ארכיון חודשי: יוני 2018

קצר על מצב הקריאה

אנשים לא קוראים ספרים. כך אומרים ומקוננים. שלא יקראו. ההפסד שלהם.

כשאני קורא סופר שיש לו דבר מה לומר, שמתאר-יוצר מציאות רוויה בניואנסים ובעסיס של מתחת-לפני-השטח שמבצבץ לעתים מעליו, כשהוא מתבנת את המציאות הרוויה והעסיסית הזו בתוך נהר עלילה זורם (גם בספר שבהחלט אינו יצירת מופת, כמו "הפרטים שהושמטו" של תומס אוגדן, אלא פשוט רומן טוב) – אני נמלא שמחה. החיים עצמם נראים אז דחוסים והרי משמעות יותר. ולשמחה הזו אין מחולל דומה במדיום אחר. האקטיביות והכניעה שתובע הטקסט הן ללא מתחרים.

קצר על הכרך הרביעי של קנאוסגורד

הכרך הרביעי של קנאוסגורד, "לרקוד בחשכה", החזיר את התלהבותי מהאוטוביוגרפיה.

זו בהחלט לא שככה בכרך השני והשלישי, אבל מעט התרפתה.

והכרך הרביעי (רובו לפחות) מחדד שוב את ההישג של קנאוסגורד, שהנו אולי בתמצות: הצגת מענה לשאלה מה פירושו של דבר להיות בן אדם חי בעולם (החל מהפרצפיה של החושים עבור לרגשות ומשם למחשבות).

כושר לחוויה מלאה, לחוויה בעוצמה + זיכרון מפלצתי = קנאוסגורד.

ראיון קצר על "מדוע איני כותב" אצל קרן נויבך

למעוניינים:
קרן נויבך מצאה לשמחתי הרבה עניין בספרי "מדוע איני כותב" וראיינה אותי עליו ועל שבוע הספר בתכניתה ברשת ב'. בין הדקה ה-1:37 ל-1:45

 

הקישור לתכנית כאן

על פיליפ רות ז"ל

פורסם בשינויים קלים במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

נדמה לי, כי במבט רטרוספקטיבי ניתן אולי לתמצת את חשיבות יצירתו של פיליפ רות' באופן הבא: זו יצירה שמבטאת עמדה לא מתנצלת ביחס למיניות הגברית וביחס לעיסוק ב"אני", וכן עמדה לא מתחנפת ביחס של היחיד לזהות האתנית שלו.

ראשית, בעניין העיסוק הבוטה והלא מתנצל של רות' במיניות הגברית. כאן כדאי להבהיר כמה דברים, במיוחד על רקע האקלים התרבותי של ימינו.

ג'ורג אורוול העיר פעם, ביחס להנרי מילר, שקיימת אי הבנה ביחס לספרות רצינית שמכילה קטעים פורנוגרפיים. רבים סוברים בטעות, אמר אורוול, שאין דבר קל מלמשוך את הקהל בעזרת קטעים סנסציוניים. אך לו היה זה קל כל כך, מציין אורוול, רבים יותר היו עושים זאת. צריך, למעשה, אומץ וכישרון רבים על מנת לעסוק בספרות רצינית במיניות מבלי לעורר תרעומת – וגרוע מכך: התעלמות – של קהל הקוראים.

קיימת גם אי הבנה ספציפית לגבי המיניות הגברית; תפיסה מוטעית לפיה ביטויה המשוחרר של זו אינו זקוק לעידוד כי מבני התרבות המסורתיים, "הפטריארכליים", גויסו כביכול מקדמת דנא לעידודה. האמת היא שהתרבות האנושית מראשיתה השקיעה מאמצים אדירים בהשקטת ובריסון הארוס הגברי. למעשה, אחד מיסודות התרבות האנושית הוא הריסון של הפאלוס. את היווצרות התרבות האנושית מתאר, למשל, הורציוס ב"ארס פואטיקה" כך: "החכמה התמצתה בעת קדם בהפרדה בין פרטי לכללי, בין חול לבין קודש, במניעת מין חפוז, בקביעת ברית כלולים וחוקיה" (מלטינית: רחל בירנבאום). קו ישיר נמתח בין איסורי הדתות ההיסטוריות הגדולות על ניאוף ואוננות, למשל, לבין חדר הטיפולים הפסיכולוגי העכשווי בו נקרא הגבר "להתבגר", "לקחת אחריות" ו"להיות גבר", כלומר למתן את דחפיו המיניים ולהתמסר לתענוגות הזוגיות. כפי שציין בסרקזם האנתרופולוג האבולוציוני, דונלס סימונס, בספר יסוד בפסיכולוגיה אבלוציונית, "The Evolution of Human Sexuality": "למעשה, גברים בנויים כך שהם מתנגדים לחינוך שנועד ללמדם לא לחשוק בגיוון מיני, למרות הנצרות ודוקטרינת החטא שלה; היהדות ודוקטרינת המענטש שלה; מדעי החברה ודוקטרינות ההומוסקסואליות המודחקת והיעדר-הבגרות הפסיכוסקסואלית שלהם; תיאוריות אבולוציוניות של התקשרות-זוגית מונוגמית; מסורות חוקיות ותרבותיות שתומכות ומאדירות את המונוגמיה; העובדה שהתשוקה למגוון היא למעשה בלתי אפשרית לסיפוק; הזמן והאנרגיה, ואין סוף הסיכונים – פיזיים ורגשיים – שחיפוש אחר מגוון כולל; ופוטנציאל התגמול הברור שיש בלמידה להיות מסופק מינית בידי אישה אחת".

ספרו זה של סימונס ראה אור ב-1979. ואחד מהסופרים המעטים שמוזכרים בספר אקדמי זה (שאינו עוסק בספרות) הוא פיליפ רות'. כי כמו שסימונס כנראה מבין, העיסוק הבוטה של פיליפ רות' במיניות הגברית בספרות הרצינית הוא עיסוק אמיץ ומשחרר. בחלקים החשובים ביצירתו שעוסקים בנושא, לא מדובר כאן במיניות גברית מדושנת עונג ושחצנית (ולבטח לא במיניות גברית נצלנית ותוקפנית). זו מיניות גברית שנאבקת לבטא את עצמה כנגד כוחות תרבותיים עזים שקמים עליה לכלותה. זו מיניות גברית מורדת, מיניות גברית נלחמת ופצועה. ב"פורטנוי" (1969) זהו מרד של המיניות הגברית במורשת המסרסת של התרבות היהודית ("דוקטרינת המענטש", כניסוחו של סימונס).  ב"חיי כגבר" (1974) זהו מרד בתרבות שנות החמישים שייחסה לגברים יצריים נכות רגשית ו"חוסר בגרות". ואילו ב"התיאטרון של מיקי שבת", מ-1995, אולי הספר הפרוע ביותר מבחינה מינית של רות – ספר שבביקורתו עליו כתב בשנינות מרטין איימיס שמרוב זימה אתה מדלג בלהט על מנת למצוא את אותם עמודים ספורים "נקיים" דווקא – המיניות היא מרד קיומי, מחאה נגד הזיקנה, נגד הסבל, נגד האבסורד.

העיסוק הבוטה לא פחות של רות' ב"אני", ברבים כל כך מספריו שנעו משני צדי הגבול הלא מוגדר על ידו בכוונה שבין האוטוביוגרפי לבדיוני, גם הוא דורש הבהרה. דיוויד פוסטר וואלאס, בהתקפתו משנות התשעים על "הגברים הנרקיסיסטיים הגדולים", כלשונו, של הספרות האמריקאית, כשרות' הוא אחד מהם (התקפה שתורגמה לאחרונה לעברית בקובץ "טבעו של הכייף"), צדק וטעה בו זמנית בהתקפתו זו. רות' הוא אכן "נרקיסיסט גדול". מה גם שיש לזכור שמיניות קשורה בנרקיסיזם מבחינות רבות ומורכבות (למשל: גאוות הצלחת הכיבוש או הפיתוי), כך שיצריות ממילא כרוכה בנרקיסיזם. אלא שייחוס הערך השלילי הגורף לאותו נרקיסיזם הוא זה שמוטעה בהתקפה של וואלאס. במובן מסוים, כל החיים כולם נועדו למגר את הנרקיסיזם שלנו, להוכיח לנו עד כמה אנו קטנים ונידפים. מבחינה מסוימת, ובדומה לנושא המיני, זו טעות לחשוב שהדרך הקלה עבורנו היא להתמקד בעצמנו; הרי כל התרבות כולה – שוב, כמו ביחס למיניות – גורמת לנו להרגיש רע בקשר לכך. ולכן חלק נכבד מהבריאות הנפשית הוא דווקא להיאבק במחיקת האני הזו, ואת זה ניתן לעשות בדיוק בעזרת הנרקיסיזם, "הנרקיסיזם הבריא", אם נרצה. הכתיבה של רות' מזכירה לנו ללא הרף: שימו לב אל הנשמה, אל תזניחו את קיומכם האינדיבידואלי, לא לטובת השבט היהודי ולעתים גם לא לטובת השבט הקטן יותר, זה של המשפחה. התרוממות הרוח שנלווית לקריאה בכתבים "הנרקיסיסטיים" של רות', מעידה על כך שזו ספרות מצוינת ולא תשפוכת של נרקיסיזם אידיוסינקרטי, ספרות נדיבה שמזכירה לנו את חובתנו לעצמנו.

ולבסוף, בעניין העיסוק הלא מתחנף של רות' בנושא השייכות האתנית. גם הנושא הזה קשור, כמובן, בנושא הקודם. הנרקיסיזם הוא אויב השבט, והנרקיסיזם הוא לפיכך חיובי כאשר השייכות השבטית חונקת, לא ביקורתית, מצמצת חיים ולא מרחיבה אותם. רות', כמו הסופר השחור שהיה מיודד איתו, ראלף אליסון ("האדם הבלתי נראה" היא יצירת המופת שלו), מזכיר לנו את היכולת שלנו להיות בני השבט ועם זאת לא כאלה שעיוורים לכישלונותיו ולמכשלותיו, לא כאלה ששוכחים מהאינדיבידואליות שלנו. והוא עשה זאת ממש מיצירתו הראשונה והמשובחת, "שלום לך, קולומבוס", מ-1959.

אלה, אם כן, נדמה לי מעלותיו החשובות של רות'. ולכן יצירותיו המאוחרות, "המפויסות" יותר בשלושת הנושאים האלה, כמו "הקנוניה נגד אמריקה" (2004), נראות לי פחות חשובות מאשר היצירות שהזכרתי ברשימתי.

אך מלבדן, איני יכול לסגור את הרשימה מבלי להצביע על ארבע פסגות נוספות של רות' והן "החצי השני" (1986), "נחלת אבות" (1991), "פסטורלה אמריקאית" (1997) ו"כל אדם" (2006).

 

 

עוד על פיליפ רות' 

 

הודעה (שבוע הספר)

למעוניינים (אירועי שבוע הספר):
ביום ראשון הקרוב, ה-10 ביוני, בשעה שמונה בערב, אחתום על הרומן שלי, "מדוע איני כותב", בדוכני "ידיעות ספרים" בככר רבין בתל אביב.

בתכנית: פאנל בהשתתפות א', בן המחבר (4) הרהוט והשוטף שישמח להרצות, על הספר או בכלל, וש', בת המחבר (1.5), השוקלת מילותיה אך כל אחת מהן בסלע.

הפניה להמלצה ב"וואלה!" של עורכתי על "מדוע איני כותב"

נוית בראל, עורכתי האהובה, ממליצה ב"וואלה!" על "מדוע איני כותב", רומני שלי (כפי שאמרה הרומניה על בעלה – אם לגנוב הלצה מהספר)!

 

הנה כאן