ארכיון חודשי: ספטמבר 2018

על "בערבה, לנוכח הים", של מקסים גורקי, בהוצאת "קדימה" (מרוסית: דינה מרקון, 117 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שישה סיפורים קצרים של מקסים גורקי (1868-1936) תורגמו כאן לראשונה לעברית בידי דינה מרקון. אלה סיפורים מוקדמים, שפורסמו בין 1892 ל-1906, ואף על פי שאינם מתעלים למעלת יצירתו הבשלה של גורקי, יש בהם יופי מוסרי ויופי רגשי ומתיקות מיוחדת.

שלושה מהסיפורים בנויים במתכונת דומה: שיחה בין המספר הצעיר, בן דמותו של גורקי הצעיר, וזקן או זקנה חכמים, החולקים אתו את חוכמת חייהם. בסיפור "מָקאר צ'וּדרה", מספר צועני זקן שזה שמו למאזין הצעיר סיפור על אהבה עזה כמוות בין בן-חיל צועני ליפיפייה גאוותנית מהמחנה שלו. כמו בשיר של המשורר היווני הקדום אנקריאון, שקראתי פעם בתרגום טשרניחובסקי, גם בסיפור הפנימי הזה לא מצליחה גבורתו של בן החיל לעמוד בפני היופי של היפיפייה, יופי, כמו שכותב אנקריאון, שהנו כלי נשק חזק ממגן ושריון, חזק מרומח ומכידון. אלא שהרבה יותר מהאגדה הקדומה על האהבה הפטאלית שמספר צ'ודרה לבן שיחו הצעיר, כלומר הרבה יותר מהשיא "הרשמי" של הסיפור, נראה לי מעניין דווקא סיפור המסגרת, בו מטיף צ'ודרה לעמיתו הצעיר על הדרך הנכונה לחיות: "אז אתה נודד בדרכים? זה טוב! גורל נאה בחרת לך. כך ראוי: לך והתבונן, ואחרי שהתבוננת די והותר – שכב ומוּת, זו כל התורה כולה!". לא ללמוד וללמד הוא תכלית החיים; אף לא לעזור לבני אדם אחרים ("האם אתה חושב שאתה נחוץ למישהו? אינך לחם, אינך מקל, אינך נחוץ לאיש"). העיקר הוא החופש. העיקר הם הנדודים, כי מראות העולם המתחלפים לנגד העיניים מצילים את האדם מהשיממון ומדחף ההתאבדות שהוא מביא עמו ("תחיה וגמרנו! התהלך והתבונן סביבך, ואז השיממון לעולם לא יאחז בך").

בסיפור בשם "שיר על הבז", תפקיד הזקן החכם מאויש בידי נָדיר רָגים, רועה כבשים מוסלמי זקן מקרים, שהמספר מבלה איתו את הלילה על חוף ים (הים השחור, אם אני מבין נכון). בעוד מרק דגים מתבשל לו במדורה, מספר נדיר למאזין הצעיר אגדה אלגורית על בז פצוע שכמה לחזור ולעוף ועל נחש שבז לתשוקת המעוף שלו. גם בסיפור הקצרצר הזה, המסר ההומניסטי של הסיפור הפנימי (הלל לאלה שמסכנים עצמם בהגבהה למרומים, שמואסים בכבליהם אף כנגד כל הסיכויים) משני בעיניי לסיפור המסגרת היפיפה. מתיקות מיוחדת, מתיקות רוסית, מתיקות גנסינית (פתיחת הסיפור של גורקי מזכירה מאד את פתיחת "אצל" של גנסין; ויש מקום לבדוק השפעה של גורקי על גנסין כאן; אם כי יצירת המופת של גנסין עולה בכמה דרגות על הסיפור הקצר החביב הזה), שורה על תיאורי הטבע ועל נועם שיחו של הישיש הקרימאי ועל תיאור הקמפינג שלו ושל המספר ("הים – עצום, נאנח בעצלתיים ליד החוף – שקע בתנומה, דומם במרחק המוצף בזוהרה התכלכל של הלבנה").

בסיפור ארוך יותר בשם "הישישה איזֶרגיל", הזקנה החכמה מהכותרת – גם היא, אגב, כמו קודמיה, אינה רוסיה (היא מולדובית, אם הבנתי נכון)! – מספרת למאזין הצעיר כמה סיפורים. האחד הוא אגדה אלגורית בעלת מוסר השכל (אגדה יפה על יצור חצי-אנושי גאוותן ומתבודד, שעונשו הוא להישאר עם עצמו לנצח, הוא אינו יכול למות), ומשנהו, המסופר באופן ריאליסטי, הוא סיפור חייה הסוער, מעבריה בין מאהבים שונים.

סיפור נוסף מספרת הישישה איזרגיל והוא כולל תימה חוזרת פה (שהופיעה כבר במשל על הבז והנחש שהוזכר): סיפור על יחיד אמיץ שמחלץ את בני שבטו כפויי הטובה מחיי עבדות ומצוקה. התימה הזו מופיעה בוורסיה אחרת גם בסיפור החלש בקובץ, אלגוריה גם הוא, "על חורפי שכיזב ועל נקר שאהב את האמת". החורפי מהכותרת ממריץ את אחיותיו הציפורים לא להיתפס לפסימיות ולפטליזם ולהתקומם על גורלם המר. אך הנקר המפוכח שופך צוננים על התלהבותו. ואף על פי שהנקר כנראה צדק, הרי שהסיפור מבקר את קטנוניותו והיעדר החזון שלו.

כמובן, הרקע הפוליטי הסוער של רוסיה בשלהי המאה ה-19 ופתיחת המאה ה-20 (כזכור, ניסיון למהפכה ברוסיה נעשה כבר ב-1905) משתקף בנושא החוזר הזה.

בסיפור הארוך בקובץ, ואולי הטוב ביותר, פונה גורקי לעבר הריאליזם העמוק שמאפיין את יצירותיו הבשלות (לפחות אלו שאני מכיר). גם ב"קונובָלוב" מתוארים יחסים בין המספר, בן דמותו של גורקי הצעיר, צעיר עני ולהוט אחר השכלה, לדמות הראשית. אלא שהפעם זו אינה דמות של זקן חכם שבאמתחתו סיפורים ואלגוריות, כי אם דמות טראגית מְלאה של צעיר טוב לב אך נמהר, אופה בעל כישרון גדול אך כזה שנתקף בפרצי תקופות שכרות כבדה (מותר לשלב "פרצי" ב"תקופות"?).

יש כאן תיאור יפיפה, פלסטי, רגיש וחם ונוגה, של אדם מוכשר שאינו מצליח לחיות בשלווה. אינו מצליח לחיות. "לא, תגיד אתה לי… למה איני יכול להירגע? למה אנשים חיים להם והכול בסדר. הם עוסקים בענייניהם, יש להם נשים, ילדים וכל השאר? ויש להם תמיד חשק לעשות את הדבר הזה ואת הדבר ההוא. ואני איני יכול. מרגיש בחילה. למה יש לי בחילה?".

קצר על שלושה סוגים של קיטש מעודן ואינטלקטואלי בספרות

שלושה סוגים של קיטש מעודן ואינטלקטואלי בספרות:

א. קיטש הנידחוּת – היכבשות, היכבשות-מראש, מיצירה שגיבורה או מחברה מוצג כנידח, כדחוי, כמסתגר. ללא קשר לערכה הממשי של היצירה, הקורא נמשך אליה הן בגלל שראיית-עצמו כמי שנוטה חסד לדמויות שוליים מחממת את לבו והן (או) בגלל שהוא רואה את עצמו כנידח כזה ומחפש בספר גאולה לנידחותו שלו (כי הרי יש גאולה, עובדה שהספר ראה אור!).

ומי מאיתנו לא רואה את עצמו כנידח לעתים? מתוך הפער בין ראיית העולם התלמאית – לפיה העולם מסתובב סביבנו – לבין האמת המדעית הקופרניקאית המרה שמתגלה לנו לפרקים – ובה הוא בהחלט לא.

ב. קיטש הקיצוניות – הימשכות ליצירה מזעזעת, מתריסה, חסרת עכבות. ללא קשר לערכה הממשי של היצירה, הקורא נמשך אליה (שוב, בדרך כלל כבר מראש, כלומר מרגע שהשמועה על הקיצוניות של הספר מגיעה לאוזניו) כי הוא מקשר בין שבירת טאבואים, אמירת מה שלא נהוג לדבר עליו, ביטויים מפורשים ומפורטים של מיניות או אלימות או עיסוק בהפרשות, כמעלה מוסרית, כהליכה "נגד העדר", כעצמאות מחשבתית.

ג. קיטש האקספרימנטליות – הימשכות ליצירה "פרועה" שלא מצייתת לכללים המייגעים של הפרוזה השגרתית, אותם יסודות עבשים כמו עלילה, דמויות אמינות, רהיטות, תחביר שלֵו. בלי קשר לערכה הממשי של היצירה, הקורא נמשך אליה בגלל התדמית של הסופר כמשתעשע וכמהתל, של הסופר כמורד, של הסופר כאינדיבידואל חסר פשרות ונונקונפורמיסט, של הסופר שאינו מציית לדבר (לבטח לא ל"עולם" ולמימזיס) אלא בודה את הכל בכוח דמיונו שלו.

שתי הערות:

  1. בכל סוגי הקיטש שמניתי יש דוגמאות ליצירות קרובות אליהם אך שהינן יצירות מעולות. חלק מיצירותיו של רוברט ואלזר קשורות בסוג הראשון, אך הן בכל זאת יצירות מעולות (אם כי פולחן ואלזר בכללותו נובע בהחלט מהמשיכה הקיטשית המוזכרת). "זה אני אדיצ'קה" של אדוארד לימונוב קרוב לסוג השני והוא בכל זאת ספר מצוין. "אם בלילה חורפי עובר אורח" של איטאלו קלווינו קרוב לסוג השלישי וזה בכל זאת ספר מעניין, מרענן ומשעשע.

אז מה חורץ את גורלה של יצירה להיות קיטש אם לאו?

האם ההבדל בין יצירה קיטשית ליצירה לא קיטשית נובע ממידת האותנטיות של היצירה? כלומר, ביצירה הקיטשית ישנה את המודעות-העצמית ליצור יצירה על "נידחים", או יצירה "שאין לה אלוהים", או יצירה "ניסיונית" – יש בקיטש את "הדמעה השנייה", כפי שניסח קונדרה, זו שמתפעלת מעצמה?

לא בטוח. דה סאד הוא אותנטי. ועם זאת החזונות המיניים-סדיסטיים הקיצוניים שלו הם פצצת שעמום. אם כי, במחשבה נוספת, הם בכל זאת לא קיטש. הם רק טרחניים.

2. הדברים נכתבים בעקבות התפתחויות ספרותיות ברפובליקה הספרותית שלנו שהתפתחו להן לאחרונה. אך הן אינן ביקורת על ספר כזה או אחר. בכל מקרה, בחלק מהמקרים שחשדי בקיטש התעורר בגינם לא קראתי את היצירה המדוברת.

 

 

הערה קצרה על קריאה חוזרת ב"התגנבות יחידים" של יהושע קנז

אחרי עשרים שנה, אני חוזר וקורא ב"התגנבות יחידים" (למיטב זכרוני, עד גיל 25 קראתיו פעמיים ומאז לא עוד).

הקריאה החוזרת הזו הינה מאורע בעל חשיבות ומרגש בשבילי, כי הרומן הזה הוא אחד מקומץ היצירות שעיצב את תפיסת הספרות הבסיסית שלי (ביחד עם יצירות ברנר, גנסין, שופמן, שבתאי, טולסטוי ודוסטויבסקי, ומאוחר יותר פרוסט).

האם אחזור ואתפעל? האם אתאכזב?

לשמחתי הרבה, אני חוזר ומתפעל. אמנם בקריאה הזו – בניגוד לקודמותיה – אני מודע להשפעה הגדולה של פרוסט על קנז (בניתוח דק של תחושות נפשיות, בהשתהות על הניתוח הזה), אבל הרגש של ההתפעמות, מלווה ברגש שאינו מציק כמו "קנאה" אך גם לא לא-מציק בכלל כמו "קבלת השראה", קיים שם.

"יצירת מופת" – כפי שכתבתי כאן לא מזמן – ממלאת את לבי שמחה. על היכולת להגביה-עוף, להעפיל מעל לפני השטח, החלישה על – , הלכידה בפלצור-מילים, של דבר-מה במציאות. גם רגש של יראת-כבוד יש במפגש הזה עם "יצירת מופת". ו"יצירת מופת" גם ממלאת את לבי בקצת חוסר מנוחה…

ושוב, כמו לפני עשרים שנה, שיא ההתפעמות (עד כה, אני באמצע) נובע מתיאור קורותיו של אבנר גבאי – המזרחי שמתרועע עם האשכנזים הירושלמים – בחופשת ראש השנה.

מעברי הנפש של התיאור כאן מסחררים במהירות תחלופתם ובדקותם. והנושאים של קנז הם החשובים ביותר (כי מה שאנו מכנים "כישרון ספרותי" נוגע גם לבחירת הנושאים, לעיסוק בנושאים בעלי ערך).

יש דבר מה מרגיע ביציבות הזו של הטעם שמתגלה בהתפעלות ממה שהתפעלנו ממנו בעבר הרחוק.

ועם זאת, אני קורא על אבנר במעט ריחוק, לא כמו בגיל עשרים וחמש. אבנר בן השמונה עשרה ניצב לפני ההחלטות המכריעות בחיים – זה חלק ניכר מהאינטנסיביות של הדמות שלו: התקווה, הכמיהה, אימת ההחמצה – ואילו אני, כמדומה, בגיל ארבעים וחמש, נמצא אחרי ההחלטות המכריעות האלה…

תורמת לקריאה העובדה שאני קורא את הספר באותו מועד בשנה בו הוא מתרחש; ובכלל התקופה הזו, הגאונות של מיקום ראש השנה היהודי בתחילת הסתיו, עם רוחות חשבון הנפש שמנשבות בו.

אכן, אני עומד על דעתי ש"התגנבות יחידים" הוא אחד מחמשת הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (בצד "זכרון דברים", "בית למר ביזוואז", "מחברת הזהב" ו"מתנת המבולדט").