על "הסוף של אדי", של אדואר לואי, בהוצאת "עם עובד" (מצרפתית: רמה איילון, 180 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

שני נושאים מרכזיים עולים מהאוטוביוגרפיה הצנומה הזו שהצליחה מאד בצרפת (שם ראתה אור ב-2014) ואחר כך ברחבי העולם. האחד הוא העוני הנורא (במושגי שלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21) של משפחתו וסביבתו של הגיבור שחי בעיירה בצפון צרפת. ממש קשה להאמין (אך על כורחך אתה מאמין) שבשנות התשעים והאלפיים, באחת המדינות העשירות בעולם, גרים בבתים שבהם אין דלתות בחדרים, שאינם מוגנים כיאות אל מול החורפים הקשים, ששיני האנשים רקובות מחוסר כסף לרופאי שיניים, שאב המשפחה יוצא לדוג בנהר על מנת להשלים השלמה נצרכת את סעודת משפחתו, שאין לאנשים מספיק כסף לחשמל ולתאורה. תיאורים שהורגלנו לחשוב שמתאימים למה שכונה פעם "העולם השלישי", או לכל היותר לאיטליה הדרומית בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה (בסדרה של פרנטה), מתממשים להם בלב "העולם הראשון". הנושא המרכזי השני הוא החריגות המינית ותוצאותיה הנוראיות באותה סביבה פרובינציאלית. אדי, המספר והגיבור (הזהה לסופר עצמו), חש מקטנות שהוא "נשי" ואכן גדל להיות הומוסקסואל. בגין תכונתו זו הוא סופג השפלות ומכות בחטיבת הביניים וגם בקרב משפחתו וסביבתה מסתבר לו שזהו חטא חמור שאין לו כפרה והוא מתאמץ בכל כוחו להסתיר את שונותו. אך לשווא. הפרובינציה היא גיהינום לאנשים מסוגו של אדי, לפי אדואר לואי. וגם זה מעט מפתיע בהתחשב בכך שמדובר בחברה לא מסורתית ובמדינה מערבית (אם כי אולי האתוס המאצ'ואיסטי בצרפת חזק עדיין מזה שבארצות האנגלו-סקסיות מחד גיסא ומגרמניה מאידך גיסא, ומסיבות שונות).

כמובן שקיים קשר בין שני הנושאים המרכזיים של הספר. קודם כל, שניהם, בהצטרפם יחד, תורמים לאומללות הגדולה של אדי (כך נפתח הספר: "מילדותי אין לי שום זיכרון מאושר. זה לא שבמשך השנים האלה לא חוויתי מעולם תחושה של אושר או שמחה, אבל הסבל הוא טוטליטרי: כל מה שלא מתאים למערכת שלו, הוא מוחק"). שנית, הדעות הקדומות כלפי הומוסקסואליות חזקות יותר בשכבות הנמוכות ובקרב מעמד הפועלים מאשר בסביבה אורבנית. אם כי הסבר זה עצמו תובע הנהרה: מדוע זה כך בעצם? אשוב לזה בהמשך.

הספר הזה חולל סנסציה כשפורסם בצרפת בידי מחבר בן 22. הגיל עצמו של המחבר סנסציוני אך לא חסר תקדים. גם ברנר כתב את יצירת המופת הסמי-אוטוביוגרפית שלו, "בחורף", בגיל דומה לזה (ואם להביא דוגמה קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית, לשונית ואף מינית, אם כי לא מבחינה ז'אנרית: ארתור רמבו התגלה כמשורר גדול בגיל צעיר אף יותר). "הסוף של אדי", עם זאת, אינו יצירת מופת. אבל הוא יצירה רגישה, נבונה, כנה, שיש לה גם חשיבות פוליטית בהבנת הלכי רוח בפרובינציה הצרפתית. הדיוק במסירת פרטי ההתבגרות הקשה (כולל הדיוק במסירת השפה הסלנגית האופיינית לשכבת האוכלוסייה המתוארת, שנמסרת כאן בכתיב מודגש), בלוויית הפרשנויות הדקות או המנוסחות באלגנטיות של הגיבור המספר ובלוויית ערנותו לא רק לחייו שלו אלא לחיי הסובבים אותו, לא רק מצילים את היצירה מהתפלשות ברחמים עצמיים ומסחטנות רגשית אלא מעלים אותה לדרגת ספרות של ממש. אביא כדוגמה לדיוק הנמלט מקלישאות ומטלנובליות את דמותו של האבא. אביו של אדי מודאג כמו כולם, ואף יותר מכולם, מנשיותו. הוא נוזף בו ללא הרף. הוא אף מכה אותו כשנתגלה שאדי השתתף במשחקי מין הומוסקסואליים עם בן דודו. אבל הוא גם מגן על אדי בגופו כשאחיו הגדול מאיים עליו ואומר לבנו כמה פעמים שהוא אוהב אותו. אבל, להשלמת המורכבות, בנו הקטן לא מתנחם באמירה הזו: "בניגוד למה שאפשר לחשוב, לא הרגשתי שזה יפה ומרגש. האני אוהב אותך שלו החליא אותי, לאמירה הזאת הייתה באוזני צליל של גילוי עריות".

אחת הדוגמאות לפרשנות הערנית והדקה של הגיבור לחייו היא התובנה שלו על החשיבות של שמירת היתרון היחסי גם בתחתית הסולם: "היו אנשים עניים יותר מאיתנו. השכנים הכי קרובים אלינו, שלהם היה עוד פחות כסף וביתם היה מלוכלך תדיר ומוזנח, היו מושא לעגם של אימי ושל אחרים. מכיוון שהיו מובטלים, נמנו עם אותו פלח באוכלוסיית העיירה שנאמר עליו כי הוא אוכל חינם, אנשים שמנצלים את לשכת הרווחה, בטלנים. התשוקה, המאמץ הנואש שלעולם לא נס ליחו למקם אנשים אחרים תחתיך, לא להיות בתחתית הסולם החברתי".

בתובנה הזו ניתן להשתמש גם בהסברת עוצמת הרתיעה מהומוסקסואליות בחברה הענייה המתוארת (הקשר בין שני הנושאים הגדולים של האוטוביוגרפיה). מלבד זה ש"גבריות", שמתפרשת ככוח פיזי, היא מצרך מבוקש בקרב מעמד הפועלים (המתכווץ והולך במערב), כי העבודה הפיזית תובעת כוחות גופניים (ולכן, כשאדי נרשם לתיכון יוקרתי של בורגנים, הוא מעיר בהערה מאלפת ששם כולם נראו "מתרוממים": "היה אפשר לקרוא לכל אחד מהם מתרומם. הבורגנים נושאים את הגוף שלהם אחרת. הם לא מגדירים את הגבריות כמו אבי, כמו הגברים במפעל"); ומלבד זה שבסביבות לא אורבניות כמו עיירות הצפון הקטנות לא נפגשים מספיק (מבחינה סטטיסטית פשוטה) באנשים בעלי אורח חיים שונה ולכן מטפחים שנאה וחשד כלפיהם; הרי שלעניים נחוץ דבר מה להתגאות בו. בהיעדר רכוש, גאוותם ניזונה מזהותם המינית, מכך שהאב, למשל, הוא אמנם עני מרוד, אבל לפחות "גבר". ה"גבריות" היא הנכס היחיד שלו ובנו הנשי מאיים לרושש אותו ממנה ושם אותה ללעג. אותו עיקרון פועל גם בהקשר של גילויי הגזענות הבוטים של החברה המתוארת (היחס לערבים, לשחורים ופעם אחת גם ליהודים). לצרפתי הלבן העני אין במה להתגאות מלבד בצרפתיותו, שכמו גבריותו, היא נתון שחקוק בבשרו כביכול.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: