ארכיון חודשי: יולי 2018

על "הילדים שבזמן", של איאן מקיואן, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: אמנון כץ, 249 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

אחד האמצעים שסופרים עכשוויים משתמשים בהם ליצירת לכידות ברומנים שלהם הוא בריאת תמה משותפת לחלקיו השונים של הרומן. נדמה לי (אך איני בטוח בכך) שסופרי העבר לא עשו שימוש נרחב בכלי הזה ליצירת קוהרנטיות וסמכו בעיקר על העלילה שתחבר את חלקי הטקסט השונים. ברומן הזה של מקיואן, מ-1987, שרואה אור כעת בהוצאה מחודשת, משתמש הסופר לא בתמה אחת, כי אם בשתיים המכליבות את היצירה. תמה מחברת אחת היא הילדות ואילו תמה מחברת שנייה היא הזמן. אך למרות שהשימוש המאחה בתמות הללו נתפס לעתים כחשוף וסכמטי, הרי שרגישותו של הרומן, חוכמתו, עקרוניותו בצד תשומת לבו לפרטים, הופכות את הקריאה בו לחוויה עזה, לחוויה מהותית. הרומן הזה, בקצרה, הוא ממיטב יצירתו של מקיואן.

הגיבור של הרומן הוא סטיבן לואיס, סופר ילדים מצליח, שבתו בת ה-3 נחטפה ממנו בסופרמרקט השכונתי ועקבותיה נעלמו, אובדן שהביא גם לפירוק נישואיו עם ג'ולי אשתו. למרות הנושא הסנסציוני, מקיואן נמלט מהרגשנות באמצעות הבלעתה בהצגה עקרונית של יחסנו לילדים ולילדוּת. היחס הזה נבחן הן דרך הצגת עבודתה של וועדה ממשלתית שנועדה לגבש המלצות לציבור על הדרך הנאותה לגידול ילדים, וועדה שסטיבן מסתפח אליה; הן דרך העורך רב ההשפעה של סטיבן, שיחסו לפרק הילדות בחייו מידרדר לפרברטיות; הן דרך דמותו של ראש הממשלה הבריטי, מי שאמור להיות "אב האומה" ו"המבוגר האחראי"; הן דרך זיכרונות הילדות של סטיבן עצמו ויחסיו עם הוריו אז וגם בהווה, בבגרותו; ובעוד דרכים.

הרומן מתרחש בעתיד הקרוב (ביחס ל-1987) ויש בו רכיבים דיסטופיים מתונים. האקלים, למשל, הופך לחריג. הממשלה היא גרסה תאצ'ריסטית מוקצנת. היא מפריטה מכל הבא ליד. מסדירה שחלק מהאוכלוסייה "יתפרנס" מקבצנות. מבקשת לחנך את האומה להתייחס לילדים בנוקשות ובחומרה, אולי אף לבטל את "הילדות" כפי שלמדנו להתייחס אליה בתרבות המערבית המודרנית. בעזרת התייחסות לתיאוריות של איינשטיין כמו גם לתיאוריית הקוונטים, אותן מנסה להסביר לסטיבן אשתו הפיזיקאית של העורך שלו (המתח בין האמנות למדע הלך והפך לתמה מרכזית ביצירתו המאוחרת של מקיואן, שבה נידונה מחדש התמה הבריטית הוותיקה הזו), מוצגת כאן האפשרות התאורטית לנוע קדימה ואחורה בזמן, שאף מתממשת כאן ברגע טעון בו צופה סטיבן בהוריו הצעירים דנים האם להמשיך את ההיריון שהביא אותו לעולם. היחס לזמן נידון גם בכמה הקשרים אחרים: למשל, אטיותו המופלגת של הזמן ברגע משבר מומחשת בתיאור מדוקדק של תאונת דרכים שסטיבן משתתף בה. בכל אופן, היסודות המד"בים משמשים את מקיואן בכוונותיו העיקריות כאן לדון בילדות ובזמן כאחד, ואינם אופנתיים או קישוטיים גרידא.

מקיואן מתנייד בין תיאורים רגישים מאד, כמעט מביאים לבכי, של חוויות ילדות מכמירות לב, לבין המחשה ספרותית של התייחסות ביקורתית לסירוב של החברה שלנו להתבגר (סירוב שמקבל ביטוי, למשל, בטשטוש ההבחנה בין ספרות ילדים ונוער, ספרות מהסוג שסטיבן כותב, לספרות מבוגרים). הוא מכפיף במיומנות גם סיטואציות צדדיות ומשניות לתימות הכלליות. למשל, באחד מרגעי העלילה, ממהר סטיבן אל פרודתו ומשכנע נהג קטר שלא בתפקיד להסיעו אליה. כך מתגשם חלום ילדות וותיק – לנסוע בצד נהג הקטר – בבגרות. ברגע אחר, בעקבות הזיה שזיהה את בתו האבודה בקרב חבורת ילדים, מסתובב סטיבן בבית ספר יסודי וכמו משחזר את ילדותו.

הילדות הממושכת היא תופעה ייחודית להומו סאפיינס ונובעת מממדי המוח הרחבים שלו וצרות תעלת הלידה של נקבת האדם. השילוב הזה הביא לצורך אבולוציוני להבשיל במשך שנים ארוכות את תינוק האדם מחוץ לרחם. הילדות היא לפיכך אנושית מאד והיא מייצרת חלק ניכר משמחותינו וכאבינו. מקיואן חוקר בספר הזה כמה צדדים של המתנה והעונש האלה שהוענקו למין האנושי.

אפלטון כתב ב"המשתה" שאנו מביאים ילדים לעולם מתוך תשוקה מטפיזית. דרכם אנחנו יכולים לגעת בנצח, כי הרי גם הם עתידים להביא ילדים בתורם וחוזר חלילה (ולכן, אגב, משווה אפלטון בין תשוקת הולדת הילדים לתשוקת היצירה של הסופרים, שגם היא תשוקה להולדת ילדי-רוח שיחיו לנצח). מקיואן, שנהפך לנציג ההומניזם החילוני בספרות מאז תחילת המילניום, מציג כאן מטפיזיקה משלו כסיבה להולדת ילדים, למרות האבסורד של הקיום, או האבסורד לכאורה: "זה כל מה שיש לנו באמת, ההתרבות הזאת, העניין הזה של חיים שאוהבים את עצמם". הולדת הילדים היא אישור הקיום, אהבת הקיום, ולכן ההכרזה שיש להוסיף לו דור נוסף. סטיבן וג'ולי עוברים ברומן מסע של השלמה עם האובדן הקשה ביותר, שבסופו אולי תנצנץ להם נחמה.

האופטימיזם הזה של מקיואן, שאינו קל דעת ולכן אינו קל-ערך, מייחד גם הוא את מקיואן בתקופה שבה הבאת ילדים לעולם אינה דבר מובן מאליו בחברות המודרניות, לפחות אינה דבר מובן מאליו למי שאינו מאמין, שקשה לו הרי יותר לחיות ולא רק השנה.

 

על "מחתרת המסילה", של קולסון וייטהד, בהוצאת "ידיעות ספרים" (מאנגלית: עפרה אביגד, 341 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

אנחנו חיים בעידן מוסרני. רבים שבים אל הדת או אל הדת-לאום, בצורה כזו או אחרת, ואילו החילונים ו"השמאלנים" מפתחים להם דת מוסרנית משלהם, שלה מנהגי אישות וכשרות ו"שמירת הלשון" מחמירים. ואכן יש אקסטזה במוסרנות. לחיים יש סוף סוף חוקים ברורים ויש להם גם תכלית ברורה, הלא היא שמירה על אותם חוקים, ויש, למרבה הרווחה והפורקן, גם נבלים ברורים, שעירים לעזאזל.

בעקבות העידן המוסרני שלנו צועדת גם הספרות. היא מחפשת מציאות ברורה, מציאות של רשעים מול צדיקים. היא תרה אחר נושאים שמצדיקים כביכול את קיומה של הספרות עצמה: הלא הם הוקעת הנבלים והילול הצדיקים. כך נוצרת ספרות ילדותית מבחינה מוסרית, ספרות קיטשית של טובים מול רעים. אבל לא פחות מהחטא הזה: כך נוצרת ספרות גסה שמחמיצה את כל עושר מרקמם של החיים, כל שֹשונם וכאביהם, שרובם הנו לא "טוב" ולא "רע" – אלא הוא א-מוסרי.

הרומן הזה, שראה אור בארה"ב במקור ב-2016, מגיע כשהוא עטור פרסים באופן כמעט לא נתפס. הוא זכה ב"פוליצר" ב-2017 וב"פרס הספר הלאומי" ב-2016. הוא זכה בפרס ארתור סי. קלארק לספרות מדע בדיוני, נבחר על ידי אופרה וינפרי ל"מועדון הספר" שלה והומלץ גם על ידי ברק אובמה (ויש עוד). זה גם רומן טריוויאלי לחלוטין מבחינת מסריו, רומן שמציג עמדה מוסרית פשוטה שמקומה בספרות נוער ולקינוח הוא בעל גימיק חסר פואנטה ותפל, "טוויסט" שמאפשר למבקרים שוטים לתפוס אותו כ"מתוחכם".

הרומן הוא רומן היסטורי שמתרחש בתחילת המאה ה-19. הוא מגולל ברהיטות רבה את סיפוריהם של כמה עבדים שחורים שמנסים להימלט ממדינות הדרום אל הצפון. בייחוד מתמקד הרומן בשפחה צעירה בשם קוֹרה, הנמלטת מחווה דרומית ומבעליה האכזריים. עוד מספר הרומן על לוכד עבדים אכזרי בשם ריג'וויי, הדולק אחרי קורה. בהשראה, יש להניח, מ"קו אורך דם" של קורמרק מקארתי, מתוארת אכזריותו, אטימותו ו"הפילוסופיה" הזדונית של ריג'וויי זה. בנוסף, קולסון השתמש ברומן בעובדה היסטורית ספציפית: "מחתרת המסילה" הייתה רשת של מסלולי-הברחה ו"בתים בטוחים" שסייעה לעבדים בבריחתם ממדינות הדרום בעשורים הראשונים של המאה ה-19. אלא שהוא העניק לעובדה ההיסטורית הזו נופך "מד"בי", כשהוא הפך את המטפורה של "המסילה" למציאות מוחשית: רשת מסילות רכבת תת קרקעית שנמתחת על פני מאות קילומטרים ומסיעה עבדים נמלטים אל החירות. השינוי הזה חסר ערך ותכלית. מעלתו היחידה היא שהיא אפשרה לרומן הזה לקטוף גם את פרס ארתור סי. קלארק המוזכר, כי הוא הרי רומן מד"בי!

התיאורים של זוועות העבדות כאן חזקים ומקוממים. ניכרת גם המגמה שניתן לזהות בספרות השחורה של השנים האחרונות לשוות אופי "נאצי" למשעבדי השחורים, מתוך רצון לחקות את הצלחתם המסחררת של היהודים בהנצחת אסונם. בכל מקרה, אני מסכים שיש ערך מסוים בהזכרת העוולות כלפי השחורים (וגם כלפי האינדיאנים, שמוזכרים כאן). כשאתה רותח ומתקומם על תיאורי ההתעללות, האונס והרצח, אתה נזכר שלמרבה השמחה מעט מאד אנשים הם באמת ניהיליסטים, כאלה שלא יתרעמו בכל ישותם כנגד עוול קיצוני. אפילו איבן קרמזוב, הניהיליסט בהכרה, לא יכול לשאת מראות זוועה מסוימים. יש ערך מסוים בכל זה, כאמור, אבל זו בהחלט לא ספרות גדולה, אף לא טובה. לכל היותר זו ספרות בינונית.

"אדוני ראש הממשלה, היטלר כבר מת!", קרא עמוס עוז לעומת בגין. וגם לקולסון וייטהד, למעטריו בפרסים, למיצ'יקו קקוטני, המבקרת של הניו יורק טיימס, שכתבה (לא בפעם הראשונה; למעשה, כל חמש או שש הביקורות שלה שקראתי בשלמות היו לא מרשימות) ביקורת מהללת שטחית על הרומן ולכל כיוצא באלה, כדאי להזכיר: "העבדות כבר תמה! ולפני 163 שנים!". לא שאסור, חלילה, לכתוב על העבדות (או על השואה) בזמננו, אבל ספר שמתמצה בזה שהוא ממחיש את זוועות העבדות ושטוען שהיא הייתה "רעה" ועושה זאת על גבי רומן הרפתקאות רהוט אך סתמי, שבו עלילת מתח מותחת, ז'אנרית וקצת טראשית (דמות לוכד העבדים), אך ללא דמויות מעניינות ומקוריות ותובנות משמעותיות, לא יכול להיות ספר חשוב.  בדיוק שלו הוציא אפלפלד ז"ל ב-2015, נגיד, ספר שבו תיאר את זוועות אושוויץ (ובכך מתמצה הספר) לא יכול היה להיות ספר חשוב (ואפלפלד לא עשה זאת גם ב-1970).

אם לחדד יותר, הבעיה המרכזית כאן אינה, שבניגוד לרומן פוליטי חריף כמו, לשם הדוגמה, "בית יעקוביאן" המצרי, שהצביע על עוולות חברתיות בזמן אמת, "מחתרת המסילה" הוא רומן פוליטי אנכרוניסטי. את הבעיה הזו ניתן לתרץ בדוחק בכך שהשלכות העבדות רלוונטיות גם היום (והרי עד היום המשטרה פוגעת בשחורים! קראה קקוטני בפלצות בביקורתה). הבעיה המרכזית היא שאנשים שמבקשים בספרות העלאה של מרקם חיים עשיר וניואנסי, שמבקשים מהסופר יכולת התבוננות במציאות וחדירה למתחת לפני השטח שלה, שמחפשים בספר לא חיזוק של המובן מאליו המוסרי אלא גילוי של ארץ חדשה ושמים חדשים (מעל ומתחת הארץ והשמיים הנושנים) – לא ימצאו זאת כאן.

ואילו קוראים שמבקשים מספר שלהוב של רגשות עזים ונכונים ומובנים מאליהם, שמבקשים מהספרות שתעזור להם להרגיש טוב עם עצמם על כך שהם מוסריים וצודקים, שמחפשים אצל סופר מוסרנות ודיבוב של אמיתות מוסריות אלמנטריות – ימצאו כל זאת כאן בשפע.

 

הודעה על תחילת ההרשמה לקורס שלי ב"בית אריאלה" בשנה הבאה

בסדרת ההרצאות שלי בשנה הבאה ב"בית אריאלה" אדון בספרים הבאים:

 

אלנה פרנטה – כרך רביעי בסדרה

קארל אובה קנאוסגורד – "ילדות"

קארל אובה קנאוסגורד – "לרקוד בחשכה"

לאה גולדברג – "יומן ספרותי"

אגתה כריסטי – "רצח רוג'ר אקרויד"

ניר ברעם – "יקיצה"

תומס ברנהרד – "לחטוב עצים"

אליס מונרו – "הירחים של יופיטר"

יאיר אגמון – "שמשהו יקרה"

שהרה בלאו – "האחרות"

מאיה ערד – "המורה לעברית"

נגיב מחפוז – "בית בקהיר" חלקים שני ושלישי

פיליפ רות – "התיאטרון של מיקי שבת"

ג'יין אוסטן – "נורת'נגר אבי"

איאן מקיואן – "הילדים שבזמן"

 

להרשמה ופרטים נוספים כאן

המלצה קצרה על "הביקורת ובעיותיה" של שמואל ניגר

אני קורא בספר מעניין מאד של שמואל ניגר. ניגר (1883-1955) הוא אחד מבכירי המבקרים של ספרות היידיש.

בספר, בשם "הביקורת ובעיותיה", שראה אור במוסד ביאליק ב-1957, בעריכתו של דב סדן, מקובצות מסות רבות ידע ותבונה של ניגר.

הבעיות מהכותרת, בעיות הביקורת למיניהן, מעסיקות אותי מזה שנים. ולאחרונה הן גם זוכות ליתר תשומת לב בשיח הכללי. ניגר עוסק בכל הסוגיות הללו שמעסיקות אותנו עד היום בקובץ רלוונטי להפליא זה.

אולי ניתן לתמצת את העמדה הבסיסית של ניגר ביחס לביקורת כך:

הביקורת היא אמנות הקריאה. המבקר הוא קורא מובחר. כשם שהאמן מתבונן בחיים, חושף בהם צפונות, אך מוסיף להם ממזגו האישי, כך המבקר – שחומר האמנות שלו הוא הספר ולא החיים – מתבונן ביצירה, חושף בה צפונות, אך גם מוסיף לפרשנות יותר מקורט ממזגו האישי. כך שהתוצר אינו בהכרח מה שבדיוק אליו כיוון הסופר, כשם שהחיים שאותם כותב הסופר אינם בדיוק המציאות האובייקטיבית.

המבקר בעיקרו של דבר הוא פרשן, פרשן יצירתי כאמור. ולכן רש"י הוא מגדולי המבקרים שקמו לעם ישראל (בקרב אומות העולם מתייחס ניגר הרבה למבקרים הגדולים גיאורג בראנדס וסנט-בוו). הערכת היצירה – הטובה היא אם רעה – היא חלק משני בעבודתו ואינה העיקר.

האמנות היא עניינם של אינדיבידואלים, היא אינה מבטאת בהכרח ובכפייה את רוח האומה או את אינטרס המעמד הפרולטרי. וגם הביקורת ביסודה היא עניין של אינדיבידואלים. מפגש בין קורא בר הכי, בעל עולם אינטלקטואלי משלו, עם יצירת אמנות, מפגש שמוליד הנהרה שלה אך גם יצירה מחודשת, כאמור.

איני מסכים עם חלק ניכר מעמדותיו של ניגר (סוגיית ההערכה בביקורת היא מרכזית בעיניי; וגם הבעייתית מכולן). אבל המסות מאלפות, מסות של ליטבק רב ידע ומתון-מזג ורך באופן מתעתע. בונוס לקורא הנה העובדה שמעבר לידע הרב של ניגר בספרות העולם (ובעיקר ניכר כאן הידע שלו במבקרי אומות העולם), הרי שדוגמאותיו לקוחות, ברובן, מהספרות האידית ועיקר העניין הבונוסי נובע מכך שהן מספקות הצצה אל הספרות האחות, הספרות העברית, של מבקר בקיא ומתעניין, מעין מבט רחוק-קרוב בספרותנו.