הרהור שלא בעתו (בעקבות ברנר על מנדלי מוכר ספרים)

ניטשה הצעיר פרסם כמה מסות שלהן קרא "הרהורים שלא בעיתם". כלומר, מסות שיוצאות נגד המוסכמות האינטלקטואליות של זמנו.

גם זמננו רווי מוסכמות אינטלקטואליות (קלישאות, חלקן מודע רק למחצה, שנערצות על אינטלקטואלים או אינטלקטואלים-למחצה). למשל: שהשבור גדול מהשלם; ש"הנשיות" עולה על "הגבריות"; שה"נאורות" היא אשליה במקרה הטוב ורצחנות במקרה הרע; שעמימות מגדרית היא מטרת חיים ונעלה על חד משמעיות מגדרית; ש"חשיבה דיכוטומית" היא דבר נורא, ו"גם וגם" עדיף על "או-או".

ויש עוד רבות.

בהקשר התרבותי הישראלי, אחת המוסכמות האינטלקטואליות נוגעת לשפה העברית וליחסה לציונות. ותוכנה של המוסכמה הוא משהו מעין זה: העברית ש"מחקה" את שפות-היהודים הקודמות היא שפה "גברית", נוקשה ולא עממית-דמוקרטית. ואילו היידיש – למשל – עולה עליה ב"נשיותה", בעממיותה ורכותה.

בהקשר של המוסכמה הזו (וגם בעקבות התרגום של "הסוסה" של מנדלי בידי דן מירון, מעשה תרבותי מעניין שאכתוב עליו בעתיד הקרוב), אני רוצה להביא את דבריו של י"ח ברנר, במסתו המפורסמת על מנדלי מוכר ספרים, "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". ברנר שם טוען טענה שלא עולה בקנה אחד עם המוסכמה הפוליטיקלי-קורקטית הזו. הוא טוען, ראשית, לעליונות מנדלי העברי על מנדלי האידי. שנית (כלומר עקרונית יותר): לכך שמנדלי הפך להיות אמן אמיתי רק כשהתחיל לכתוב בעברית, כי הכתיבה בשפה שמוכרת לרבים, כמו היידיש, מקהה את יכולתו של האמן להפנות את מרצו למה שרוחש בנשמתו, למה שמעיק עליו באופן אישי – הוא עסוק בהתכוונות ל"התקבלות" של יצירתו, כשהוא כותב בשפת ההמונים, וכך פוגם באמנותו! אמן אמת הוא אמן שאינו יכול לכלוא את רוחו ממה שרוחש בה, לא מי שמכוון את יצירתו לקהל מסוים ולצרכיו, ואף אם ההתכוונות הזו היא בעלת מניעים נעלים.

הנה הציטוט:

"הנני אומר: העברי.  כי הנה כל כמה שמנדלי הוא מספר על אחרים, לאחרים ובשביל אחרים, אף על פי כן, משהאמן שבו הגיע למדרגה עליונה, מן הנמנע היה שלא יחוש, כי היצירה באה, בעיקר, להקל על היוצר עצמו ושהמלה האמנותית נאמרת לא רק לזעזע, כי אם, ובעיקר, בכדי שתּיאמר, שתצא, שתתפרץ, בחינת אש עצורה, שבטבעה להתפרץ, בין אם תמצא קוצים על דרכה לבערם ובין אם לא תמצא.  ובמידה שהמלה העברית של השפה העברית כוחה וחיוניותה אתה להקל על היוצר העברי את מכאוביו – למרות מה שהיא מתה ובלתי-נשמעת לאחרים, לרבים – לא יכול מנדלי האמן שלא לשוב ולהשתמש בה אחרי ההפסקה הארוכה.  ודאי, המלה הז'ארגוֹנית-היהודית, המלה של שפת-האם, מקילה יותר; ואולם היא לבדה לעולם לא תספיק לאמנים עברים כמנדלי, שגם לשון-הקודש היא מקור-חיותם, שגם שפת-עבר מסייעה לבירור הרגשותיהם והצטללותן.  ולפיכך יתכן לשער,שבעבוֹר בעל "האבות והבנים" בתקופה ידועה מעברית לז'ארגון לגמרי, בלכתו לכתוב את "האדם הקטן",  "פישקא החיגר", "הסוסה" והמחזות ביהודית המדוברת, למרות היחס של אי-כבוד מצד בעלי-הבתים,  מצד אנשי הקהות והטמטום בדורו ל"ז'ארגון", ובלבד שיובנו דבריו להמון-הקוראים (יזָכר בהזדמנות הפיליטון "אליך, שר-האלף" בגליון האלף של "המליץ"), אז, אמנם, הראה בזה גבורה אזרחית; אז, אמנם, הראה את כוחו להתגבר על יצר הכבוד המדומה שבו ותליתו בדעת אותם בעלי-הבתים; אז, אמנם, הראה הבנה, כי שפה עממית שרבבות-אנשים מדברים בה לעולם אינה ז'ארגון, ואולם לא האמן שבו דחפו למעשה זה – כלומר, לכתוב בז'ארגון ורק בז'ארגון – אלא מה שקדם בו לאמן: כותב-המאמרים הדימוקרטי וסופר-הסביבה, שעיניו נטויות רק אל הסביבה.  ואם אין ראיות מוכיחות לדבר, זכר לדבר יש ויש: הרי האמן האמיתי שבו, האמן, ששפך שיחו קודם בו לכל, ידע לבוא אחר כך ולעשות מ"פישקא החיגר" שבשפת-הסביבה החיה ושפת הנפשות הפועלות בסיפור – את "ספר הקבצנים" בלשון-הקודש המתה והבלתי-מובנה.  והי מינייהו עדיפא? מתניתא אחריתא עדיפא!  הֱוֶה אומר –      "

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • dvora30  ביום דצמבר 8, 2018 בשעה 6:47 PM

    ובכל זאת יש באידיש שלא ניתן לתרגם לעברית, משהו עסיסי. מצטערת שלא טרחתי בילדותי ללמוד, כי אז כולם רצו רק עברית

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 9, 2018 בשעה 9:47 AM

    שלום דבורה. זכותה של היידיש וספרותה גדולה בוודאי! רק יצאתי נגד הלך רוח שאפריורית רואה בה יתרון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: