על "הסיפור שלי עם אליס", של פרנצ'סקה ג'קובי, בהוצאת "ידיעות ספרים" ו"פן" (מאנגלית: אסנת הדר, 320 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

באחת הסצנות ב"תמונות מחיי נישואין", סרט המופת של אינגמר ברגמן, מראֶה הגיבור, גבר נשוי במשבר אמצע החיים, שירים שכתב לקולגה שלו בעבודה. כשהיא מתמהמהת מלחוות את דעתה עליהם הוא שואל אותה אם הם עד כדי כך גרועים. "הלוואי שהם היו גרועים", אומרת הקולגה ומתכוונת לכך שהם בינוניים; ושזה הדבר הגרוע ביותר ליצירה.

לגבי שירה אולי הדברים אכן כך, איני יודע, אך לגבי סיפורת אני בטוח שאין זה כך. במילים אחרות, אני בטוח שיש כזה דבר ספר בינוני טוב. הספר הבינוני הטוב הוא יצירה לא יומרנית, יצירה שמוּנעת מהיכרות מספקת עם חיי הגיבורים שלה, יצירה רגישה אך לא רגשנית, יצירה שכתובה באורח "שמרני" ולא מתחכם ותובעני, יצירה שמשרטטת פיסת חיים באמינות, בעדינות ובחום אנושי. יצירה כזו היא בהחלט יצירה ראויה, גם אם היא אכן בינונית, כלומר לא מעוררת התפעלות לא באופן כתיבתה ולא במה שנכתב בה. וזו אולי עצה לכותבים צעירים: ביצירות "אקספרימנטליות" אין מקום לבינוני, זאת משום שהמאמץ שנתבע בהם מהקורא מוצדק רק אם הן מעולות. ולכן, אם אינכם בטוחים שיש תחת ידכם יצירה מעולה כזו, עדיף ללכת בדרך "הבינונית", כלומר באופן כתיבה לא מאתגר, אבל בתכנים אמתיים, כנים, רגישים אך רחוקים מקיטש וסכריניות. וזה לא דבר מה קל כל כך לעשייה כפי שאולי נדמה.

יצירה "בינונית" טובה כזו היא "הסיפור שלי עם אליס", רומן ביכורים של סופרת בריטית שראה אור ב-2018. עם סיום הקריאה אתה מודה לסופרת על חוויית הקריאה ולא ניחם על הזמן שבוזבז עליה, קריאה שאפשרה לך לגעת באנושיותך גם אם לא הביאה אותך לפסגות.

הגיבורה של הרומן והמספרת שלו היא לונדונית בשם גילדה מאייר, גרושה בת 52. השנה היא 1969 וגילדה היהודייה מחתנת את בנה, רוּבּן, עם צעירה חיננית אך לא יהודייה, לצערה, בשם אליס.

דרך הסיפור של הסופרת (באמצעות המספרת, גילדה) היא לא יומרנית באופן "קלאסי". הספר מחולק לפרקונים קצרים בני שניים-שלושה עמודים כל אחד והוא נע באופן עקבי לסירוגין בין אירועי ההווה לאירועי העבר, כלומר פרק אחד מוקדש להווה של גילדה והפרק שלאחריו לעברה. כך שתיחומם העקבי והקצר של הפרקים כמו גם סירוגם, העקבי אף הוא, מאפשר לקורא "לשייט" בקריאה ולמקד את התעניינותו בתוכן ולא בצורה. והתוכן הזה הוא בהחלט בעל ערך: הומניסטי, מרגש, עדין ואף מותח (ג'קובי אינה שוכחת את חובת בניית העלילה).

כבר מההתחלה אנו למדים שיחסיה של גילדה עם בנה, רובן, אינם חמים, לצערה הרב של האם ("אני שואלת את עצמי אם רובן שלי עשה את זה בכוונה: חיפש בכל מקום את ההפך ממני. הוא לא התחתן עם יהודייה – אז מה? – אבל למה לא שחרחורת? למה לא אישה גבוהה"). בפרקוני העבר אנו למדים על הסיבה לכך. גילדה נולדה למשפחה יהודית עשירה בהמבורג. זו הייתה משפחה לא חמה והיא, שלא הייתה יפה כאחותה, הייתה הכבשה השחורה שלה, כפי שאומרים. מעט לפני עליית הנאצים לשלטון נשלחה גילדה לפנימייה באנגליה, שם לא מצאה את מקומה, מעבר לחברה לחיים שרכשה שם, נערה שמנה ולא מקובלת כמוה בשם מרגרט. באופן אופייני להתרחקות של הסופרת מסנסציוניות, כל משפחתה האמידה של גילדה נמלטה בזמן, על כספה, מגרמניה ("זה מוזר, אבל אני יודעת שאני לא מדמיינת את זה, לעתים קרובות אנשים מתאכזבים כשאני מספרת להם שעזבתי את גרמניה בַזמן […] אני מחפשת בזכרונות ילדותי אחר תקריות שיספקו אותם. שאריות קטנות של סבל. זה מה שהם רוצים"). אביה העריץ שידך אותה לאיש עסקים טוב לב בשם פרנק והם חיו באמידות באנגליה בימי מלחמת העולם השנייה. אלא שגילדה לא אהבה את בעלה ואחרי שנולד בנה והיא חשה שאינה יודעת להיות אם טובה היא ניהלה רומן שהוביל לקץ נישואיה, לנישואים שניים שלה ולהוצאת בנה, בהסכמתה, ממשמורתה. בפרקי העבר האלה אנו למדים על הטעויות שעשתה בגידול בנה וביחסים ביניהם למרות אהבתה הרבה אליו.

בפרקוני ההווה אנו מתלווים אל גילדה בניסיונות ההתקרבות הכושלים שלה לבנה הנשוי הטרי. הניסיונות האלה הופכים לסטוֹקריוּת של ממש, כשהיא מרגלת אחר חיי בנה והאישה החדשה שלו. כשהיא מגלה, למשל, במשימות הביון שלה, שבעבודתה של אליס ב"הרודס" היא מחוזרת בידי עמית דון ז'ואן, היא מתערבת על מנת להגן על בנה. בצד זה, מתוארים ברגישות חיי הגרושה המזדקנת, המתנחמת בוויסקי לעתים קרובות מדי, המתכננת בקפידה את יומה על מנת שלא תחוש בבדידות הצורבת, המתבוננת ברתיעה בצעירים הבריטיים ואורחות חייהם החדשים (גילדה, למשל, מביטה בתיעוב בהערצה של הצעירות ל"מיק", כלומר למיק ג'אגר הצעיר).

אבל זו לא קלישאה על "האם היהודייה". מלבד כמה ביטויים חמוצים של גילדה, ביטויים של חמיצות קומית, אולי אופייניים לעדות אשכנז (כפי שגורסת הקלישאה הקומיקאית על "הפולנייה"), הסיפור של ג'קובי אינדיבידואלי ואינו "סיפור תזה" סוציולוגי. אנחנו לומדים לחבב את גילדה, אישה לא קלה אך בעלת רגש חם, אישה שלאורך הרומן יוצרת מערכת יחסים מורכבת ומפתיעה עם כלתה המקסימה. אנחנו לומדים לחבב אותה ומתעניינים במתח בגורלה ובגורל יחסיה עם בנה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: