על "לֶס", של אנדרו שון גריר, בהוצאת "פן"/"ידיעות ספרים" (256 עמ', מאנגלית: יואב כ"ץ)

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ארתור לס, הסופר האמריקאי בן הארבעים ותשע שהוא גיבור הרומן הזה, פוגש במסיבה במרוצת הרומן מבקר ספרות, הומוסקסואל כמותו, המאשים אותו שהוא, כסופר, "הומו לא טוב". "מחובתנו להציג את יפי העולם שלנו. דבר יפה מהעולם הגאה. […] תן לנו השראה, ארתור".

החולשה שתולה המבקר ביצירתו של לס היא אחת החוזקות של "לס". הגיבור שלו הוא כאמור סופר הומוסקסואל, אבל זה ספר שאינו נושא דגל, אינו "מייצג" הומוסקסואלים, אינו מקונן על מצבם ואינו נוזף בעולם על ה"הומופוביות" שלו. הוא עושה הרבה יותר מזה: הוא מתאר הומוסקסואל כבן אדם. והוא מצחיק, מצחיק באמת. הקומיות המשובחת של "לס" קשורה לכך שלא רק לס, אלא גם אנדרו שון גריר שכתב את דמותו, הוא "הומו לא טוב". כי הרי מי שנושא דגל, מי שנוזף, מי שמקונן, מי ש"נותן השראה", מי שרואה את תפקידו להציג את "יפי העולם" ההומוסקסואלי – הוא רציני עד אימה. ודידקטי. ומשעמם.

כך בדיוק היו שלושה הזוכים הקודמים בפוליצר לסיפורת, "מחתרת המסילה" (2017), "האוהד" (2016) ו"כל האור שאיננו רואים" (2015). ספרים שכותביהם הם שחור טוב ווייטנאמי-אמריקאי טוב ותומך ביתומים, עיוורים ופגועים-נפשית טוב, בהתאמה. אלה ספרים שמחויבים למאבק, ל"ייצוג", לתלונה, לנזיפה ולרגשות יפים. סנטימנטליים ורציניים ומשעממים.  כמה משמח, לפיכך, ש"לס" זכה בפוליצר ל-2018. בינינו, אני עם הפרס הזה כבר כמעט גמרתי.

המספר של הרומן, באופן שמזכיר מעט את "פְּנין" של נבוקוב, לא מזוהה עד סופו (או אז הוא מתגלה). בראשיתו של הרומן מוצג לנו לס בניו יורק שם הוא עומד לראיין בהשקה סופר מפורסם ממנו בהרבה. לס הוזמן להנחיה רק כי היה ברור שבמעמדו השולי בשדה הספרות לא יבקש עליה כסף. ניו יורק היא תחנה ראשונה במסע ארוך סביב העולם שתכנן לעצמו לס; תכנן לעצמו על מנת להימלט מכאב האהבה. זאת משום שיזיזו במרוצת השנים האחרונות, צעיר חובב ספרות בשם פרדי, עומד להינשא לבחיר לבו. אמנם לס נשמר כל השנים שהיזיזות לא תהפוך חלילה לקשר מחייב; אמנם אחרי הקשר הקודם-לפרדי, הקשר המעשיר אך הכאוב בסופו, שקיים לס הצעיר עם משורר בעל מוניטין בינלאומי מסן פרנסיסקו, הוא נרתע מהאהבה – אבל עדיין הוא מעדיף לא לראות את האקס שלו נכנס תחת החופה. כך נוצר הרעיון למסע, מסע שיכיל נסיעה למקסיקו סיטי לכנס על אסכולת המשוררים של אהובו הקודם של לס; השתתפות בתחרות על פרס ספרותי באיטליה; קורס שיעביר לס באוניברסיטה בברלין; טיול עם ידיד במרוקו; שהייה בריזורט לכותבים בהודו ולבסוף הכנת כתבה למגזין אוכל ביפן. המסע מעניק לרומן דינמיות ורעננות רבות, אך הנאה מרכזית נובעת מהיכולות הקומיות של גריר.

חלק מהקומיות מושג באמצעים אלמנטריים, כמעט סלפסטיקיים, כמו, למשל, בפתיחה בניו יורק, כשאשת הקשר של לס בטוחה שהוא אמור להיות אישה ולכן הם מחמיצים זה את זה בלובי המלון בו משוכן לס. או, למשל, שיבושי הלשון המרהיבים של לס בגרמנית בגרמניה. חלקו הגדול של ההומור הוא על חשבונו של לס; לס התם, הישר, הלא לגמרי מצליח אך גם לא לגמרי כישלון. הספר רצוף הערות שנונות של המספר, כמו זו (אחרי שלס מתבשר שהוא מועמד לפרס של הקהילה): "'איך בכלל ידעו שאני הומו?' הוא שאל זאת מהמרפסת הקדמית שלו, לבוש קימונו". לס מעורר את אהדתנו בכישלונותיו הממוצעים והמתונים: "הוא ממוצע בכל היבט. גבר אמריקני מן היישוב, מחייך וממצמץ בריסיו החיוורים. פנים נאות, אך פרט לכך, רגיל שברגילים". אבל לס שובה לב כי הוא בעל לב, הוא רומנטיקן לטנטי. ויש כאן גם הומור מלבב על העולם הספרותי: "הרעיון היה שסופרים אמריקאים יתארחו בספריות של עיירות ברחבי המדינה [צרפת] וישהו בהן חודש. ההזמנה הגיעה ממשרד התרבות. בעיני האמריקאים שהוזמנו נראה בלתי-מתקבל על הדעת שמדינה תייבא סופרים זרים, לא כל שכן, עצם קיומו של מינסטריון התרבות".

אבל לא רק דינמיות וקומיות יש כאן, אלא גם תבונה ויכולת ניסוח. הנה כמה דוגמאות. "איך היה לחיות עם גאון? [כך נשאל לס תכופות על אהובו לשעבר, המשורר] כמו לחיות לבד. כמו לחיות עם טיגריס. הכל היה חייב להיות מוקרב למען העבודה". "מה אוהבת נאקה? ניחוש שלי – שום דבר […] לא לשבת ולעפעף בריסיה ככוכבנית. לא לעמוד, גונחת בזעף תוך נפנוף גפי המתבגרת שלה" (שימו לב לדיוק בתיאור הנאקה בדימויים של הכוכבנית והמתבגרת). או בהערה הבאה על מה שהוא אולי הנושא המרכזי של הרומן, תחילת ההזדקנות: "'נכון שמוזר להיות כמעט בן חמישים? אני מרגיש כאילו רק עכשיו הבנתי איך להיות צעיר'. 'כן! כמו יום אחרון בארץ זרה. סוף-סוף תפסת איפה יש קפה טוב, ומשקה טוב, וסטייק טוב. ודווקא אז אתה צריך לנסוע".

אם יש תוחלת לספרות סקטוריאלית הרי זו ספרות סקטוריאלית שצוחקת על עצמה. לא "צוחקת על עצמה", כלומר מתוך מודעות עצמית כבדה (כמו ב"המשת"פ", של פול ביטי), אלא באמת. כמו רות ב"פורטנוי" או ג'וזף הלר ב"גולד שווה זהב". כי לדעת לצחוק על עצמך כהומו (כיהודי/כשחור/כאישה וכו') זה לדעת שהיותך הומו/שחור/אישה אינו תואר אצולה שיש להתייחס אליו בהדרת כבוד. פירושו להיות בנאדם. כלומר, יצור מגוחך. לעתים סובל (מעצם היותו בנאדם! לאו דווקא מאפליה). לעתים אצילי.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: