על "האוהד", של וייט תאן נוון, בהוצאת "בבל" ו"משכל" (מאנגלית: ברוריה בן-ברוך, 400 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

האמריקאים נמלטו מסייגון ב-1975. איתם נמלטו גם וייטנאמים רבים, נאמני הדרום. כל זה מתואר כאן. אך מה הסיבה לחזור לנושא מלחמת וייטנאם יותר מארבעים שנה אחריה? הקונפליקט של המלחמה הקרה, שמלחמת וייטנאם הייתה אחד מרגעיה החמים, לא רלוונטי להווה. קשה גם לומר שהנושא בכללותו הוזנח בעבר בתרבות. האם המטרה היא להציג את המלחמה מהצד הוייטנאמי? אולי (אם כי מדובר בייצוג לא של המלחמה, כי הרומן פורש כנפי מטוס עד מהרה ומתרחש ברובו בקליפורניה או בפיליפינים). אלא שנדמה לי שאת וייט תאן נוּוֶן, שספרו זה זכה בפוליצר ב-2016, לא מעניינת בעצם מלחמת וייטנאם. מעניינת אותו, אם זו המילה, ייצוג-החסר לטעמו של הקהילה הוייטנאמית האמריקאית. מעניינת אותו פוליטיקת הזהויות. וזה כבר נושא אקטואלי בהרבה. וזה כבר נושא שיש לו סיכוי גדול בהרבה לזכות בפוליצר ב-2016. אנחנו נידונים, ככל הנראה, לראות עוד שנים ארוכות מיעוטים אמריקאים מכל הסוגים, שמתוכם יָקום מצעד של סופרים ש"ייצגו אותם" ויזכו בפוליצרים, ושבתשתית הרומנים של אותם סופרים תנשב אותה קינה בכיינית אופיינית, אותה אנטי-אמריקאיות ומיעוטיות קלישאית, שהיא החותם ההכרחי לפוליטיקת הזהויות האמריקאית (יש אחרת, בעצם?; פוליטיקת הזהויות, כמו קולה, היא ייצוא אמריקאי).

הגיבור והמספר של הרומן הוא ילד שנולד מחוץ לנישואים לאם וייטנאמית ולגבר מערבי. הוא גם סוכן קומוניסטי שהושתל במשטרה החשאית של דרום וייטנאם. עם פינוי סייגון מורים לו מפעיליו להמשיך בפעילותו גם בארה"ב, שם מנסים הפליטים הדרום וייטנאמים לארגן כוח צבאי שיחזור לוייטנאם וינסה לשחרר אותה מידי הוייטקונג. הפתיחה המעולה של הרומן כבר היא, עם זאת, הדליקה אצלי נורת אזהרה: "אני מרגל, מתחזה, מודיע, אדם כפול-פנים, ואולי לא במפתיע גם אדם כפול-תודעה […] אני פשוט מסוגל לראות כל עניין משני צדדיו". האין הסוכן הכפול מטפורה טובה לאמביוולנטיות? אבל האין הוא גם מטפורה קלישאית? ובכל מקרה, המשך הרומן אינו פורע את השטר שניתן בפתיחה. זאת כיוון שהגיבור אינו אמביוולנטי כלל. הוא סוכן קומוניסטי נקודה. אמנם הוא קשור לחבר שלו שאוהד את המשטר של הדרום (וביחד עם המפעיל הקומוניסטי של הגיבור היוו שלישיית חברים נאמנה מאז התיכון; נאמנה אך לא גלוית לב), אבל אהדתו הפוליטית נתונה לצפון. מי שהם כן "סוכנים כפולים" – וזו, כפי שהצעתי, המטרה הנסתרת והחצי-מודעת-לעצמה של הרומן – הם הוייטנאמים-אמריקאיים, שהמקף המחבר האופייני ("אפריקאים-אמריקאים") מדגיש את הכפילות הזו, שהפכה בעשורים האחרונים לבעלת יוקרה תרבותית.

יש ברומן משפטים שנונים וחכמים ("הקפדתי אפוא להציג את עצמי כמהגר מן השורה, השמח להיות בארץ שבה הרדיפה אחר האושר מובטחת בכתב, מה שאיננו עניין גדול כל כך, כשחושבים על כך"). יש בו ידע רב ("מתי לאחרונה חשב נשיא אמריקאי לכתוב נאום על חשיבות האמנות והספרות? ואילו מאו, בינ'אן, אמר שהאמנות והספרות חיוניות למהפכה"). המונולוג של הגיבור עשיר ברגעי פיוט ("טילי הקטיושה המאווששים באוויר כספרניות התובעות שקט").

אבל למרות הכל, אני לא בטוח שתאן נוון הוא ממש סופר. זאת משום שהגיבור שלו לא חי לגמרי ועלילת חייו לא חיה לגמרי. תאן נוון רוצה להעביר כמה רעיונות בספר. הרעיונות עוברים, אבל חיים של ממש לא נרקמים. אביא שתי דוגמאות. במהלך המונולוג שלו מתאר הגיבור איך אונן בנעוריו בסיוע דיונון, מעדן וייטנאמי נדיר במטבחה של אמו הענייה. לאחר מכן, לאחר ניקוי הראיות, נאכל הדיונון על ידו בסעודה המשפחתית. כעת, מדוע שהסופר ירצה לשתול בספרו זה "מחווה" כל כך גסה ל"פורטנוי" של פיליפ רות? האם כדי לסמן שהוא כותב כעת את ספרות המיעוט שלו? כנראה גם משום כך. אבל האנקדוטה הזו מדגימה את אופיו הספרותי ("האינטרטקסטואלי") של הטקסט, כלומר את אופיו הלמדני, את אופיו הלא לגמרי חי. מקום נרחב בהרבה מהדיונון האומלל מוקדש במונולוג לעבודת הייעוץ שהעניק הגיבור, בשהותו בארה"ב, לבמאי מוערך שיוצר סרט על מלחמת וייטנאם. מדובר במסווה שקוף ל"אפוקליפסה עכשיו". וייט תאן נוון שלח את גיבורו לסט של הסרט בגלל שמה שמעניין אותו באמת, או מה שהוא מוכשר אליו, אינו יצירת דמות חיה ואמינה ואף לא הפוליטיקה הוייטנאמית עצמה. מה שמעניין אותו הוא הייצוג התרבותי של הוייטנאמים. וכך, כשהוא עוסק בסרט, הוא יכול לגולל את הקינה הזהותנית הידועה והמוכרת על כך שהאמריקאים ה"הגמוניים" שולטים בדימוי. זה אולי נושא למאמר (שכבר לבטח נכתב), אבל רומן לא יכול להישען על התובנות האלה בלבד. תאן נוון ממלא את הרומן בחומרי עלילה. הוא שולח את הגיבור שלו למשימות רצח של גולים וייטנאמים בארה"ב שחשודים בשיתוף פעולה עם הקומוניסטים. הוא חייב לרצוח אותם כדי שלא ייחשד בעצמו כקומוניסט. אבל כל זה מוחש בדיוק ככאלה, כלומר כחומרי מילוי, כמין פיתולי עלילה מתבקשים בספר או סדרה/סרט "איכותיים".

עשרות העמודים האחרונים של הרומן הם גרועים ביותר בעיניי. הם מתארים את קורותיו של חיל החלוץ הדרומי שנשלח מארה"ב דרך תאילנד לוייטנאם, ובו משתתף גם הגיבור הסוכן הכפול. כדי לא לחשוף יותר מדי אומר רק שגם כאן העלילה היא "ספרותית" לעילא, כלומר מאולצת, לא חיה, שאולה מהיקום האינטר-טקסטואלי יותר מאשר מהיקום עצמו. יש כאן עיבוד וייטנאמי של "אפלה בצהרים" של ארתור קסטלר, אותו רומן שעסק בזוועות משפטי מוסקבה, בו נדרשו קומוניסטים אדוקים "להתוודות" על "חטאיהם" הלא קיימים כלפי הקומוניזם.

הרומן ככלל לא מסב סבל לקוראו (למעט הסוף). אבל רומן חזק הוא בטוח לא.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: