ביקורת על "קמע", של רוברטו בולניו, בהוצאת עם עובד (153 עמ', מספרדית: אדם בלומנטל)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הגיבורה והמספרת של "קמע" היא אורגוואית בשם אאוּקסיליוֹ לָקוּטוּר, משוררת שהיגרה מדרום אמריקה למקסיקו בשנות הששים. אאוקסיליו הופיעה כדמות משנה (בין עשרות דמויות משנה אחרות) ברומן הגדול ביותר של בולניו (כלומר גדול גם מ"2666"), בעיניי, "בלשי הפרא" מ-1998. ברומן הקצר הזה, מ-1999, היא, כאמור, במרכז הבמה.

אאוקסיליו מכנה את עצמה "אם השירה המקסיקנית" והרומן מכיל שורה של מפגשים שלה עם משוררים ובוהמיינים מקסיקנים בשנות הששים והשבעים של המאה ה-20 (כולל מפגשה עם בן דמותו של בולניו עצמו, המכונה כאן ארטוריטו בלאנו). אותו אירוע מכונן בחייה, שעליו סופר גם ב"בלשי הפרא", הסתגרותה במשך שלושה עשר יום בשירותי הנשים בפקולטה לפילוסופיה וספרות במקסיקו סיטי בזמן פריצת המשטרה לשם ב-1968, מסופר גם כאן והוא הופך להיות נקודת הזמן ממנה מסופרים סיפוריה (או לפחות חלק גדול מהם), כי, לטענתה, בזמן השהות המבודדת הזו הרהרה אאוקסיליו לא רק בעברה כי אם חזתה גם בעתידה.

הגדולה של "בלשי הפרא" נשענה, בין השאר, על הבדיחה העצובה של יצירת רומן ענק, בממדים ריאליסטיים רוסיים של המאה ה-19, שמתמקד כולו במשוררים. כביכול, משוררים הם בני האדם היחידים בעולם. זו הייתה קינה על מות עולם האוונגרד בשירה שהייתה, עם זאת, מלאת חיים והומור. בכלל, הפרוזה של בולניו במיטבו היא המחשה של עליונות הספרות על החיים, תמה שמאז דון קיחוטה הפכה לתו מוביל בספרות הספרדית (הרי לא רק שדון קיחוטה השתגע בגלל ספרי האבירים שקנה, אלא שבחלק השני של היצירה של סרוונטס הוא נאלץ להתעמת עם דמותו כפי שזו הופיעה בספר הראשון! במחווה "הפוסטמודרנית" הראשונה כנראה בספרות העולם). הפרוזה הזו יותר משהיא "על משהו" היא מצליחה לרתק בגלל השטף שלה עצמה, בלי קשר לתכניה; כלומר, אמצעי הייצוג הם העיקר והמיוצג שולי. תכונה זו מתבטאת ב"2666", למשל, במשפטים הבאים זה אחר זה אך למעשה מבטלים זה את זה כך שאתה נותר בלא כלום לכאורה; בלא כלום מלבד המסע הנרטיבי אותו "הרווחת". דוגמה לכך מצויה גם כאן בפתיחת הרומן: "זה יהיה סיפור אימה. רומן פשע אפל ומבעית. אבל הוא לא ייראה כזה, כי אני המספרת אותו. אני הדוברת ולכן הוא לא ייראה כמו סיפור אימה. אבל לאמיתו של דבר, זהו סיפור על פשע נורא". אז, רגע, שואל הקורא, זה כן סיפור פשע ואימה או לא? מה הקשר בדיוק בין סוג הדוברת לסוג הסיפור? ולמה, למעט הצורך "המוזיקלי" וה"שירי", נחתמת הפיסקה בחזרה על הטענה שהופיעה כבר במשפט הראשון? המשפטים מאיינים זה את זה אבל "הרווחנו" סקרנות ומתח וכוח נרטיבי, אלא ש"העלילה" כאן בפסקה אינה מתקיימת במציאות כי אם בתהפוכות קורותיו של הסיפור על אודותיה של המציאות (בבחינת: "היה היה פעם סיפור. בהתחלה הוא היה סיפור פשע. אך אז התברר שלא כך הוא. ועם זאת בסוף התברר שזה סיפור פשע בכל זאת!").

למרבה הצער (טוב, לא צריך להיסחף, אפשר להסתפק ב"חבל") הקסם של בולניו לא עובד כאן. התחושה שעולה בקורא "קמע" דומה לתחושה שעולה בו למקרא ספרים רבים מתוצרת אמריקה הלטינית, שיש להם שגרירים קולניים ורבי פעלים במקומותינו. התחושה היא של סופר שאין לו דבר מה לבטא, דבר מה שברצונו ללכוד במציאות, דבר מה שמצוי מחוץ לסיפור. הסופר רוצה לכתוב נקודה. והוא מתחיל לחפש חומרי מציאות או דמיון שמשמשים רק כאמתלה לכתיבה, לייצור-המילים, שהוא הוא מבחינתו העיקר. הסופרים מהסוג שאני חושב עליהם יוצרים פעמים רבות רגעים מותחים, או מציאות רבת דמיון, אבל ניכר בקריאת ספריהם שאלה, החומרים המיוצגים, הם בעלי תקפיד משני, עבדים ושפחות של הוד מעלתו הטקסט.

כאן המצב אף חמור יותר. פעמים רבות אתה חש בזמן הקריאה שהסופר נתקע, נתקע עם עושר מילולי שמצוי באמתחתו, אבל עם היעדר חומרי סיפור שיוכלו להוות תירוץ לפריקתו. אתה מרגיש ברגעים מסוימים כאן את גלגלי מוחו של הסופר נעים: 'טוב, כיצד ממשיכים מכאן?'. התוצאה היא סיפורים שאינם סיפורים (הם קטועים או מאולצים או לא מעניינים) ולהג נפתל. זה בכל זאת בולניו, כן? אז יש כאן, מדי פעם, מטפורות מרהיבות והסתלסלות משפטים וירטואוזית ודפים בודדים מעניינים באופן כללי ורמזים, רק רמזים, לעניין שמעוררת הדמות הראשית (שנראית כמו דון קיחוטה ממין נקבה, כלומר גבוהה וכחושה, כפי שהיא מתוארת כאן) כמו גם רמזים, רק רמזים, לעניין שמעוררת האטמוספירה הבוהימיינית השמאלית שמתוארת כאן ויש כאן את אותו הומור עצוב עקרוני ומושך לב ביצירתו שרואה במשוררים ובשירה את ההוויה האמתית היחידה.

אבל, ככלל, "קמע" הוא מה שנותר בתחתית החבית של יצירת בולניו, יצירה שבכללה היא אחת התופעות הספרותיות החשובות של זמננו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • AHUVA ILAN  ביום אוגוסט 9, 2018 בשעה 1:42 PM

    אריק תודה על המלצתך. אחרי קריאה סוחפת של ספריו המבריקים והמרגשים – רוברטו בולניו "2666" ו"בלשי הפרא" – כדי לא להתאכזב אסתפק בביקורת שלך על ספרו "קמע".

  • גלי  ביום אוגוסט 9, 2018 בשעה 8:10 PM

    ההסבר שלך על התמה של 'דון קישוט' – מקסים. שאלה: "הפרוזה הזו יותר משהיא "על משהו" היא מצליחה לרתק בגלל השטף שלה עצמה, בלי קשר לתכניה; כלומר, אמצעי הייצוג הם העיקר והמיוצג שולי". האם המשפט הזה מתייחס גם ל'דון קישוט' או רק לסופרים ספרדים בני זמננו כולל בולוניו? לעניין הציטוט: "זה יהיה סיפור אימה. רומן פשע אפל ומבעית. אבל הוא לא ייראה כזה, כי אני המספרת אותו. אני הדוברת ולכן הוא לא ייראה כמו סיפור אימה. אבל לאמיתו של דבר, זהו סיפור על פשע נורא". קראת את הספר, ואני לא. ברור בכול מקרה, שהתרשמותך תופסת יותר. בכ"ז שאלה על הציטוט: האם לא יכול לעלות ממנו, שהבחורה אומרת: 'אני לא מסוגלת לספר זוועה, כי הישות שלי היא ההיפך מזוועות, לנשמה שלי אין דרך להבין זוועות. הדבר שקרה לי, לא אדע אפילו איך אומרים אותו'. תודה על תשובה..

  • אריק גלסנר  ביום אוגוסט 10, 2018 בשעה 7:29 AM

    תודה רבה, גלי.
    אני לא בקיא גדול בספרות בשפה הספרדית. אבל כמה מהנציגים הבולטים שלה עוסקים בשאלת הייצוג מול המציאות – עם העדפה לייצוג – ובספרות "משחקית" ומודעת-לעצמה. אונמונו, בורחס, קורטזאר, למשל.
    לגבי המשפט הפותח: ניתן להסביר אותו כך. אבל מכלול הסיפור (שאינו רומן פשע אפל) מחדד את התחושה שעלתה כבר בהתחלה שהפתיח הזה ייעודו לא לדייק את הסיפור ואת אופייה של המספרת אלא ליצור מיני-עלילה, מקומית וחסרת השלכות אמיתיות מבחינת מה שמצפה לקורא בהמשך, מהדיון על אופן הסיפור.

  • אודי  ביום אוגוסט 11, 2018 בשעה 8:47 AM

    קראתי ונהנתי,ואז קראתי שוב אחרי קריאת הביקורת הזאת. חיפשתי את הרגעים בהם המחבר נתקע ושואל מה לכתוב עכשיו, חיפשתי אחר החוסר. אבל מצאתי בעיקר קסם. הקסם שמופיע בכל ספריו של בולניו אמנם בעוצמה פחותה מזו בשני הרומנים רחבי היריעה שלו אבל הוא קיים, אותו חומר אפל ומסתורי שכאילו נכתב בממד אחר (אולי באותו בית קברות שכוח אל תחת עפעף בשנת 2666?) . לדעתי הוא נמצא כאן בעצמה פחותה כיוון שמדובר בספר קצר מאוד. שטף המילים המתמקד בשטח אפס בו המשפטים מאיינים זה את זה כפי שהיטבת לתאר מתאים אולי לרומנים ארוכים ופחות לכאלה המחזיקים 153 עמודים? איפשהו קיוויתי שהספר ימשיך וימשיך. ואולי המשכו הוא בעצם קריאה נוספת ב"בלשי הפרא"?
    בכל אופן, וכרגיל אחרי קריאה בכל ביקורת שלך החכמתי ונהנתי 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: