על "המשת"פ", של פול בייטי, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: גיא הרלינג, 362 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

במקביל להיחלשות מוסד ביקורת הספרות עולה חשיבותם של הפרסים הספרותיים. במקביל – וגם כתוצאה מההיחלשות הזו. הפרסים הספרותיים עורכים את הסלקציה החיונית לקוראים בין המוני הספרים שרואים אור. לכאורה עדיף להחליף את מוסד הביקורת החמצמץ בתופעה מרימה כמו הפרסים. אבל יש לזכור שפרסים ספרותיים הינם למעשה ביקורות במסווה. לכאורה ביקורות חיוביות בלבד – שאבוי למערער עליהן, כי הוא ייחשד בחטא החמור ביתר בחברה המריטוקרטית-קפיטליסטית: "חוסר פירגון" – אבל למעשה הפרסים הספרותיים הם גם ביקורות שליליות. וביקורות שליליות פחדניות, כלומר כאלה שמסתירות את נגטיביותן. הפרס הוא ביקורת שלילית של כל הספרים שלא זכו בו. בית המטבחיים של הביקורות, שנמצא בראש חוצות, מורחק בשיטת הפרסים למקום מוצנע, כך ששוועת הנשחטים נחסכת מאתנו.

אבל כשאתה מתבונן פעמים רבות בספרים שכן זוכים בפרסים אתה משתומם, ראשית, על הבחירה ולעתים קרובות מיד גם מבין אותה. מבין – לא מצדיק. אתה משתומם שספרים כל כך בינוניים זכו, ואתה מבין מיד מה היה צריך על מנת לזכות. צריך, בדרך כלל, לקחת נושא "אקטואלי", "חם". אבל אז לעשות לו טוויסט מסוים. כך השופטים ייהנו מחסינות כנגד הטענה שהם מי שנכנעים לאקטואליה תוך כדי שעשו בדיוק את זה. עוד רצוי שהספר הנבחר יכיל קושי מסוים, כי קושי בקריאה, בעיני אנשים רבים, הוא עדות לאיכות ספרותית. לא מזיק גם אם הספר מפגין רוחב אופקים אינטלקטואלי וידע רב, כי בעיני אנשים רבים חוכמה פירושה שליטה בפרטי טריוויה רבים ושימוש תדיר בשמות ומושגים מפוצצים. ואם הידע הזה כולל שליטה בתרבות פופולרית (בצמידות לאותם מעקשי קריאה שהוזכרו!) יש לו גם יתרון מסוים נוסף – הוא הרי "מערב בין גבוה לנמוך", מבלי להיות נמוך (כי הוא הרי "קשה"!).

ישנם הרבה ספרים טובים שזכו בפרסים, זה נכון. אבל גם ישנם הרבה, הרבה מאד, שזכו בהם ללא הצדקה אמתית.

אני מקדים את כל זאת כי (מלבד העובדה שאני רוצה לדחות את ההגעה לספר ככל שניתן) "המשת"פ" זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2016. פרס בעל אפיל גדול. הוא גם זכה בפרס מרכזי פחות, אבל נחשב אולי יותר בחוגים מסוימים, "פרס חוג המבקרים בארצות הברית". אבל הוא ספר מאד לא טוב בעיניי.

הגיבור והמספר של הספר גדל בעיירת עוני שחורה בפרברי לוס אנג'לס. אביו היה אקדמאי במדעי החברה ופעיל למען זכויות השחורים שהשתמש בבנו כשפן ניסויים על מנת להוכיח כמה מהתזות החברתיות שלו. עם מותו האלים של האב מידי המשטרה הבן נקרא למלא את מקומו בקהילת האינטלקטואלים השחורים בעיירה. אלא שדרכו מתגלית כשונה מאד מדרכו של אביו. בלשון המעטה. בצירוף נסיבות מייגע, שאין טעם לפרוש אותו פה, הופך הגיבור לבעל עבד, כאשר שחקן עבר שחור וזקן מבקש ממנו להיות לו לאדון. ואו אז הוא משתתף בכמה יוזמות להסיג לאחור את הישגי הקהילה השחורה בארה"ב. תחת פיקוחו מוחזרת, למשל, עדיפות ללבנים בישיבה במושבים נבחרים בנסיעה באוטובוס כמו גם הפרדה בין לבנים לשחורים בבתי הספר. פעילותו המוזרה, ההולכת כנגד רוח הזמן (בלשון המעטה), מגיעה כמובן לבתי המשפט בארה"ב ולבסוף אף לבית המשפט העליון.

הסוד לסגנון ספרותי משובח, כתב שופנהאואר בשנינות, הוא שיהיה לך דבר מה לומר. והחטא הגדול ביותר של "המשת"פ" הוא שאין לבייטי מה לומר. הטקסט הוא "סאטירה". כמובן, כמובן. אבל סאטירה על מה? ולשם מה? לא ניכרת שום מחשבה מעניינת מאחורי כל הבנייה של הדמות המופרכת ועלילותיה האיפכא מסתבריות. יש איזה רמזים של אמירה (בנלית להחריד) על כך שהחופש אינו תמיד מביא אתו דבר מה טוב. יש איזה קישור וולגרי בין סאדו-מאזו לעבדות שחורה. אבל בעיקר נדמה שלבייטי נראה היה פשוט "מגניב" ליצור גיבור שעושה "ההיפך". זה נראה היה לו "מקורי", "מרענן" ו"מתוחכם". הוא, כמובן, שחור נאור בהחלט. והוא טורח לרמז על זה בספר בכמה דרכים (וזו אחת הסיבות לכך שלימוד סנגוריה על הספר כסאטירה על התקינות הפוליטית אינו מועיל, כי בייטי טורח בעצמו להבהיר שהוא תקין פוליטית, שלא ניחרד לנו). אבל מצד אחד פוליטקלי קורקט זה דבר מה משעמם ולא מתוחכם (ולא מביא פרסים – זכרו את עיקרון "הטוויסט"!); מצד שני לריאקציונרים תמיד היה אפיל עמוק, ובמיוחד בזמננו, לכן אפשר להרוויח מעט מפלירטוט-כביכול עם העמדה הזו; ומצד שלישי הרי זו "סאטירה", ומי שלא ימצא בה טעם יוכרז בפשטות כאדם שאינו מבין בדיחות.

התפלות והיעדר הפואנטה הם החטא העיקרי כאן, כאמור. אבל יש גם, ברוך השם, חטאי משנה נכבדים. הולכת הסיפור כמו גם ההומור של בייטי מגושמים ומאולצים. הטקסט בדחני באופן כפייתי, מתפקע מבדיחות מוצלחות-למחצה ("אתה אמור לקונן על כך שאתה מעמד בינוני נמוך וצבעוני במדינת משטרה שמגינה רק על עשירים לבנים וכוכבי קולנוע מכל הגזעים, אפילו שאני לא יכול לחשוב על שום כוכב ממוצא אסייתי") וכאלה שאינן מוצלחות (תיאור תקצירי קלסיקות אמריקאיות תקינות פוליטית, שאחד מחבריו של אביו של הגיבור מוציא לאור). הטקסט גם גדוש בהגזמות לא אמינות שגם בסאטירה, שרוצה להיות אפקטיבית, רצוי מאד להימנע מהן (הניסויים המפלצתיים שעורך אביו של הגיבור בבנו הם דוגמה לכך). ולבסוף, הטקסט גדוש, מתפקע, במידע (מחקרים בפסיכולוגיה, מידע היסטורי מתולדות היחסים בין לבנים ושחורים בארה"ב ועוד) וכן בפריטי טריוויה מהתרבות הפופולרית (ישנו כאן אזכור מתמשך לסדרת סרטונים בשם Our Gang, לדוגמה, ובקצב מטורף מבליחים בזה אחר זה נינה סימון, באטמן, ראפרים וג'ורג' אורוול ועוד רבים ומייגעים אחרים). חלק ממגושמות ההומור התזזיתי-אובססיבי-מייגע של הספר נעוצה בשילובו בעומס המידע הראוותני הזה ("גודאר התייחס לעשיית סרטים כאל ביקורת, בדיוק כפי שמארפסה מתייחסת לנהיגה באוטובוס"). יש כאן אינספור פרטי אמריקנה מייגעים.

בפתח המילניום הטביל המבקר ג'יימס ווד את הרומן האמריקאי המפלצתי, זה שמבקש לתפוס מרובה ולכן לא תופס אפילו מועט, בשם "ריאליזם היסטרי". עם קריאת הרומנים מהשנים האחרונות של מייקל שייבון ("טלגרף אבניו"), ג'ונתן לת'ם ("מעבר לגדר") וכעת בייטי, אני מציע את הביטוי "פופוליזם היסטרי" לרומנים שמפגינים בצורה ראוותנית ומייגעת את שליטתם בתרבות הפופולרית.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • AHUVA ILAN  ביום יוני 21, 2018 בשעה 3:00 PM

    התבקשתי להביע דעתי (באיטלקית) על כך שהאקדמיה השוודית לא חלקה השנה את פרס נובל לספרות – לראשונה מאז 1949 – על רקע פרשת הטרדות מינית. בקורתך המצוינת על פרסים הספרותיים למיניהן, סייעה מאד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: