על "גונבים את הבשורה", של מרדכי שלו, בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן-דביר" (608 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

מרדכי שלו (1926-2014) היה מבקר ספרות אגדי וחידתי (וגם אביהם של הסופרים צרויה וענר שלו). מי שבמשך כששים שנה, לא ברציפות כי אם פעם בכמה שנים, פרסם בבימות שונות, חלקן נידחות יחסית, מסות ספרותיות ומאמרי ביקורת עשירים, חריפים ומזהירים, ששורשיהם אחוזים בפרטי פרטיהם של הטקסטים הנידונים, אך צמרותיהם מגביהות לתזות היסטוריוסופיות לאומיות ואף אוניברסליות. בחייו סירב שלו לכנס את כתביו, שמא מענווה ושמא מהסיבה שמציעה שירה סתו באחרית הדבר שלה: מתוך סירוב להיות מושא לסקירה כוללת בעצמו. כעת כונסו כתביו הספרותיים (יש גם אחרים, שלא הובאו כאן) לראשונה, כינוס שהוא נתן את הסכמתו לו בימיו האחרונים.

הקריאה בקובץ מענגת מאד. יש לחלק ניכר מהמסות של שלו אופי בלשי מובהק. הוא נוטל יצירות, חלקן הגדול חידתיות (ואת חלקן האחר הוא הופך בעצמו לחידה), ואו אז, כמעין הרקול פוארו טקסטואלי, הוא חושף את "זהותן" האמיתית, כלומר את פרשנותן. כמו בלש גדול הוא קשוב לפרטים הקטנים. כמו סופר בלשים מיומן הוא מוליך אותנו צעד צעד בסבך לקראת קרחת היער בה יזדהר מעלינו אור הגילוי הגדול. הקריאה כל כך מענגת עד שגם בניתוח יצירות שכשלעצמן לא נהניתי מהן או לא מצאתי בהן את ידי ואת רגלי (ומבחינתי זה אותו הדבר), כמו "שמחת עניים" של אלתרמן, נהניתי מהמסה של שלו. כלומר, הביקורת הִינתה אותי יותר מהטקסט המבוקר. כך חושף הבלש שלו את המתח בין יהדות לעבריות אצל אלתרמן; את התשתית של הקינה המקראית אצל דליה רביקוביץ'; את מוטיב העקדה העברית, שבמרכזו הצלת הילד, הילד הצבר שנועד לגדולות, אצל א.ב. יהושע; את יחסי היהודים והעולם הנוצרי ב"מחכים לגודו" (!) של בקט; את משמעותו היהדותית של הסיפור "לפני החוק" של קפקא ועוד ועוד.

שתי שאלות עיקריות שאלתי את עצמי לאחר (ובזמן) הקריאה המהנה והמעשירה כל כך. האחת, האם הפרשנויות האלו נכונות? השנייה, האם הפרשנויות האלו מעניינות במובן הכוללני של המילה?

לשאלה הראשונה אפשר לענות רק אחרי קריאה חוזרת בכל היצירות ששלו מבקר. התפיסה הפרשנית שלו היא שמשמעותה של יצירה חבויה בין השיטין שלה והיא גם לא מודעת ליוצר היצירה עצמה (!). זו תפיסת ביקורת מעניינת ואף מלהיבה (אך בהתרחקותה מה"פשט" לעבר ה"דרש" היא גם מעוררת רתיעה). יש לשים לב שמצד אחד התפיסה הזו גוררת משיכה ליצירות שהצד החידתי בהן דומיננטי מראש. לא פלא שהמבקר מהסוג הזה נמשך אל קפקא (ולא אל, נגיד, פרוסט), אל עגנון (ולא אל ברנר), אל א.ב. יהושע המוקדם (ולא אל יעקב שבתאי או אפילו קנז). מצד שני, יש לשים לב שתפיסת ספרות כזו עולה בקנה אחד עם תפיסת עולם דתית. כפי שהמשמעות אינה גלויה בשטח הפנים של הטקסט כי אם במעמקיו שלא ישוערו, כך גם האל מסתתר בהיסטוריה ויש לחשוף את פעילותו החשאית בתוכה. ל"משמעות" של טקסט ספרותי, ללא מודע (שלו הוא פרוידיאני בחלק מפרשנויותיו) ולאלוהים תכונה אחת משותפת: הם נסתרים. כך שהשאלה אם שלו הוא פרשן-חושף או פרשן-יוצר (וברי לי, גם בלי לקרוא או לחזור ולקרוא את היצירות המבוקרות, שהוא לא רק פרשן-יוצר, אלא לעתים עולה על רבדים ממשיים בטקסטים המבוקרים), מלבד זו שלנוכח ההנאה והעניין של הקריאה במסות נדמית כפחות חשובה, היא גם קשורה לשאלה השנייה, המרכזית יותר בעיניי גם מבחינות אחרות: האם הפרשנויות של שלו מציגות תפיסת עולם מעניינת?

עמדתו הפילוסופית של שלו קרובה לעמדותיו של ברוך קורצווייל, שהוא מתייחס אליו בכבוד כמה פעמים בקובץ, וגם, כפי שמזכירה סתו באחרית הדבר שלה, לעמדותיו של דב סדן. על קרבה זו יש להוסיף את קרבתו לתפיסה המשיחית-הגליאנית של הרב קוק. לפי מכלול תפיסות אלו, "הבעיה הדתית" (כלומר, נטישת היהדות המסורתית) היא מרכזית בהוויה הלאומית שלנו גם דורות לאחר עזיבת הדת; ואילו המתח המרכזי בין היהדות המסורתית לציונות שהתנכרה לה, שהיה מתח נצרך, עתיד להיפתר בסינתזה עתידית שתחבר, כביכול, גוף (ציונות) ונפש (יהדות). מבקר הספרות כמו שלו, בגישה הזו, מצביע על נוכחות "הבעיה הדתית" והמתח המוזכר גם ביצירות שנראות רחוקות ממנה, וצופה פני עתיד בו יאוחה המתח ותיפתר הבעיה, או אף מראה איך ביצירות עצמן נרמז האיחוי המיוחל הזה.

אני מסכים עם שלו (כמו גם עם קורצווייל) ש"הבעיה הדתית" היא בעיה מרכזית. ובדורנו, בו השיבה אל הדת-לאום ניכרת כל כך, קל יותר לראות את צדקתם. אני אף מודע לכך שקורותיו הבלתי ייאמנו של העם היהודי במאה העשרים מעודדות מצדן פרשנות כזו. אבל, ראשית, מתחשק לשאול את שלו, מה ששואלת דמות אחת ב"שדים" של דוסטוייבסקי את רעותה, המאמינה מצדה בייעודה המשיחי של רוסיה: "הכל טוב ויפה – אבל באלוהים, באלוהים אתה מאמין?", כי אם לא, אז כל המטפיזיקה הזו חסרת ממשות. אבל יותר חשוב.  עמדה אקזיסטנציאליסטית (כמו של ברנר, למשל; גם מהבחינה הזו שלו בוחר את סופריו המבוקרים), ששואבת את כוחה מוודאות המוות האישי ומוודאות החיים האינדיבידואליים הבלתי מחיקים, על אושרם וסבלם, נותרת מעט אדישה לנוכח משיחות המכחול הגדולות של שלו, לנוכח המשיחיות הכלל-ישראלית שלוֹ.

נכון, האקזיסטנציאליזם החילוני מצוי במשבר ומבקר חריף ודתי במזגו כמו שלו יודע ללחוץ היכן שכואב (למשל, בדיונו באובססיה של רביקוביץ לגבי הנעורים והגיל המתקדם). נכון, האקזיסטנציאליזם הפך בדורות האחרונים, בחלקו, לנרקיסיזם. כל זה לא אומר שהישענות על הדת-לאום היא התשובה. למי שיבש מעיינו לא יועילו כל מימיו של הים הגדול המלוח.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: