ארכיון חודשי: אוקטובר 2018

על "האבוקדו שלא יבשיל", של איליין דנדי, בהוצאת "פן" ו"ידיעות ספרים" (מאנגלית: רחל פן, 278 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"אבל אתה לא קהל היעד! זה צ'יק ליט!", אמרה העורכת. "אני בהחלט קהל היעד!", השבתי. והשאר היסטוריה. אבל למה בעצם אני אוהב את הז'אנר, אמנם לא עוזב הכל ורץ לקרוא, אבל אוהב – חשבתי לעצמי? אולי בגלל שבז'אנר הזה נשים מחזרות ומתאמצות להשיג את הגבר שהן רוצות בו ונכשלות ושוב מחזרות בפתטיות מצחיקה. לא מחכות, מלאות קסם ומסתורין, שיפנו אליהן. מזיעות. בקיצור, עושות מה שגברים עושים. כאן, בז'אנר, נשים עומדות מאחורי גבר יושב.

אבל חוץ מזה: מה מעניין יותר מהחיפוש אחר סקס ואהבה, ביחד ולחוד?

"האבוקדו שלא יבשיל" ראה אור לראשונה ב-1958 וזכה להצלחה רבה. הוא גם ספר שמסופר בחיוניות משוחררת ("לא הייתי בדיוק מאושרת, אבל – אהה, אני לא יודעת – אבל, אבל, אבל גם לא הייתי לגמרי לא מאושרת"), מצחיק בחלקים גדולים שלו (אם כי הוא לא גרם לי "לצרוח ולשאוג מצחוק", כמו שעשה לגראוצ'ו מרקס המצוטט כאן), מעורר אהדה כלפי גיבורתו השלומיאלית, החשקנית (אני לא אוהב את המילה "חרמנית" וזה מה שמצאתי בינתיים), השאפתנית אך המודעת למגבלותיה.

המספרת והגיברוה היא סאלי ג'יי גוֹרס, צעירה אמריקאית מבית אמיד שהשיגה מדודהּ העשיר מימון לשתי שנות שהות בפריז של אמצע שנות החמישים. שם היא מתכננת לאבד את בתוליה ולהמשיך לא למצוא אותם בשיטתיות ולנסות את מזלה כשחקנית. בפתח הרומן היא מוצאת את עצמה בפרשיית אהבים עם דיפלומט איטלקי. יש לו כבר אישה ויש לו אפילו כבר פילגש, אבל הוא נראה לה מתוחכם ומתאים כחונך מיני. אבל היא מאוהבת בעצם בבימאי אמריקאי צעיר בשם לארי, שלא שם עליה, בטח לא אתם יודעים מה. היא נחלצת עד מהרה מהדיפלומט (היא רצתה לנצל אותו אבל לו היו דווקא תכניות כלכליות לגביה, כך מסתבר), כולל מניסיון אונס מצדו (אבל הרומן אינו גולש לטונים טרגיים בשום שלב) ומשתלבת בינתיים כשחקנית בלהקתו של אותו לארי. ובין לבין היא מסתובבת בקרב הבוהימה הפריזאית, שרידי אצולה אירופאית ועולם תחתון צרפתי, שותה בקפדנות ובהתמדה, ומספרת על כל זה בשנינות כולל בביקורת-עצמית שנונה; סאלי ג'יי מעריכה את עצמה ויורדת על עצמה ושתי התכונות, יחדיו, אטרקטיביות. צייר אמריקאי בשם ג'ים, צייר אמריקאי טוב מאד, איש טוב וצייר טוב, אבל שלמעשה אינו מתאים לחיי הבוהימה, מנסה להפוך אותה לאשת איש יושבת בית (סאלי לא יודעת לבשל, לתדהמתו). סאלי ג'יי אוהבת אותו אבל לא אוהבת את התפקיד הביתי ואולי בעצם לא אוהבת מספיק גם אותו ולקריאתו הראשונה של לארי לנסיעה לגבול הספרדי בחברת מאהבתו של לארי וקנדי אחד שמחזר אחרי סאלי ג'יי היא בורחת מג'ים. שם היא נתקלת בלוחם פרים מצודד (אני לא אוהב את המילה "חתיך" וזה מה שמצאתי בינתיים), בצוות קולנועי שמצלם אותו לסרט ובאישיותו האמתית של אותו לארי.

ראוי לציון היחס המשוחרר של סאלי ג'יי לסקס. היא אמנם מחפשת אהבה (ובסוף הרומן אף אינה רוצה בסקס ללא אהבה), אבל גם סקס, בפירוש. כידוע, לפי המשורר פיליפ לארקין, "יחסי מין נבראו ב-1963, בין סיומו של האיסור על פרסום 'ליידי צ'טרלי' וה-LP הראשון של הביטלס", אבל, למעשה, בספרות, שנות החמישים הן השנים הנועזות. אלה הן השנים של "בדרכים", "לוליטה" ו"לאקי ג'ים" של קינגסלי איימיס (שנדמה לי שדנדי קראה בעיון). אלה הן השנים של הוצאת "אולימפיה" באותה פריז, שפרסמה "ספרות תועבה". לפני ה"סקס, סמים ורוקנרול" של שנות הששים היו שנות החמישים שנים של "סקס, סמים וספרות" (ע"ע ויליאם בורוז). תמיד היה נראה לי סמלי שרוצחו של ג'ון לנון נשא איתו את הכרך של "התפסן בשדה השיפון" (עוד תוצר ספרותי מובהק של שנות החמישים), כאילו ביטא במעשהו את כעסה של הספרות שהייתה שם בנועזותה לפני הרוק והודחה כך ממקומה. ראוי לציון גם שרדיפה תזזיתית אחרי סקס ואהבה אפשרית כאשר יש באמתחתך מימון ואינך נאלץ לעבוד למחייתך, כאשר את אמריקאית מנצחת אמידה בפריז שאחרי המלחמה, למשל – כשאת עובדת קשה האנרגיה הארוטית נספגת במאמצי ההתפרנסות. עוד ראוי לציון, וזהו תו מרכזי לז'אנר, שהגיבורה אינה מהממת ביופייה. זה כמעט תנאי הכרחי בז'אנר הזה. השנינות והתרבותיות שמפגינה הגיבורה בעצם מעשה הסיפור הם גם פיצוי על החוסר בתחום הזה.

הספר קליל וסוחף למדי ושנון. מתחת לכל זה יש עצבות מסוימת: "'בחורה עם טעם מתוחכם כמוך…' נהג ג'ים לומר לי כל הזמן. זה כל כך לא הוגן. כמה שאני שונאת את המילה הזאת. משמעותה רדודה ושטחית, ואלוהים יודע שאין בעולם מישהו שהוא יותר עבד לתשוקותיו ממני. מורכבת, או קרוב יותר למה שהצרפתים מתכוונים במילה 'קומפליקֶה'. לֶה קומפליקה (המורכבים): לוֹס קומפליקָדוס: זה המועדון היחיד שתמיד אשתייך אליו – למרות שלא מתוך בחירה. אולי לא נולדתי לתוכו, אבל נעשיתי חברה בו מגיל צעיר מאד. חברה לכל החיים". אבל כמו שהציטוט הזה עצמו מראה הגיבורה עוטפת את כל זה בהומור.

למעשה, היו כמה פעמים שכן שאגתי מצחוק, כמו ג. הנה אחד מהם, לכבוד שבת: "השאלה שמופנית הכי הרבה לשחקנים היא איך הם יכולים להגיד את אותם דברים שוב ושוב ערב אחר ערב. אלוהים יודע שהתשובה לכך היא: גם ככה זה מה שכולנו עושים; כדאי לפחות לקבל על זה כסף".

 

על "המשכונאי", של אדוארד לואיס וולנט,בהוצאת "מחברות לספרות" (מאנגלית: תום דולב, 272 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הרומן הזה ראה אור לראשונה בארה"ב ב-1961 וזכה להצלחה רבה ואף עובד לסרט מצליח בבימוי סידני לומט ב-1964. שנה לאחר שראה הספר אור נפטר מחברו בגיל 36 ממחלה. במבט רטרוספקטיבי מזמננו, מבט לאחור כמו זה של הסופר דייב אגרס שמצוטט בדש הכריכה, וולנט נתפס כאחד מקבוצה מבריקה של סופרים יהודים (The Great Jews, קרא להם המבקר והסופר מרטין איימיס)- בלו, מלמוד, רות ומיילר – ואילולי מותו המוקדם יש לשער (כך אגרס) שוולנט היה ידוע כמותם.

"המשכונאי" הוא אכן רומן מרשים. והוא אכן מזכיר ספרים של בלו (את "הקורבן", למשל, שקדם ל"המשכונאי" ועסק כמוהו באנטישמיות; ואת "כוכב הלכת של מר סאמלר", שראה אור אחריו, ועסק כמוהו בפליט שואה אינטלקטואל), של מלמוד (כמו "העוזר" של מלמוד מ-1957 גם "המשכונאי" עוסק ביחסי עבודה קרובים בין יהודי ללא יהודי) ושל רות (אותם אלה העוסקים ביחסי יהודים ושחורים, בעיקר "הכתם האנושי" המאוחר). זה רומן מרשים, אבל לא הייתי ממהר להכתיר אותו כ"יצירת מופת" (כפי שעושה אגרס ו"הניו יורק טיימס" המצוטטים בכריכה) בגלל היסוד המלודרמטי הבולט שבו.

הרומן מספר בגוף שלישי על סול נָצַרמן, יהודי אינטלקטואל ניצול שואה בן ארבעים וחמש, שאשתו ושני ילדיו הקטנים נרצחו בשואה. בעודו פליט באירופה שאחרי המלחמה קיבל נצרמן הצעה ממאפיונר איטלקי לנהל בית משכונות בהארלם שישמש אמצעי להלבנת ההון הלא חוקי של העבריין. נצרמן המצולק והמיוסר, מי שאינו מאמין עוד בדבר, קיבל את ההצעה ומנהל חיים אינרטיים של עבודה, מערכת יחסים קודרת עם ניצולת שואה כמותו, יחסי תיעוב עם משפחת אחותו שהוא המפרנס שלה. ויש גם את עוזרו בחנות, חסוס אורטיז, צעיר יפה תואר, שחור-היספני (אם אני מבין נכון), שמעריץ את נצרמן ורואה בו יהודי אופייני שמבין איך לעשות כסף ולכן יש ללמוד ממנו.

הרומן מתאר אוסף של דמויות גרוטסקיות, בעיקר שחורות, שבאות למשכן את חפציהן, העלובים לרוב, על מנת לזכות בדולרים ספורים תמורתם. את יחסו הקשוח, הלא וותרני והסולד של סול כלפיהם. את ניסיונות החיזור הנמרצים, המרשימים והנוגעים ללב, אחר סול, ניסיונות חיזור של אמריקאית לבנה טיפוסית, אישה שוחרת טוב אך בודדה בשם מרילין ברצ'פילד, שעובדת מטעם עיריית ניו יורק עם ילדים בשכונת המצוקה. עוד מתוארים עבריינים שחורים קטנים שזוממים על שוד חנות המשכונות וגם המאפיונר האיטלקי שהיגר לשכונות העשירות במנהטן.

וולנט מתאר את דמויותיו בצורה משביעת רצון כולל דמויות המשנה המעניינות הרבות שיש כאן, כמו מורטון, אחיינו הנוירוטי של סול, המבקש להיות אמן (הוא מצייר) ומשפחתו לועגת לו, או אינטלקטואל אוטודידקט שחור בשם ג'ורג' סמית, שנחנק מתשוקות פדופיליות. המתח העלילתי נבנה בצורה מודרגת ומוצלחת. הרגש שנרקם בין היהודי לעוזרו השחור מעניין (על אף שאורטיז נראה לסול נוטה לעבריינות, "היתה לסול תחושה עמומה שיש זוועות מסוימות שהנער הזה לא יבצע, ובעיניו של סול נצרמן, זה לא היה דבר של מה בכך; הוא ייחס למעט מאד אנשים אפילו את החסם הזה לרוע"; אלה משפטי מפתח בעיניי). אך הטקסט של וולנט אינו "שקוף" ויש בו איכות סמיכה, מטאפורית ופיוטית ואינטלקטואלית, הן בתיאורי הסביבה הפיזית והן בתיאורי תנועות הנפש, ועם זאת כזו שנחווית כחיונית ואינה פוגעת ברצף הקריאה.

היסוד המלודרמטי שיש כאן נוגע, ראשית, בתיאורי זוועות השואה שסול חוזר אליהן בחלומותיו. החומרים הקשים האלה, שכולנו מכירים לצערנו, הם אנטי ספרותיים, הם מגמדים את עניינו של הרומן בחיים האזרחיים, חיי הנפש והגוף על דקויותיהם, ולא פלא שסופרים רבים נמנעו מלעסוק בהם. זוועות השואה בְּרומן הם כמו דלת נפתחת לאור מסמא בחדר חושך; כל הפילמים נשרפים בהבהק אחד. להבדיל אלף אלפי הבדלות, אך קשור לתיאורי השואה בהיגיון הפנימי שנוצר ברומן, גם התיאור הפיזי של המשכונאי נצרמן הוא גרוטסקי במובלט (משקפיו הגדולים, פניו וגופו הגדולים) ולבטח גרוטסקיים הם, כאמור, תיאורי הלקוחות המתקבצים בחנות. קרל מרקס, בציטטה ידועה,  כתב על נפוליאון השלישי ביחס לזה הראשון שההיסטוריה מופיעה פעם כטרגדיה ובפעם השנייה כפרסה. במובן מסוים, אימות המאה העשרים הופיעו גם הם פעם במציאות כטרגדיה ובפעם השנייה כ"חומרים" לחרושת התרבות האמריקאית על מנת שתפיק מהם "דרמה".

"המשכונאי" אינו יצירה זולה, אדגיש שוב. אבל יש בו את אותה כוונה ליצירת אפקט רגשי עז, את אותה מודגשות רגשית, אותה לחיצה על דוושת הרגש, שיש ברומנים אמריקאים רבים הנחשבים לטובים מאד (לי הוא הזכיר במודגשותו הרגשית את "צייד בודד הוא הלב").

אצל בלו, באותם רומנים מוזכרים, לא חשתי בלחיצה דומה, והם גם עסקו בנושאים שאינם מובנים מאליהם כמו זה שבו עוסק "המשכונאי" (בנכונות המסוימת של ראיית העולם של האנטישמי, הרואה איך היהודי המוכשר דוחק אותו ממקומו, ב"הקורבן"; בלקח העכשווי שיש לניצול השואה האינטלקטואל ללמד את אמריקה של הסיקסטיז ושל ה"מהפיכה המינית" ב"כוכב הלכת של מר סאמלר").

לא "יצירת מופת", אם כן לפי דעתי, אך רומן מרשים ורגיש וכתוב היטב, לעתים לעילא.

על "איגרת על ה'הומניזם'", של מרטין היידגר, בהוצאת "מאגנס" (תרגום והערות: דרור פימנטל, 94 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

קורה דבר מה מוזר ואקוטי בעידן שלנו, שלא נותנים עליו את הדעת. ה"הומניזם" – אותה תפיסה על ייחוד האדם בקוסמוס ולפיכך על חובת הכבוד והחיבה לאדם – היה במשך מאות שנים, מאז הרנסנס, דגלה של החילוניות. מול הדת, שהכפיפה את האדם לאל, שטענה כי יצרו רע מנעוריו וכי כולו חטא ופגם, ביקש ה"ההומניזם", כמאמר הקלישאה, "להציב את האדם במרכז". המהפכה המדעית, שהחלה במרץ במאה ה-17, אוששה את ה"הומניזם" הזה בהדגימה את ההישגים המופלאים של החיה האנושית, את יכולתה הגוברת והולכת להבין את הטבע ולהשתמש בו לצרכיה.

אלא שבעשורים האחרונים (וזה תהליך שהתחיל עוד במאה ה-19, עם הופעת "מוצא המינים" של דארווין ב-1859, שעל האירוע הזה אומרת אחת הדמויות ב"שדים" של דוסטוייבסקי כי תולדות האנושות נחלקים לשניים: מהקוף עד לגילוי של האדם שמוצאו מהקוף – ואז כל הדרך בחזרה לקוף) דווקא המדע, או פרשנות-המדע, הפך להיות אנטי-הומניסטי. האדם הוא חלק מהטבע, חיה ככל החיות, שאת התנהגויותיה ניתן להסביר באמצעות האבולוציה, וגם התודעה האנושית, המעוז האחרון של המסתורין בעולם, עומדת כביכול לפני פיצוח. הלך הרוח הזה זכה לאחרונה לכינוי האופנתי "פוסט-הומניזם" כי הוא בדיוק זה: השקפת עולם שמערערת על הטענה של האדם על ייחודו בטבע. אלא שה"פוסט" או ה"אנטי" "הומניזם" הזה בא הפעם מכיוון המדע ולא מכיוון הדת. כדוגמה מובהקת של ה"פוסט-הומניזם" הזה ניתן להביא את יובל נוח הררי שרואה באדם אלגוריתם מורכב ותו לא, אלגוריתם שאנו קרבים לפיצוחו, ולפיכך קרבים לריסוק ה"הומניזם". ובלי קשר לנכונות התפיסה הזו, הרי שההתקבלות המרשימה של התזה של הררי היא דוגמה נוספת לאהבה שמרעיפים הבריות על מי שמבזה אותם ("האמת כואבת"). כך שאנו מצויים במצב מוזר, בו מי שעדיין מעוניין בשימור תפיסת העולם ה"הומניסטית", ואני מדבר על אתיאיסטים גמורים, חש דווקא קירבה להשקפת העולם הדתית, ובייחוד למושג "הנשמה" הדתי, שמשמר בתוכו את המסתורין והייחוד של החיה האנושית בעולם הטבע.

לכן נמשכתי לקריאת "איגרת על ה'הומניזם'" של מרטין היידגר מ-1946, כמו גם לקריאה חוזרת בהרצאה "האקסיסטנציאליזם הוא הומניזם" של ז'אן-פול סארטר מ-1945, שה"איגרת" של היידגר היא תשובה לה. ולכן – כלומר בגלל העניין האקטואלי הבוער – אני ממליץ לקחת משני הטקסטים האלה לא את מה שנראה לסארטר ולהיידגר חשוב בזמנם, לא את כל הדקויות הפדנטיות שעניינו אותם, אלא את מה שיש בו חשיבות לזמננו.

להיידגר חשוב בטקסט הזה להבחין את עצמו מסארטר. האדם, ראשית, אינו במרכז, כמו שסבור סארטר, האדם הוא רק כלי לחשיפת מה שהיידגר מכנה ה"הוויה". ה"הוויה", מושג מעט מעורפל, היא, אפשר לומר, המציאות כפי שהיא, בלי שאנחנו מתייחסים אליה באופן אינסטרומנטלי. שנית, היידגר גם אינו אוהב את הדגש ששם סארטר על הפעולה, בניגוד למחשבה. סארטר טען שהאדם מוגדר לפי הכרעותיו הקונקרטיות בעולם (להוליד ילדים או לא להוליד ילדים, זו אחת מדוגמאותיו של סארטר). לפיכך, לפי סארטר, המעורבות הפוליטית (שהינה מעשה בעולם) היא בעלת חשיבות רבה. היידגר, לעומתו, הוא פילוסוף יותר מסורתי, במובן זה שהוא מייחס ערך רב יותר למחשבה ובעיקר לשפה שמבטאת את המחשבה. היידגר גם מתעצבן שסארטר כינה אותו אקזיסטנציאליסט חילוני. בנוסף, הטקסט הזה, באופן גלוי וסמוי, הוא גם כתב הצטדקות על התנהגותו המחפירה של היידגר בזמן השלטון הנאצי. הוא מנסה להראות שאמנם הוא אנטי הומניסט במובן של מי שמציב את האדם במרכז, במובן של סארטר (לסארטר עצמו יש דקויות בעניין הזה), אבל הוא בהחלט לא בעד הברבריות והאכזריות.

אבל כל זה, כאמור, לא נראה לי מעניין או חשוב כיום. הווג'אראס שהיידגר עושה מהמושג המרכזי שלו, ה"הוויה", למי שאינו היידגריאני (ואני חושש שאינני כזה), נראה מוגזם. הסגנון שלו מנופח לפרקים: היידגר הוא לא אחד שמסתפק בלהתייחס לעצמו בגוף שלישי, הוא מתייחס אל עצמו בגוף שלישי כולל ומופשט: "המחשבה" (כשהיידגר מדבר על "המחשבה" הוא מדבר תדיר על הפילוסופיה שלו). האפולוגטיקה הסמויה והגלויה היא עניין מקומי ופרטי. ההתייחסות של היידגר למרקסיזם (כמו גם של סארטר) גם היא תקופתית ברוחה, בתקופה שהצבא האדום ניצב בלב גרמניה והמלחמה הקרה עושה את צעדיה הראשונים.

כל זה לא משנה בעיניי. מה שחשוב ורלוונטי באמת בתפיסה של היידגר – ובכך הוא לא חולק על סארטר! – הוא תפיסת האדם כדבר-מה ייחודי בטבע. רק דרך האדם, לפי היידגר, יכולה להגיע למודעות אותה "הוויה". האינטואיציה הבסיסית של היידגר על האדם כדבר מה שחורג מהקיום ומהטבע היא החשובה.

בקיצור, אני מציע לקחת מהפולמוס בין היידגר לסארטר לא את הפולמוס עצמו, אלא דווקא את ההתאמצות של שניהם כאחד להגדיר את האדם בהגדרה שמשיבה לו את כבודו העצמי. כפי שסארטר כותב: "תורתנו בלבד מתיישבת עם כבוד האדם, והיא היחידה שאינה הופכת את האדם לאובייקט. כל הגישה המטריאליסטית מתייחסת לכל אדם כלאובייקט; כלומר, כאל מערכת תגובות שנקבעו מראש, שאינו שונות כלל משורת התכונות והתופעות שמהן מורכבים שולחן, כיסא או אבן. אנו רוצים לכונן את ממלכת האדם כדפוס ערכים שונה מן העולם החומרי".

זו נראית לי אחת המשימות הפילוסופיות הדחופות ביותר של העידן שלנו.

 

הערה קצרה על דוריס לסינג ואליס מונרו

יצא כך שבימים אלה אני קורא במקביל רומן של דוריס לסינג ("שוב, אהבה", מ-1996) ואת (בפעם השנייה) "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו מ-1982. אני מהממקבלים בקריאה.

שתי הסופרות הן בעיניי – עד כמה שאני זוכר כרגע – הסופרות הגדולות ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 ומגדולי הסופרים באותה מחצית. ולמרבה המזל שתיהן זכו בפרס נובל מוצדק בסמיכות זו לזו.

ב"שוב, אהבה" מתאהבת נואשות מחזאית נבונה ויציבה בת ששים וחמש בשחקן יפה תואר בן עשרים ושש. ועלה בדעתי שאני אוהב את שתי הסופרות האלה, בין יתר סגולות כתיבתן, בגלל האהבה שלהן לגברים. הן אוהבות גברים במלוא מובנה של המילה "אהבה". במלוא הכאב והתלות והכרת התודה והכעס שתשוקה גדולה גורמת לה. המין, לפיכך, הוא מבחינתן "בעיה" (כמו במשפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של קוטזי). "בעיה" שחלק ניכר מהספרות שלהן דנה בה.

וולבק כותב (בעקיפין כלשהו) ב"אפשרות של אי" שסופרים שאינם עוסקים בסקס, על עונגו ומועקותיו, אינם סופרים "רציניים".

מונרו ולסינג הן, לפיכך, סופרות "רציניות".

 

לסינג, דוריס , שוב, אהבה‏