנכתבה בנושא נראתה לי זעומה להפליא. היה היומן שניהל ק"ס לואיס אחרי מות אשתו […] הייתה כל התת-ספרות, מדריכי עזרה עצמית להתמודדות עם המצב. חלק מהמדריכים 'מעשיים' וחלקם 'נותני השראה', אך שני הסוגים חסרי תועלת ברובם […] זה הותיר את הספרות המקצועית, המחקרים שערכו פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים, שבאו אחרי פרויד ומלאני קליין".

הנושא, כאמור, מעורר הזדהות ומושך לקריאה מטיבו (וחשוב לציין שדידיון מנטרלת באלגנטיות את המוטיב הלא נעים של הרחמים העצמיים שיכול להשתלט על ממואר כזה באמצעות דיון ישיר בנוכחותם; הרחמים העצמיים מנוטרלים גם בעזרת הרכיב העיוני-מסאי שהוזכר שיש בטקסט, אותה התבוננות עצמית, בסיוע ספרות אקדמית ויצירות קנוניות, בטיב האֵבל). אך מה שהפך את הקריאה בספר למעניינת במיוחד, לפחות בשבילי, היו שני יסודות אחרים.

הראשון הוא הפן הרכילותי במובן הלא צהוב ונמוך של המילה "רכילות". מכיוון שדידיון ובעלה היו סופרים פעילים וידועים, מכיל הספר כמה אנקדוטות ופרטים מעניינים על חיי אנשים כותבים בארה"ב. אנקדוטה לדוגמה היא הסיפור של דידיון, שהתרחש בשנות הששים, על שכירת בית מאלמנתו של תסריטאי "האזרח קיין", הרמן מנקייביץ', שלקחה איתה מהבית העומד להשכרה את פרס האוסקר לאותו סרט בטענה: "אתם תעשו מסיבות, אנשים ישתכרו וישחקו עם זה". ואילו אחד הדרמטיים מהרגעים "הרכילותיים" שיש בספר הוא תיאורה של דידיון את בעלה, בליל מותו או יום אחד קודם לכן, למרות ניסיונה הנמרץ היא לא מצליחה לזכור בוודאות, בדרך חזרה במונית מביקור אצל בתו, מכריז בדכדוך באוזני אשתו על חוסר הערך בעיניו של כל כתיבתו.

עניין שני, בעל חשיבות עקרונית יותר, עולה מהממואר. דידיון היא עיתונאית וסופרת, כלומר מי שאמונה על ניתוח פעילותם של בני אדם, של סובייקטים בעלי רצון ורגש. והנה, מות בעלה ומחלתה האנושה של בתה, מפגישים אותה עם בני האדם כגוף, בני האדם כחפץ, כאובייקט. ולתיאור בני האדם כאובייקטים ישנה שפה אחרת, הלא היא שפת הרפואה. דידיון, הסופרת, האמונה על שפת הנפש, מנסה להשתלט ככל יכולתה על השפה של הגוף, שפת הרופאים ("אני זוכרת שלמדתי שמות של הרבה בדיקות ומדדים. בדיקת קימוּרה לתכנון מוטורי. בדיקת תפקוד מוח טמפורי. מדד ההכרה של גלזגו. סולם גלזגו לסיכויי החלמה"). ההשתלטות אינה קלה, במקרים רבים דידיון מודה שהיא אינה אפשרית (אי אפשר להפוך לבעל השכלה של רופא במשך כמה חודשי מתח ומצוקה), ולעתים אינה כדאית במגע עם הרופאים שמגיבים בעוינות על שימוש של פציינטים במינוחים רפואיים ("כשהשתמשתי במילה 'בצקת' הבחנתי בהתקשחות").

המתח בין הספרות, כשפת הסובייקט, כשפת ההתבוננות-העצמית, לבין השפה המדעית לתיאור הנעשה בגוף ובנפש, הוא בעיניי אחד הנושאים החשובים ביותר של הספרות בזמננו. ההתקדמות המדעית של העשורים האחרונים, זו הממשית וזו המדומה, מעלה ביתר חריפות את חשיבות ההבדל בין התחושות הסובייקטיביות של חוויית הקיום לבין התיאור האובייקטיבי והמטריאליסטי של הקיום. ודידיון נוגעת בהבדל הזה בעצם מעשה הכתיבה כאן.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • Rina Raviv  ביום מרץ 29, 2018 בשעה 12:24 PM

    נשמע טוב ומעניין. אוסיף אותו לרשימה. תודה!

  • AHUVA ILAN  ביום מרץ 29, 2018 בשעה 2:17 PM

    הזכיר לי את ספרה של הסופרת ההולנדית אנה אנקוויסט (שם עט), שהרומן שלה "קונטרפונקט" מתאר את מחשבותיה הקסומות והקודרות של האם, ואת מערכת היחסים עם הבת, שנגמרת בצורה טראגית. הספר הזה עבורה היה מעין תהליך ריפוי, לא שלם כמובן, כי אף פעם אי אפשר להתרפא מכך באמת, עם זאת בשביל לספר ובשביל לעורר מחשבה מילים היא הדרך האידיאלית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: