על "טבעו של הכייף", של דיוויד פוסטר וואלאס, בהוצאת "ספריית פועלים" (מאנגלית: דבי אילון, 240 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

 

נגה אלבלך בחרה לקובץ הזה ממאמריו של דיוויד פוסטר וואלאס שעוסקים בספרות ובספרים, מאמרים (במובן הרחב של המילה) שנכתבו בין 1990 ל-2008, שנת התאבדותו של וואלאס (הוא נולד ב-1962).

ישנם כאן כמה מאמרים מפורסמים (מאמר ההתקפה הלא מרוסנת על ג'ון אפדייק, למשל) בצד "מאמרים" שהינם למעשה תיאורים שכתב וואלאס לקורסים בספרות ובכתיבה שהעביר במוסדות להשכלה גבוהה. אלה האחרונים הינם טקסטים מעניינים ביותר ומשעשעים ביותר, שלצד הצגה מעניינת של תפיסותיו הספרותיות של המורה וואלאס, ניתן לקוראם כסיפורים קצרים אקספרימנטליים (במובן הטוב של המילה, לשם שינוי), שמכוננים בקריאה "דמות", את דמותו של המרצה הקפדן, השאפתן ותיאור יחסו העקרוני לספרות.

הדחף המרכזי שמפעם בטקסטים המעניינים מאד שקובצו כאן הוא, לטעמי, רצונו של וואלאס לראות בספרות יותר מאשר בידור, לראות בה, למעשה, כוח רוחני ביקורתי ואף, אולי, כוח גואל בתרבות ימינו. אחת השאלות הגדולות של זמננו היא האם זה רציני להיות רציני. אולי היחס הנכון לקיום הוא אירוני? וואלאס מחפש כאן את הרצינות, בלב תרבות אירונית וקלת דעת באופן מובנה, והוא עושה זאת ב"כוח אש" (אם לגנוב ביטוי מאחד מסיפוריו) אינטלקטואלי-מוסרי-ורגשי עז ביותר – וחיפוש זה אחר הרצינות בספרות הינו ההסבר לחלק נכבד מחשיבותו.

המגמה האנטי-בידורית הזו של הקובץ באה לידי ביטוי במסה שהעניקה לקובץ את שמו, כשוואלאס עומד על המתח בין כתיבה כצורך פרטי לבין כתיבה כצורך לרכישת אהדת הקוראים, ומתרה בעצמו ובקוראיו לא לשכוח את הצורך הראשון. המגמה האנטי-בידורית באה לידי ביטוי במסה הקצרה על קפקא, שיש בו צד מצחיק, מדגיש וואלאס, אך זהו "הומור דתי", ש"אינו נגיש לצעירים שהתרבות שלנו אימנה אותם לראות בדיחות כבידור ובידור כהרגעה". הדחף האנטי-בידורי בא לידי ביטוי בחוות הדעת הקצרצרה בשבחו של המשורר הפולני זבינגייב הרברט, ש"מר קוגיטו" שלו "מתגושש באומץ ובמסירות עם ה ש א ל ו ת  ה ג ד ו ל ו ת של הקיום האנושי", ולעומת שירתו "כל הספקטרום של השירה האמריקנית נראה חולני". המגמה האנטי-בידורית הזו באה לידי ביטוי בביקורת המהללת (שלא הבנתי את חלקה, כנראה מאי היכרות מספקת, שנובעת מצדה בחלקה מאי-רצון להיכרות מספקת, עם הפילוסוף שעומד במרכזה) על הספר "הפילגש של ויטגנשטיין", ביקורת שמהללת את הספר הנ"ל על רצינותו הפילוסופית. וכמעט לבסוף: המגמה האנטי-בידורית באה לידי ביטוי במסה שתופסת חלק נכבד מנפח הספר, "טלוויזיה וסיפורת אמריקאית". המסה הזו מכילה כמה תובנות מעניינות מאד (למשל על הניכוס שמנכסת הטלוויזיה את הביקורת עליה לתוכה, ולכן על חוסר התוחלת של הספרות בנקיטת עמדה אירונית דומה). ועם זאת, המסה הזו חשובה יותר בעיניי בעצם קיומה מאשר בתובנותיה הספציפיות. סופר אמביציוזי ורציני כמו וואלאס הבין שאי אפשר לעסוק בספרות ללא התעמתות עם המדיום שבזמן כתיבת המסה (1990) האפיל עליה. ועדיין, המסה אינה גולת הכותרת של הקובץ כי לוואלאס היה חסר טיעון מרכזי בדיון: השוואה בין עצם המדיום הספרותי לזה הטלוויזיוני וניתוח ההשלכות הרוחניות העמוקות של המדיום הספרותי כשלעצמו. לניתוח כזה היה צריך להמתין ארבע שנים, עד להופעת הספר "האלגיות הגוטנברגיות" (1994) של מבקר הספרות האמריקאי (ולימים אחד מהמהללים של “Infinite Jest” של וואלאס), סוון בירקרטס.

מה שהינה, בעיניי, גולת הכותרת של הקובץ היא המסה "דוסטוייבסקי של ג'וזף פרנק" מ-1996. זהו מאמר ביקורת מהלל לביוגרפיה המונומנטלית של פרנק. מה שקורץ לוואלאס בביוגרפיה הינה, קודם כל, המסירות השווה של פרנק לניתוח מדוקדק של הטקסטים של הסופר הרוסי ולפרישת יריעה תרבותית עצומה שמסבירה את תפקידם בתוך המציאות הרוסית בכללותה. בכך מתעלה פרנק על שני המחנות היריבים הגדולים בחקר הספרות במאה ה-20: אלה ש"מתייחסים לספריו של המחבר בצורה הרמטית, תוך התעלמות מעובדות על הנסיבות שבהן פעל המחבר ועל אמונותיו" (למשל, אנשי "הביקורת החדשה"), ואלה "שיש להם אג'נדה תיאורטית, המתמקדים כמעט בלעדית בהקשר ומתייחסים למחבר ולספריו כאל לא יותר מתוצרים של הדעות הקדומות, דינמיקות הכוח וההזיות המטפיזיות של תקופתו" (אנשי ה"פוסט" למיניהם). אך מה שבעיקר מושך את וואלאס הרי הוא דוסטוייבסקי עצמו (ולפחות אחד מסיפוריו המעולים של וואלאס, "ניאון ותיק וטוב", הוא סיפור ווידוי דוסטוייבסקאי מובהק). כלומר, היכולת של סופר לעסוק בסוגיות החשובות ביותר, הרוחניות והרגשיות כאחד, להיות כוח משמעותי בלבטי התקופה, ועם זאת להיות סופר מתוחכם מהנה מאד. לכן מצרף וואלאס ברצף הביקורת קטעים של תהיות מהסוג הבא: "האם אפשר באמת לאהוב אנשים אחרים?"; "האם הטעם האמיתי לחיי הוא פשוט לחוות כמה שפחות כאב וכמה שיותר הנאה?"; "מה זה 'אמריקאי'?". התהיות האלה מדגימות שאלות בסיסיות שהספרות בת זמננו זנחה ושהספרות של דוסטוייבסקי מזכירה לנו שתפקידה של הספרות לעורר ולהתמודד עימן.

מאמר ההתקפה המפורסם על אפדייק ו"הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים" של הספרות האמריקאית (וואלאס מצרף את פיליפ רות ונורמאן מיילר לרשימה) הוא מאמר אדיפלי (של רצח-אב) מעניין מאד, אך הוא חושף צד חולשה של וואלאס, שהוא ובני דורו לוקים בו. כי על מקום "הגבר הנרקיסיסטי הגדול", מתוך האְשמה (האמריקאית כל כך; ולנפש האמריקאית הגברית הדכאונית – ההרסנית כל כך) על הגברות העולה, בחרו בני הדור הזה בעמדת הילד ובתשוקת הילד להתחבב ולהיות "חמוד". ואפילו וואלאס, כהטרמה של בן דור Y מְרצה, סתגלן וחנפני, לוקה בהתיילדות הזו, פה ושם.

בביקורת המוזכרת על הספר "הפילגש של ויטגנשטיין" משתמש וואלאס במטפורה נפלאה שמסבירה גם חלק מקסמו שלו: הספר הנ"ל, כותב וואלאס, מצליח "להזכיר לנו את אינסוף האפשרויות של הסיפורת לשלוח יד וללפות, לגרום לראשים לפעום כמו לבבות". וואלאס מצרף ביצירתו שידוך נדיר בין שכל לרגש. הוא גורם לראשנו לפעום כמו לב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מירב  ביום מאי 17, 2018 בשעה 10:52 AM

    עם כול הכבוד לספרות, כשרוצים לקרוא מתברר כנראה לרוב, שהטקסט כושל בניסיון להשיג את האידיאל של הספרות. לא תמיד המחבר מנסה בכלל- ואז זו לא ספרות. הסיפור 'ניאון וותיק וטוב' לא מוצלח לטעמי, אך יש סיפור אחר מעולה ביותר של וואלאס, על הסופר הגבר המצליחן. כרגע אני מנסה די לשווא לקרוא את גרוסמן/ ספר הדקדוק הפנימי. טקסט לא אחיד ואפשר להסביר מה גורם למחבר ליפול לסרוגין, עד שהגעתי למקום שהילד החלש והאהוד על הקורא, הפך בפתאומי למסמר הבלונדיני של חברת הילדים. איך? מה? כך שההערכה שהספרות תציל את העולם קצת שגוייה בעיניי. אולי להפך, משהו מיין קאמפי יכול להיות או אולי ספר שכתבה מישהי על הזוועות שמבצעת ישראל, ואותה גברת מצהירה שזה טקסט בדיוני אך קוראיה הנאמנים לא זקוקים להצהרתה. תודה.

  • אור  ביום מאי 26, 2018 בשעה 5:53 PM

    כל כך הרבה דברים השתנו מאז שוואלאס כתב את E UNIBUS PLURAM עד שבזמן שאני קורא את זה הדבר העיקרי שאני חושב עליו זה כמה חסרה הביקורת של וואלאס על מה שקורה היום בתחום הטכנולוגיה והמדיה. מצד שני גם קשה לי לדמיין את וואלאס בן 56. אז יכול להיות שהאופציה הכי טובה עבור וואלאס באמת הייתה להתאבד ולהישאר צעיר לנצח, ולא לדעת איך נראה עולם שיש בו סמארטפונים, רשתות חברתיות וצפיית בינג'.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: