ארכיון חודשי: אפריל 2018

על "בית בקהיר" חלק ב' ("כמאל"), של נגיב מחפוז, בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", סדרת "מפרשֹים" (מערבית: סמי מיכאל, 522 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הוצאתם לאור המחודשת של כרכי "הטרילוגיה הקהירית" של נגיב מחפוז (שזכה בנובל ב-1988), שתורגמו בידי סמי מיכאל וראו אור לראשונה בעברית בראשית שנות השמונים, היא מאורע ספרותי שכדאי מאד לא לפספס אותו. היצירה הזו, שראתה אור על שלושת חלקיה בין 1956 ל-1957, היא מהיצירות הבולטות של הספרות העולמית במחצית השנייה של המאה העשרים.

עלילת הכרך השני מתרחשת בין 1924 ל-1927. לאחר שבסוף הכרך הראשון נותרה משפחת הסוחר הקהירי האמיד אחמד עבד אל-ג'ואד מוכה ממותו של הבן, פהמי, במסגרת ההפגנות נגד השלטון הבריטי, אנחנו פוגשים את המשפחה כחמש שנים אחרי כן. הסוחר האהוב על חבריו והמטיל חיתתו על בני ביתו, אחמד, חוכך בדעתו אם כעת, אחרי שנות האבל הארוכות, בהתקרבו לגיל חמשים, הוא יכול לחזור לחיים הכפולים שאפיינו את חייו טרם מותו של פהמי. ההתמקדות של מחפוז בסגנון החיים הזה היא אחד מהיסודות שנותנים לרומן הזה את חריפותו. אחמד הוא ירא אלוהים באמת ואוהב את חיי המשפחה באמת, ועם זאת בלילות הוא מבלה עם חבריו בלוויית קורטיזנות מצריות, כלומר זמרות ונגנות עוּד שהינן בנות לוויה לגברים הנשואים (לאחרות, כמובן) הן במשתאותיהם והן במיטותיהם. מחפוז מפליא בתיאור אהבתו הגדולה וכנראה האחרונה של אחמד נשוא הפנים לנגנית העוּד הצעירה, זנובה, שלה הוא קונה בית-צף על הנילוס שבו תגור ובו יוכל להתייחד עמה בהיחבא. אחמד יודע שהוא מתבזה, שזנובה מושלת בחייו באופן מחפיר, אך אינו יכול להיגמל מהתמכרותו אליה. במקביל, הבן הבכור יאסין, שירש מאביו את יופיו ושמץ מקסמו האישי, אך לא את היכולת לעורר כלפיו כבוד והערכה וגם לא את היכולת לנהל את חייו בתבונה ובחשאיות, מסתבך בנישואין בפעם השנייה, אחרי שגירושיו תוארו בכרך הראשון. ושוב מסתבך יאסין בגלל "השעמום" המיני שהוא חש בעבר בנישואיו. ואז מופיעה לפניו אותה זנובה והקרקע כשרה לפיתוח, מלודרמטי מעט שבמעט אך מותח, של ההתנגשות בין האב לבן. במידה פחותה מאשר העיסוק בחייהם של יאסין ואחמד, דן מחפוז בחלק זה גם באגף הנשי של בית הסוחר. הוא מספר על חיי אם הבית התמה, אמינה, שעסוקה בניסיונות השכנת שלום בין בתה חדת הלשון ומרת הנפש, חדיג'ה וחותנתה, ומעט שבמעט הוא מספר על עאישה, האחות היפה, הנשואה והאם גם היא.

אבל המוקד של הרומן הזה הוא הבן הצעיר, כמאל, שהתבגר והפך כעת לנער על סף הגברות. כמאל סיים את לימודי התיכון שלו ושאיפותיו הרוחניות והאינטלקטואליות מגביהות עוף. הוא חפץ להיות הוגה, או סופר-פילוסוף, דבר מה שלא נשמע כדוגמתו בהוויה הבורגנית-דתית המצרית בה הוא חי. כפשרה הוא מחליט ללמוד בבית ספר למורים. כמאל, שהתחבר לכמה מבני העילית הקהירית, בני משפחות עשירות ומיוחסות משלו, מתאהב עד עמקי נשמתו באחות של חברו הטוב, חוסיין, עאידה. זו אהבה שסיכויי התגשמותה קלושים (בין היתר כי עאידה עשירה בהרבה ממנו וגם מותחת ביקורת על מראהו). התיאורים של ייסורי האהבה, כמו הדרמה של התפתחותה, כלומר הדרמה של גישושי כמאל ולבסוף של התוודעותו באהבתו ואחריתה של ההתוודעות הזו, הן פנינה של פרוזה פסיכולוגית דקה בעלת ממדים פילוסופיים משמעותיים (יחסו של כמאל לאהבה מקביל ליחסו לדת; ושתי מערכות היחסים הללו מתערערות ברומן).

בעוד החלק הראשון של הטרילוגיה היה כתוב בריאליזם מסורתי, קרי מספר בגוף שלישי הפורש לפנינו במתינות כל-יודעת את קורות כל אחד מבני המשפחה, בכרך הזה משתמש מחפוז לפרקים במונולוגים פנימיים קצרים שמעבירים את סערת הרוחות של הדמויות באופן ישיר יותר. במונולוגים האלה עוברות הדמויות תדיר מגוף שני לגוף ראשון ומשם חוזר המספר לגוף שלישי וחוזר חלילה (""הייתכן כי היו ימים לפניה שבהם לא ידעתי את האהבה? […] לפעמים אתה משתעשע בשאלה: באהבה זו, לְמה אתה נושא את עיניך?"). הכתיבה ה"מודרניסטית" הזו נעשית בטעם ובמידה ואינה מעכבת באופן כללי את שטף הקריאה.

היצירה הזו היא מצד אחד רומן משפחתי שמתעלה לפסגות של הז'אנר, מצד שני היא רומן חברתי המבקש דרך קורות משפחה אחת לתאר תקופה סוערת בקורות מצרים המודרנית, ומצד נוסף הוא "רומן חניכה" של האמן והאינטלקטואל, כמאל. והיא גם יצירה מהנה מאד לקריאה, רומן בו אתה יכול להישען בבביטחה על משענת הקנה היציב של סופר גדול. כאשר הסוגה הריאליסטית נתונה בידיים גאוניות, כמו במקרה הזה, העלילה מצליחה להתפתל בשבילים רעננים ומפתיעים, אך זאת תוך שמירה קפדנית על אמינות וסבירות, על איזון וחוש מידה. כך, בצד ההנאה מהעלילה כשלעצמה ובצד התכנים המאלפים כשלעצמם, מנצנצת כבונוס מתוך הספרות הריאליסטית הגדולה ההכרה שהחיים שלנו הקוראים, אפילו הם, גם כן יוכלו להפתיע פתאום ברעננות, וזאת לא בנס טלנובלי לא סביר.

זו יצירת מופת של סופר אמת, סופר בעל יכולת התבוננות חודרת, חוש קצב ומבנה, נְהִיה וחוסר מנוח מטפיזיים, סופר שעיצב מסוגת הרומן האירופי – בהשפעות בין היתר, ניתן להניח, של בלזק, דיקנס, דוסטוייבסקי (למשל, ביחסי היריבות הארוטיים בין בן לאביו), תומס מאן (הרומן המשפחתי ב "בית בודנברוק") ופרוסט (למשל, בתיאור נפתולי האהבה הנכזבת וכן בתיאורי ההזדקנות של עמיתיו של אחמד לחינגאות, ההזדקנות שהוא נוכח בה לפתע בפניהם) – יצירה מקורית ומלאת חיים. עלינו להיות אסירי תודה לפרופ' ששון סומך ולסמי מיכאל על הגשת היצירה בשפתנו. עלינו גם להודות להוצאת "מפרשֹים" על הדפסתה מחדש, אם כי היה כדאי להוסיף הערות הסבר למאורעות ולאישים המופיעים במרוצת הטקסט וכן לגהץ בו כמה טעויות הגהה.

 

 

הנה ביקורתי על החלק הראשון בטרילוגיה (הכרך השלישי מומלץ גם כן)

 

הערה קצרצרה על "צפון ודרום" של אליזבת גאסקל ומשג ה"תרבות"

מחר ארצה ב"בית אריאלה" על הרומן מ-1854, "צפון ודרום", של אליזבת גאסקל (בתרגום עידית שורר ובהוצאת "הכורסא" ו"מודן"). זהו רומן בולט (חלקים נרחבים בו הם מופתיים) בשורה של רומנים בריטיים משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, שמבקר התרבות החשוב, ריימונד ויליאמס, בספרו "Culture and Society", מ-1958, כינה "הרומנים התעשייתיים". אלה רומנים שעסקו בחיי הפועלים בבתי החרושת ובמתח המעמדי בינם לבין המעסיקים, מעמדה ביקורתית. בשורת הרומנים האלה כלולים גם "ימים קשים" של דיקנס (1854) ו"סיביל" של בנג'מין דישראלי (1845).

הרומן החזק הזה, מלפני 164 שנים, עוסק בשקיעת הדת, במתח הבין מעמדי, בעליית הקפיטליזם ובמקומה של התרבות בתוך כל זה. הביקורת על הקפיטליזם (שמתווספת ברומן להערכה כלפיו – עמדתה של גאסקל אמנם לא מרקסיסטית אבל מעט דיאלקטית) מתבטאת ברומן בתיאור סבל הפועלים, בתיאור צרות האופק של חיי המעסיקים, בעצם הכמיהה של המעסיק מר תורנטון לתרבות ואף בחתירתו לחיי אהבה.

אביה של הגיבורה, מרגרט, הוא כומר שנוטש את משרתו בגלל ספקות והופך להיות מורה בעיר התעשייה מילטון (שם בדוי שתחת בדיוניותו מתוארת מנצ'סטר), מורה לקלאסיקה (הומרוס, אפלטון וכו'), לאלה מהתעשיינים שחפצים ב"תרבות".

הרומן כך מבטא באופן תמציתי טענה מרכזית של ריימונד ויליאמס בספרו המוזכר. לפי ויליאמס, המושג והמונח "תרבות" צמח באנגליה כעמדה מנוגדת לעליית הקפיטליזם. "תרבות" הוא כל מה שמעבר לאינטרסים החומריים. "תרבות" היא רגש שלא ניתן לקנותו בכסף. "תרבות" היא יופי לא פרקטי. "תרבות" היא הרחבת הדעת מעבר למירוץ ההשרדותי וכו'.

כיוון שבמגזר האינטלקטואלי שלנו רווחת הבנה סוציולוגית של ה"תרבות" (בורדייה, זיגמונט באומן), לפיה המושג צמח כמכשיר אידאולוגי נכלולי וקונספירטיבי לשליטה מעמדית או להצדקת העליונות האירופאית בעידן הקולוניאליסטי, כדאי להזכיר את העמדה של ויליאמס (מהתיאוריטיקנים החשובים של מושג ה"תרבות", יש לזכור), לפיה "תרבות" הייתה תגובה אותנטית ומוראליסטית – לעתים "פרוגרסיבית" ולעתים "ריאקציונרית" – לעליית הקפיטליזם. "תרבות" כאנטי-חומרנות, "תרבות" כאנטי שכלתנות, "תרבות" כאנטי פרקטיות, "תרבות" כ"אנושיות".

 

 

לביקורת שפרסמתי על הרומן "צפון ודרום"

פסטיבל הסופרים – הודעות

בפסטיבל הסופרים הקרב ב"משכנות שאננים", ב-10 במאי, יאיר אגמון ואני נשוחח על כתיבה וחזרה בשאלה וחוזר חלילה.

אשמח לראותכן ולראותכם!

הפרטים בקישור זה

 

כמו כן, ב-9 למאי, אשוחח עם אסף גלאי על הסופר סול בלו, בעקבות סרטו התיעודי החדש, "הרפתקאותיו של סול בלו".

אשמח לראותכן ולראותכם גם שם!

הפרטים בקישור זה

 

 

שאלון באתר "עברית" בעקבות צאת הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למעוניינים: עניתי על שאלון באתר "עברית" בעקבות פרסום הרומן שלי "מדוע איני כותב".

 

הנה הקישור לשאלון

על "בחזרה מעמק רפאים", של חיים באר, בהוצאת "עם עובד" (339 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

המספר של הרומן הוא במאי סרטים שביים פעם סרט, לרגל מועמדות לפרס ספרותי, על סופר ישראלי נודע, נודע גם בעולם ולא רק בישראל, בשם אלישע מילגרוים. בפתח הרומן, עם מותו של מילגרוים, נקרא הבמאי לצלם את הלווייתו על ידי אלמנתו. אלמנתו זו היא נוצרייה אנגליה ומילגרוים, שמשחר נעוריו הדתיים בירושלים נמשך אל הנצרות והיא גם ממלאת את יצירתו, המיר את דתו לנצרות והקבורה מתרחשת לפיכך בבית קברות נוצרי בסמוך לעמק רפאים בירושלים. אלא שכמה חידות באשר לחייו של מילגרוים צפות ועולות עד מהרה, חידות שמדרבנות את הבמאי למחשבה על יצירת סרט על מילגרוים. האם אכן מת מילגרוים כנוצרי, או שמא חזר לדת אבותיו מעט לפני מותו? האם בערוב ימיו זנח למעשה את אשתו וניהל רומן עם אשת אקדמיה פולנית שמופיעה גם היא בשולי הלוויה? והאם שקד באותן שנים אחרונות על רומן גדול שעקבותיו אבדו? ומה עתידו של עזבונו הרוחני של הסופר? ובכלל, מי הוא, בעצם, מילגרוים, מי הוא היה בחייו ומי הוא היה בתקופה הקצרה שקדמה למותו?

חיים באר כתב בידור לאינטלקטואלים, בידור אינטליגנטי. בניגוד לספריו המעולים "חבלים" ו"עת הזמיר" (וספר העיון המעולה על יחסי ברנר-עגנון-וביאליק, "גם אהבתם גם שנאתם"), שהיו ספרים רציניים, כאן לפנינו יצירה בידורית.

מה הכוונה בבידורית? הספר מענג לקריאה. הוא מותח, הוא משעשע, הוא עתיר מידע אנקדוטלי מהנה. יש לבאר גם כישרון ספרותי גדול לרכילות, כלומר יכולת לאתר או להמציא פריטי מידע עסיסיים ולארגן אותם כסיפורים קטנים ומהנים בתוך הסיפור. כך, למשל, מתוודע המספר לכינויו יוצא הדופן של החוקר המובהק של יצירת מילגרוים: "אצלנו קוראים לו 'האשך', תסתכל עליו ותכף ומייד תבין גם למה. יש לו פרצוף קטן, מקומט, עגלגל, והגולגולת שלו מכוסה בפלומה דלילה של שיער". הדוברת היא שְדֵמה, שדרית רדיו בתוכניות ספרות החביבה על המספר. אותה שדמה, בעוד דוגמה לכישרון הרכילותי המאפיין את יצירת באר והנו חלק מהתענוג שבקריאתה, חובבת גילוי של ספרים עם הקדשות של סופרים עליהם: "אתה הרי יודע את היצר הרע שלי להקדשות של סופרים, הן בשבילי צוהר הצצה מצוין אל חייהם הפרטיים, אל החברויות והידידויות החשאיות שלהם, האהבות המסויגות, ההתחנפויות המביכות". זה קטע נהדר! ועוד דוגמה לכישרון הרכילותי הווירטואוזי לפרקים של באר היא תיאור האסטרטגיה הערמומית של מילגרוים בגיוס מבקרים שליליים לחיילותיו. על הנכלוליות הזו מספר בנו של מילגרוים: "כאשר פרסם אחד מהם ביקורת קטלנית על ספר מספריו לא נהג בו אביו כמו שנהגו בו יתר עמיתיו. הוא לא הכריז על ברוגז ולא החמיץ לו פנים כשנתקל בו באקראי, אלא אדרבא, הודה לו בלבביות על הביקורת הבונה שזיכה אותו בה" (וזו רק התחלת תיאור אסטרטגיית-ריכוך המבקרים).

אבל הרומן לא רציני. חשוב לשמר את ההבחנה הזו. ניקח, לדוגמה, את הנושא שעומד כביכול בלב הרומן: המרת דת. התחושה העולה מהספר היא של הדהוד רחוק של נושא שהיה רציני פעם, אבל לא באמת נתפס כחשוב בעיני "המחבר המובלע". יהודי, נוצרי ואולי שוב יהודי, כל זה משמש ליצירת הדרמה, לבניית העלילה, אבל עמדתו העקרונית של הספר קרובה לעמדתו המפורסמת של ברנר (שבאר, הבקיא בכתבי גדולי הספרות העברית, עורך פרפרזה על משפטיו ברומן, כמו שגם מילגרוים הושפע ממנו) על כך שאין שום דבר מרעיש בהערצה שרוחש יהודי לישוע. קרובה לעמדת ברנר, אך בלי החומרה, ההתרסה וההקשר ההיסטורי שהעניק לאמירה הברנרית חריפות ושערורייתיות. עמדת הספר בסוגיה הזו קרובה יותר לחוות הדעת הצרכנית, לא התיאולוגית, של חבר נעוריו של מילגרוים: "משיכתו לנצרות, אם נודה ביושר, יש לה על מה שתסמוך. תגיד, אפשר בכלל להשוות את ניחוחות הקטורת המעודנים המבשמים את חללן של הכנסיות לריחות הטשולנט וההרינג וטליתות הצמר המיוזעות הממלאים את בתי הכנסת שלנו, או לריחות טבק ההרחה, האמוניאק והעיטושים של מטה החונקים את האוויר הקדוש ביום הכיפורים?". עוד דוגמה מרכזית לחוסר הרצינות של הרומן הוא היחס ליצירתו הספרותית של מילגרוים. אנחנו למדים שהיא נחשבת, שהיא חשובה, אבל איננו יודעים על מה מבוססת חשיבותה.

הדברים נאמרים לצורך הבהרה באיזו התכוונות יש לקרוא את הרומן הזה. אבל אחרי שההתכוונות מובהרת, פתוחה הדרך להנאה גדולה מהרומן הזה, שבלעתיו כביכורה בטרם קיץ, בעודה בכפי אבלענה. אני משתמש בשפה התנ"כית במכוון, כי חלק ניכר מההנאה כאן הוא השימוש של באר בשפת המקורות. זה שימוש מענג ביותר. החגיגיות של העברית של באר, הגמישות בְלישת שפת המקורות, ההומור בשיבוצי שפת המקורות,  היא זו שהופכת את הקריאה לא רק לבידור טוב, אלא לבידור אינטלקטואלי. הדמויות של באר, כמעט כולן, בקיאות בשפת המקורות ועושות בה כבשלהן. על אותה שְדֵמה כותב המספר כך: "בקיאות בלשון המקרא ויכולת שליפה מהירה מתוכה מכאן יחד עם שליטה בעגה המתחדשת לבקרים מכאן עושות את העברית שבפיה ללשון ייחודית ומלאת קסם". ואכן, חלק מהעונג מהשפה של באר נובע מהגלישות המכוונות והמודעות לעצמן משפת המקורות ההדורה לעבר סלנג בן זמננו. נוצר כך אפקט קומי מיוחד במינו.  "'TMI? מאי פירושא דהאי מילתא?' [מה פירוש הדבר – א.ג.] עצם רֶבּ שעיה לשנייה את עינו השמאלית כלמדן תלמודי העומד להסתער על סוגיה שהניחוה חכמים בצריך עיון. 'too much information', השבתי".

התחושה שלי בקריאת ספרו של באר, אם להזדקק שוב לשפת המקורות, היא של כניסה למקווה טהרה של מים חיים, התכסות בשמיכת שפה צלולה ונקייה. רעננות נושבת דווקא מהעברית השורשית והוותיקה הזו, שלה, נלוות, כאמור, גיחות משעשעות לשפת החולין של זמננו.