ארכיון חודשי: נובמבר 2018

שיחת רדיו עם עמיחי חסון

עמיחי חסון הנבון והנדיב אירח אותי בתכנית הרדיו "התבודדות" ב"כאן תרבות" לשיחה על הרומן שלי "מדוע איני כותב", על חזרתה של הדת ועל מישל וולבק.

 

הנה הקישור לשיחה

על "הסוף של אדי", של אדואר לואי, בהוצאת "עם עובד" (מצרפתית: רמה איילון, 180 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שני נושאים מרכזיים עולים מהאוטוביוגרפיה הצנומה הזו שהצליחה מאד בצרפת (שם ראתה אור ב-2014) ואחר כך ברחבי העולם. האחד הוא העוני הנורא (במושגי שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21) של משפחתו וסביבתו של הגיבור שחי בעיירה בצפון צרפת. ממש קשה להאמין (אך על כורחך אתה מאמין) שבשנות התשעים והאלפיים, באחת המדינות העשירות בעולם, גרים בבתים שבהם אין דלתות בחדרים, שאינם מוגנים כיאות אל מול החורפים הקשים, ששיני האנשים רקובות מחוסר כסף לרופאי שיניים, שאב המשפחה יוצא לדוג בנהר על מנת להשלים השלמה נצרכת את סעודת משפחתו, שאין לאנשים מספיק כסף לחשמל ולתאורה. תיאורים שהורגלנו לחשוב שמתאימים למה שכונה פעם "העולם השלישי", או לכל היותר לאיטליה הדרומית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה (בסדרה של פרנטה), מתממשים להם בלב "העולם הראשון". הנושא המרכזי השני הוא החריגות המינית ותוצאותיה הנוראיות באותה סביבה פרובינציאלית. אדי, המספר והגיבור (הזהה לסופר עצמו), חש מקטנות שהוא "נשי" ואכן גדל להיות הומוסקסואל. בגין תכונתו זו הוא סופג השפלות ומכות בחטיבת הביניים וגם בקרב משפחתו וסביבתה מסתבר לו שזהו חטא חמור שאין לו כפרה והוא מתאמץ בכל כוחו להסתיר את שונותו. אך לשווא. הפרובינציה היא גיהינום לאנשים מסוגו של אדי, לפי אדואר לואי. וגם זה מעט מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בחברה לא מסורתית ובמדינה מערבית (אם כי אולי האתוס המאצ'ואיסטי בצרפת חזק עדיין מזה שבארצות האנגלו-סקסיות מחד גיסא ומגרמניה מאידך גיסא, ומסיבות שונות).

כמובן שקיים קשר בין שני הנושאים המרכזיים של הספר. קודם כל, שניהם, בהצטרפם יחד, תורמים לאומללות הגדולה של אדי (כך נפתח הספר: "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק"). שנית, הדעות הקדומות כלפי הומוסקסואליות חזקות יותר בשכבות הנמוכות ובקרב מעמד הפועלים מאשר בסביבה אורבנית. אם כי הסבר זה עצמו תובע הנהרה: מדוע זה כך בעצם? אשוב לזה בהמשך.

הספר הזה חולל סנסציה כשפורסם בצרפת בידי מחבר בן 22. הגיל עצמו של המחבר סנסציוני אך לא חסר תקדים. גם ברנר כתב את יצירת המופת הסמי-אוטוביוגרפית שלו, "בחורף", בגיל דומה לזה (ואם להביא דוגמה קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית, לשונית ואף מינית, אם כי לא מבחינה ז'אנרית: ארתור רמבו התגלה כמשורר גדול בגיל צעיר אף יותר). "הסוף של אדי", עם זאת, אינו יצירת מופת. אבל הוא יצירה רגישה, נבונה, כנה, שיש לה גם חשיבות פוליטית בהבנת הלכי רוח בפרובינציה הצרפתית. הדיוק במסירת פרטי ההתבגרות הקשה (כולל הדיוק במסירת השפה הסלנגית האופיינית לשכבת האוכלוסייה המתוארת, שנמסרת כאן בכתיב מודגש), בלוויית הפרשנויות הדקות או המנוסחות באלגנטיות של הגיבור המספר ובלוויית ערנותו לא רק לחייו שלו אלא לחיי הסובבים אותו, לא רק מצילים את היצירה מהתפלשות ברחמים עצמיים ומסחטנות רגשית אלא מעלים אותה לדרגת ספרות של ממש. אביא כדוגמה לדיוק הנמלט מקלישאות ומטלנובליות את דמותו של האבא. אביו של אדי מודאג כמו כולם, ואף יותר מכולם, מנשיותו. הוא נוזף בו ללא הרף. הוא אף מכה אותו כשנתגלה שאדי השתתף במשחקי מין הומוסקסואליים עם בן דודו. אבל הוא גם מגן על אדי בגופו כשאחיו הגדול מאיים עליו ואומר לבנו כמה פעמים שהוא אוהב אותו. אבל, להשלמת המורכבות, בנו הקטן לא מתנחם באמירה הזו: "בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא הרגשתי שזה יפה ומרגש. האני אוהב אותך שלו החליא אותי, לאמירה הזאת הייתה באוזני צליל של גילוי עריות".

אחת הדוגמאות לפרשנות הערנית והדקה של הגיבור לחייו היא התובנה שלו על החשיבות של שמירת היתרון היחסי גם בתחתית הסולם: "היו אנשים עניים יותר מאיתנו. השכנים הכי קרובים אלינו, שלהם היה עוד פחות כסף וביתם היה מלוכלך תדיר ומוזנח, היו מושא לעגם של אימי ושל אחרים. מכיוון שהיו מובטלים, נמנו עם אותו פלח באוכלוסיית העיירה שנאמר עליו כי הוא אוכל חינם, אנשים שמנצלים את לשכת הרווחה, בטלנים. התשוקה, המאמץ הנואש שלעולם לא נס ליחו למקם אנשים אחרים תחתיך, לא להיות בתחתית הסולם החברתי".

בתובנה הזו ניתן להשתמש גם בהסברת עוצמת הרתיעה מהומוסקסואליות בחברה הענייה המתוארת (הקשר בין שני הנושאים הגדולים של האוטוביוגרפיה). מלבד זה ש"גבריות", שמתפרשת ככוח פיזי, היא מצרך מבוקש בקרב מעמד הפועלים (המתכווץ והולך במערב), כי העבודה הפיזית תובעת כוחות גופניים (ולכן, כשאדי נרשם לתיכון יוקרתי של בורגנים, הוא מעיר בהערה מאלפת ששם כולם נראו "מתרוממים": "היה אפשר לקרוא לכל אחד מהם מתרומם. הבורגנים נושאים את הגוף שלהם אחרת. הם לא מגדירים את הגבריות כמו אבי, כמו הגברים במפעל"); ומלבד זה שבסביבות לא אורבניות כמו עיירות הצפון הקטנות לא נפגשים מספיק (מבחינה סטטיסטית פשוטה) באנשים בעלי אורח חיים שונה ולכן מטפחים שנאה וחשד כלפיהם; הרי שלעניים נחוץ דבר מה להתגאות בו. בהיעדר רכוש, גאוותם ניזונה מזהותם המינית, מכך שהאב, למשל, הוא אמנם עני מרוד, אבל לפחות "גבר". ה"גבריות" היא הנכס היחיד שלו ובנו הנשי מאיים לרושש אותו ממנה ושם אותה ללעג. אותו עיקרון פועל גם בהקשר של גילויי הגזענות הבוטים של החברה המתוארת (היחס לערבים, לשחורים ופעם אחת גם ליהודים). לצרפתי הלבן העני אין במה להתגאות מלבד בצרפתיותו, שכמו גבריותו, היא נתון שחקוק בבשרו כביכול.

על "אהבה בלילה" ו"השחיינים" (מאנגלית: רעיה ג'קסון, 107 עמ') ועל "איך לחיות כמעט בחינם" ו"איך לחיות משלושים וששה אלף דולר בשנה" (מאנגלית: דב שילוח, 98 עמ'), של פ' סקוט פיצג'רלד, בהוצאת "נהר"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעול אחרונות"

 

לפעמים מה שאנחנו מכנים "כישרון ספרותי" הוא כישרון אנושי. למשל, כישרון אנושי לחיות באינטנסיביות, לחוש, למשל, באינטנסיביות את פוטנציאל האושר שיש בקיום, וכמובן כישרון נוסף להעביר את האינטנסיביות הזו אל הדף. לפיצג'רלד היה את הכישרון הזה לחוש ב"הבטחה שבחיים" (The promise of Life), כפי שהוא כותב, נדמה לי, ב"גטסבי הגדול". וזו, למשל, הסיבה ש"אהבה בלילה" (מ-1925), סיפור פשוט למדי, סיפור קצר על צעיר בן עשירים, חצי רוסי חצי אמריקאי, שנפגש בלילה קסום אחד במקרה עם אישה אמריקאית שנותרה בגפה על גב יאכטה בריביירה הצרפתית, הוא סיפור שמותיר רושם. הפגישה אירעה לפני מלחמת העולם הראשונה, לפני המהפכה הרוסית שרוששה את משפחת הצעיר, ולקראת סוף הסיפור השניים שנפגשו באקראי בלילה רומנטי חוזרים ונפגשים, כשהוא בעוניו והיא בעושרה. אבל לא מוטיב הנפילה המעמדית (הצד השני של המוביליזציה החברתית שכה העסיקה את פיצג'רלד) ובטח שלא הסיום המפתיע, הופכים את הסיפור למשמעותי. אלא אותה מסירה ספרותית של הלילה העז שבילו השניים בצוותא (שבו הגיעו רק עד לנשיקה), אותה יכולת להרגיש בשפעת האושר שהחיים מסוגלים להניב כך לפתע. בניגוד לסיפור קצר יפה של מופסן, שאולי היה מוכר לפיצג'רלד בכותבו את הסיפור הזה, הרגע הרומנטי אינו כוזב בעיניו ואינו תלוי במקריות של אור הירח המחמיא שנשפך על פני האהוב (כמו שגורסת אחת הדמויות אצל מופסן). "'את יפהיפייה', אמר לפתע. 'איך אתה יודע?' 'כי אור הירח הוא האור הקשה ביותר לנשים'".

גם הסיפור השני, "השחיינים" (מ-1929), מתרחש בצרפת וגם בו נוגע פיצג'רלד בהבדלים בין אמריקה, המעצמה המתעצמת, לעולם הישן (כולל דיון בהבדלי נוהגי ההיגיינה שבין האמריקאים לצרפתים). כאן כוחו המסוים של הסיפור כן נשען על העלילה ולא על תמסורת של רגש עז (וגם, הוא נשען, על הדיון המעניין באותם הבדלים תרבותיים: "האמריקנים היו צריכים להיוולד עם סנפירים; ואולי באמת הם נולדו כך – אולי הכסף הוא סוג של סנפיר. באנגליה הרכוש הוליד תחושת מקום חזקה, אבל האמריקנים, בהיותם חסרי מנוח ובעלי שורשים שטחיים, היו זקוקים לסנפירים ולכנפיים"; "צרפת היא ארץ, אנגליה היא עם – אבל אמריקה עדיין מייצגת את אותה איכות של רעיון"). הנרי מרטסון נשוי לאישה צרפתייה ומגלה שהיא, אולי כדרכה של היבשת הישנה המתוחכמת והרקובה, אינה מקיימת את נדרי נישואיה. הוא מחליט לשקם את נישואיו במעבר לארה"ב, אבל, באופן אירוני, העולם החדש, מסתבר, אינו פחות נואף.

במקביל לרומנים שלו, פרסם פיצג'רלד בעיתונים סיפורים קצרים רבים בימי חייו, ובשנות העשרים של המאה הקודמת תמורת כסף רב. פיצג'רלד התייחס לחלק מהסיפורים האלה בזלזול (זה "הזבל שלי", מצטט ראובן מירן בהקדמתו ל"איך לחיות כמעט בחינם", הספרון השני שנסקר כאן). בביקורת-פיצג'רלד נהוג לחלק את הסיפורים האלה לרציניים וללא רציניים, כלומר לבעלי ערך ספרותי ולכאלה שאינם בעלי ערך כזה. איני יודע מה המוסכמה בביקורת פיצג'רלד ביחס ל"אהבה בלילה" ו"השחיינים". הם בהחלט לא מגיעים לרמת כמה מסיפוריו הקצרים המוכרים לי (למשל, ל"יהלום גדול כמו מלון הריץ"). באופן מעט מפליל הם גם מסתיימים בהפי-אנד, בניגוד לרומנים של פיצג'רלד שכולם, עד אחד, טרגדיות של עלייה ונפילה. בכל מקרה, יש עניין, כאמור, בקריאתם.

אבל גם את "איך לחיות כמעט בחינם" ו"איך לחיות משלושים ושישה אלף דולר לשנה" (שניהם מ-1924), יצירות שבעליל אינן מהעידית של פיצג'רלד ואני כמעט בטוח שכך גם גורסת המוסכמה בביקורת, קראתי בעניין. אלה פיליטונים אוטוביוגרפיים שכתובים בהומור עיתונאי מהנה ועוסקים בקשיי הכלכלה של משק פיצג'רלד. הכסף, השגתו, איבודו ובזבוזו הוא אחד הנושאים הגדולים של פיצג'רלד. נושא שהעסיק אותו גם בחיים עצמם. ב"איך לחיות כמעט בחינם" מספר פיצג'רלד על ניסיון משפחתו (בתו היחידה כבר נולדה) לחסוך באמצעות חיים בצרפת, בה יוקר המחייה נמוך בהרבה משבארה"ב. הוידוי משעשע ושנון ופיצג'רלד צוחק על עצמו באופן מלא חן. הנה דוגמה לויטאליות של הטקסט ולהומור העצמי: "מלצר יפה תואר פתח את הדלת ונכנס, והילדה שלנו מיד הפסיקה לצלצל בפעמונים והביטה במלצר בעוינות גלויה. 'ישנה גברת שחיכתה ברחוב', הוא אמר באנגלית עילגת. 'דבר צרפתית', אמרתי בחומרה, 'כולנו צרפתים כאן'. הוא דיבר ודיבר בצרפתית. 'בסדר', קטעתי את דבריו כעבור זמן קצר, 'עכשיו תחזור על מה שאמרת – אבל באטיות רבה – באנגלית'. 'קוראים לו יבוא', העירה בתנו בניסיון לעזור. 'בכל מקרה', זעפתי, 'אני מתרשם שהצרפתית שלו גרועה מאד'". במקום אחר, פיצג'רלד – שהיה ער מאד לעלייתה של הוליווד ולמעמדה המתערער של הספרות בגינה – מציין שבבנק אמריקאי בפריז כנראה זיהו אותו, כי הרי מלבדו לא היה איש בבנק, איש שיצדיק את התקהלות ההמון סביב הבנק, איש מלבד "מר וגברת דאגלס פיירבנקס מאמריקה" (הוא מתכוון לכוכב הסרטים האילמים).

גם בסיפור השני כאן נחשף פיצג'רלד שנון וקומי, פיצג'רלד וזלדה אשתו שמגלים בצוותא כמה יקר זה לחסוך.

לא יהלומים, אם כן, אבל בהחלט לא זבל.