"טימות'י", של ורלין קלינקנבורג, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: אברהם יבין, 122 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הטקסט הזה (אני מתקשה לכנותו נובלה או רומן), של סופר אמריקאי בן זמננו, ראה אור ב-2006. אבל הוא מתבסס על מחקריו וכתביו של גילברט וייט, כומר וחוקר טבע אנגלי (דמות אמיתית) בן המאה ה-18. וייט, בין יתר מחקרי הטבע שלו, עקב אחרי צב שחי בגנו שלוש עשרה שנה ולו העניק וייט את השם "טימות'י". לימים, במרוצת המאה ה-19, נתגלה על פי שלדו של טימות'י שהוא בעצם צבה. קלינקנבורג מספר על חייה של הצבה הזו מפיה.

הצבה והסיפור כולו הם בני המאה ה-18, אם כן, אבל הספר הזה כל כולו בן ימינו. הוא בן ימינו במובן זה שהוא ספוג ברתיעה מהמין האנושי, רתיעה אופיינית לאגפים נרחבים בתרבות שלנו, רתיעה ששורשיה נטועים הן במוראות המלחמות של המחצית הראשונה של המאה ה-20 (בבחינת: "בני האדם גרועים מחיות טרף כי הם הורגים לא על מנת לשרוד"), הן בדיסציפלינות מדעיות ובפרשנותן הפופולרית שמטשטשות את ההבדלים בין בני האדם לחיות, הן בנזקים הממשיים שגורם האדם לפלנטה (במסה שתורגמה לאחרונה לעברית של פראנזן, בספר "אזור אי-הנוחות", מסה בשם "בעיית הציפורים שלי" דן פראנזן בקשר הזה בין חיבת הטבע לעוינות כלפי האדם, המזהם והמשמיד שלו), הן בפיחות בחוויית הקיום האנושי שנובע מצדו משלל גורמים (התפוצצות דמוגרפית, הטמטום של החיים בחברה העכשווית, המניפולציות שמפעילים על בני האדם בקלות כזו בחברה העכשווית ועוד).

השילוב בין איש דת לחוקר טבע, שלנו הפך פחות מובן מאליו, היה שילוב טבעי בעידן הנאורות, אולי במיוחד בקרב האנגלים. חקר הטבע נתפס בעיני אנשי הדת האלה כחקר מפעלותיו של האל. אבל השילוב הזה משמש גם את קלינקנבורג ב-2006 בטיווח והשחלה נוחים של שתי מטרות אידאולוגיות: הנאורות עצמה והאמביציה שלה להבין את העולם על מנת לשלוט בו והדת הנוצרית, שכמו אמה, היהדות, מפלה בין האדם לבין בעלי החיים ("האמונה שלהם היא אפוא אמונה קמצנית. אנשי העדה מאמינים רק במה שיציל את בני האנוש שבהם. לא אכפת להם מה יקרה לשאר הבריאה").

רתיעתי מהמגמה האידיאולוגית הזו, "הפוסט הומניסטית", כמו גם רתיעתי בכלל מעולם החי (אף פעם לא הבנתי את האהבה לעולם הטבע החי – הדומם ואף הצומח זה משהו אחר – אותו עולם זוועות של טורפים ונטרפים, של חיים משתוקקים דוחים וחסרי שחר; "התבוננו בחיה אחת אוכלת את חברתה", המליץ שופנהאואר למי שרוצה להיכנס תחת כנפי הפסימיזם שלו, "ואמרו לי, מה גדול ממה בעולם הזה, ההנאה של הטורף או הזוועה של הנטרף?"), לא יכולה לעמעם את סגולותיו של הספר הזה. ישנם כאן תיאורי טבע יפהיפיים. קלינקנבורג בקיא הן בטבע האנגלי והן בכתבי וייט ששקד על תיאורו. וצריך לזכור שכשאנחנו נהנים מ"תיאורי טבע" בספרות, כמו מאלה שכאן, אנחנו לא נהנים רק מהטבע עצמו, אלא מהיכולת ללכוד אותו במילים, כלומר מהיכולת האנושית להתמירו לחומר אנושי כל כך כמו המילה. ההתבוננות של הצבה "טימות'י" בבני האדם אף היא משעשעת לפרקים ("רק לאחר חודשים רבים של חיים ביניהם נעשיתי בטוחה שבני אנוש יכולים לא ליפול. צעדיהם, קדימה ואחורה, עדיין נראו קצת יותר מנפילה כשאחת מכפות הרגליים מונעת אותה בכל פעם […] חיות מתנדנדות, דו-רגליות, מתנהלות על קביים"). גם התרגום הברוקי לעתים של אברהם יבין לא מפריע לי, ולהיפך, מוסיף חן בעושר הארכאי שלו לפרקים.

הבעיה שלי עם הטקסט הכתוב היטב הזה היא שאין בו עלילה. כלומר, הוא קצת משעמם. חייה של הצבה ארוכים, ארוכים מחיי אדם, וזה, בלוויית שנת החורף הארוכה שלה, מושך את עניינם של בני האדם. אבל את עניינם של בני האדם חוקרי הטבע. עניינם של בני האדם קוראי הספרות קצר-פתיל יותר. לא רבים הם תפניות חייה של הצבה, תנו לי לומר לכם. אמנם היא נעקרה מתורכיה והובאה לאנגליה אי אז, אבל סך הכל חייה סובבים והולכים סביב גנו של וייט, סובבים ונעים עם מרוצת העונות החוזרת על עצמה. סובבים והולכים במהירות צב. חיי אכילס, בקיצור, יותר מעניינים מחיי צב. ואפרופו אכילס והומירוס שכתב אותו: כבר אריסטו ב"פואטיקה" לימד אותנו שתיאורי טבע אינם ספרות: "אין דבר כלשהו המשותף להומרוס ולאֶמפֶּדוקלס [הפילוסוף-המשורר חוקר הטבע] פרט למשקל, ולכן מן הראוי לכנות את הומרוס משורר, ואילו את אמפדוקלס עדיף לכנות חוקר טבע מלכנותו משורר". גם את קלינקנבורג עדיף לכנות "חוקר טבע" מאשר סופר ומי שייגש לספר מתוך ההתכוונות לחוויה כזו יוכל כנראה לרוות ממנו נחת.

אבל אולי היעדר העלילה נובע מדבר מה שכן נוגע להטיה האידיאולוגית של הספר, זו שכתבתי עליה בתחילת הביקורת? בחיי בני אדם יש עלילות כמו שבחיי בני אדם ישנה היסטוריה. כל דור חי באופן שונה מקודמו, כל יחיד חי באופן שונה מרעהו ("כמה שונים בני האנוש זה מזה במראיהם, לעומת הדמיון שדומים צבים זה לזה"). האבולוציה של בעלי החיים אורכת דורות על גבי דורות, "האבולוציה התרבותית" של בני האדם מהירה כאכילס. וזו אולי הסיבה שעל בני האדם כותבים ספרות ואילו על החיות מחקרי טבע.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  ביום אוקטובר 25, 2018 בשעה 8:25 AM

    היא נכונה, השורה התחתונה של ביקורתך, אבל על חייהם של חתולי רחוב אפשר גם אפשר לכתוב. אפילו קראתי ספר כזה בעניין 🙂

  • צור א'  ביום אוקטובר 26, 2018 בשעה 12:40 PM

    נהדר. החזקתי מעמד כעשרים עמודים (כי יפהפה אבל משעמם), וככל שהמעט הזה מאפשר לקבוע – נאמנים דבריך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: