ארכיון חודשי: ינואר 2019

על "מעבר", של רייצ'ל קאסק, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 159 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"מעבר" ראה אור במקור האנגלי ב-2016 והוא הכרך השני בטרילוגיה (שניתן לקרוא כל אחד מחלקיה באופן עצמאי), שפירסמה רייצ'ל קאסק, סופרת קנדית שחיה בבריטניה.

הפרוזה המסאית של קאסק מלאה חיים. כשאנחנו אומרים על יצירת סיפורת שהיא "לוכדת משהו" או "מלאת חיים" אנחנו משבחים אותה, לדעתי, בשבח המרכזי ביותר. במובן מסוים ומרכזי, קריאת סיפורת היא למעשה דרך חיים, דרך לחיות; מיקום של הקורא במגע עם המציאות, אבל במגע בטוח, בגלל התיווך של המילים ובגלל העיצוב של המציאות בידי הסופר. המציאות הלא מתווכת מכאיבה מדי, מבלבלת מדי, לפעמים מסמאת-מתשוקה מדי; הספרות היא כמו משקפי רתך, שמאפשרים את המגע אִתה, עם אש המציאות. והספרות לפיכך היא לא רק אמצעי בידורי, להעברת הזמן, אלא דבר מה הכרחי, חיוני.

כמו בכרך הראשון בטרילוגיה, "קווי מתאר", קאסק מוותרת על תפירת חלקי הספר באמצעות העלילה ומכליבה אותם באמצעי אחר, בתבנית הדיאלוג שמנהלות, כל אחת בתורה, הדמויות השונות עם הציר המרכזי, עם המספרת, שהיא פיי, סופרת גרושה שחיה עם שני בניה בלונדון. זה מבנה יוצא דופן עד מאד, "הגיבורה" היא בעיקרו של דבר מאזינה, המביאה לנו את המונולוגים של בני השיח שלה: אקס שפגשה במקרה ברחוב; קבלן ששכרה את שירותיו לשיפוץ הבית העלוב שקנתה בלונדון; סטודנטית בקורס לכתיבה יוצרת שפיי מעבירה; סָפּר שעורך את תסרוקתה ועוד. ועם זאת, אין כאן – או כמעט ואין כאן – תחושת ראוותנות של צניעות, ופיי לעתים חושפת פרטים מחייה שלה, אם כי במשורה.

כיניתי את הפרוזה הזו "מסאית" כי בני השיח של פיי מספרים לה על חייהם בלוויית פרשנות עקרונית להם. הסיפורים שמספרים לה בני השיח שלה הם תמיד עילה לחקירה עצמית שלהם בדבר טיבם של חייהם. כך, מבלי לפגוע באמינותם וחיוניותם המתפקעת של סיפורי החיים עצמם, הם מלאים במחשבות עקרוניות. כך, למשל, מתאר הספּר של פיי את הרגע, בערב השנה החדשה, שבו הבין שמסיבות ויציאות הן כבר לא בשבילו. כך, למשל, מסביר האקס, ג'רארד, את מחשבותיו על מכר ילדות, חסר כישרון למוזיקה, שהפך לנגן קלרנית מפורסם: "מעולם לא הבנתי, אמר ג'רארד, את מוסר ההשכל של הסיפור הזה. נדמה לי שיש בו הסטה של תשומת הלב מהדבר הטבעי ביותר לדבר הקשה ביותר. אנחנו שטופים כל כך בדוקטרינת הקבלה העצמית, אמר, שעצם הסירוב לקבל את עצמך נתפס כרדיקלי למדי". השיחות ב"מעבר" מחפשות אחר "מוסר ההשכל", ביטוי שהפך שלא בצדק לכזה שמעיד על פלבאיות אינטלקטואלית, בעוד הוא תמצית המסה, שלא לומר הפילוסופיה כולה: הניסיון להבין את החיים, להתרומם מעל אבק הפרטים לאיזו נקודת מבט עקרונית. לעתים רחוקות אמנם, פיי ובני שיחה כמו "יושבים" על פרטי המציאות כדי להפיק מהם תובנות באלימות, בעוד שמדובר כבר בגֶפֶת זיתים ששמן כבר לא יצא מהם.

הספר דן, בעצם, במרוצתו בארבע צורות תקשורת, אחת נוכחת-נעדרת. היעדר הזוגיות של פיי – שמתייחסת בלקוניות ל"אבי ילדיה" ומתחילה בכמה פלירטים שהיא אינה מרחיבה על אחריתם – כמו נעשה חריף ונוכח יותר לנוכח מבנה השיחות האינטימיות בשניים שמרכיב את הספר. המבנה האינטימי הזה של השיחות בוהק עוד יותר כשפיי מספרת לנו על השתתפותה בפסטיבל סופרים, בו עמיתיה לפאנל מכשפים את הקהל בשיחתם ואילו היא קוראת במבוכה רבה מהדף. צורת התקשורת הזו של שיחה מול קהל, השלישית, אינה טבעית לפיי והיא לא מנוגדת רק לשיחות אחד על אחד שהיא מנהלת בשאר הספר, אלא גם לצורת תקשורת רביעית, שהיא הכתיבה והקריאה עצמן: "תמיד מפתיע אותי, אמרתי, שכותבים אינם נרתעים מהחשיפה הפיזית הכרוכה באירועים כאלה, היות שכתיבה וקריאה הן פעולות לא פיזיות, ואפשר כמעט לומר ששתיהן מייצגות בריחה מהגוף הממשי".

בני השיח של פיי מורכבים מבני מעמדות רבים: היא משוחחת עם מהגר העבודה הפולני שעובד בשיפוץ ביתה, סופרים מצליחים, מתווך דירות וכיו"ב. מהשיחות עולה כך, אגב אורחא, דיוקן עכשווי של לונדון, על פערי המעמדות הגדולים שבה, על קשיי הדיור בה, על יחסי השכנות הרעועים שיש לעתים בה (שכניה של פיי מתקוממים בשנאה עזה נגד השיפוצים ההכרחיים שהיא עורכת בביתה).

כשאני חושב על מקורות ההשפעה של קאסק עולים בדעתי זבאלד ובעיקר פרוסט. במניפסט מ-2010, המניפסט הבעייתי והמבולבל אבל כזה שאיתר נכונה תופעה תרבותית, "Reality Hunger", של דיוויד שילדס, רואה שילדס בפרוסט מי שכתב (ב"בעקבות הזמן האבוד") לא רומן, כי אם מסה אישית ארוכה, ובכך הוא מודל של הגל הספרותי האנטי-בדיוני של זמננו. הוויתור של פיי על עלילה לטובת פיסות חיים ש"גיבורתה" נתקלת בהם, כמו גם הנסיקה התדירה לניתוח עקרוני ומסאי של פיסות החיים האלה, הופכים אותה לדוגמה נוספת לרצון של הפרוזה העכשווית להשביע את הרעב למציאות.

כמה המלצות ספרים קצרצרות + קצר

  1. קראתי באיחור את "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוז. ספר יפה, בעל מתיקות סודית, מתאים כל כך לחורף (בהתחוללו בחורף ירושלמי). חלקו הרעיוני (המשיחיות ואחריתה: בהקשר של ישו, הקומוניזם ופיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני; וכן בקשר למושג "הבוגד", ביהודה איש קריות ובדמות שהתנגדה להקמת המדינה וחלמה על דו-לאומיות) מעניין מאד אבל לא תמיד קוהרנטי ("הבגידה" של יהודה איש קריות, בשתי גרסאותיה המופיעות בספר, אינה דומה ל"בגידה" של שאלתיאל אברבנאל, הדמות שהתנגדה להקמת המדינה; וגם תימת הבגידה ונושא המשיחיות אינם עולים כאן בקנה אחד). צריך וכדאי מאד לקרוא את הספר בעיקר בגלל ה"מיקרו" ולא ה"מאקרו" – בגלל המתיקות החורפית, והאינטימיות שנוצרת בין הקורא לדמויות הראשיות ובעיקר לשמואל אַש, הדמות הראשית.
  2. עוד באיחור (הלכתי לקנות את שני הספרים אחרי מותו של עמוס עוז), קראתי את ספר השיחות שערכה עם עמוס עוז שירה חדד, "ממה עשוי התפוח". זה ספר יפה מאד, רגיש ועמוק. בחלק מהדברים שהוא עוסק בהם – יחסי גברים נשים או מהות הכתיבה הספרותית, למשל – אני לא זוכר התבטאויות יפות כל כך של עמוס עוז בעבר.
  3. "שלוש" של דרור משעני הוא ספר סוחף. הדבר המעניין ביותר ברומן, לטעמי, הוא שרטוט של עולם מאיים בחלקים שלפני התפרצות האלימות. משעני יוצר אווירה אטומה במכוון, של עולם לא וודאי, עולם מנוכר, בו בן זוג יכול יום אחד פשוט לקום וללכת, בו אישה נורמטיבית יכולה לפלרטט כהוגן עם רעיון הסחיטה, בו גבר בעל אינטליגנציה רגשית יכול להיות שקרן פתולוגי. יש כאן "נואר" עברי אמיתי, שהזכיר לי את האווירה המאיימת בסרטים המוקדמים של פולנסקי, טרם התפרצות האלימות (אם זכרוני אינו בוגד בי, האווירה מזכירה במיוחד את "רתיעה", סרטו של פולנסקי מ-1965). עוד יש לציין את ההתקדמות התכליתית נעדרת השומנים של העלילה. יש ברומן קורט של רוח התקופה האנטי-גברית (הישמרו, נשים, מפני הזאבים-הגברים שם בחוץ!). אבל, ככלל, זה ספר מרשים.
  4. "הכבש הששה עשר" הוא קלאסיקה ובצדק. אבל הוא גם יצירה חילונית מאד. ובהשמיעי אותו לילדיי אני משחזר בתוכי את הרתיעה שהוא עורר בי כשהאזנתי לו לראשונה בגיל מבוגר, אחרי חזרתי בשאלה (בתור ילד הכרתי מִקטעים שלו כהדים רחוקים). "הילדה הכי יפה בגן", "אבל הכי הרבה אני אוהב אותי". כשאין מטפיזיקה, אנו נותרים עם הערצת היופי ונרקיסיזם. או נוטים להיוותר איתם.

שיחת רדיו על ספרי החדש, "מבקר חופשי"

למעוניינים:
התארחתי לשיחה מקיפה על ספרי החדש, "מבקר חופשי", אצל מיה סלע ויובל אביבי הנבונים והנדיבים (בתכנית הרדיו שלהם ב"כאן", "מה שכרוך").

הקישור לשיחה כאן

על "הזמן שנפער", מאת ג'נט וינטרסון, בהוצאת "חרגול" (מאנגלית: מיכל אלפון, 301 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

דו-הקרב הספרותי שהנו אולי הגדול ביותר בעת החדשה הנו דו-הקרב בין טולסטוי לשייקספיר, שנערך במאמר נרחב שפרסם טולסטוי נגד גדולתו של עמיתו. המאמר המרתק של טולסטוי מושתת, להבנתי, ואם להשתמש בביטוי של עמוס עוז בהקשר אחר לגמרי, על שתי מלחמות שונות. האחת היא מלחמתו של הוגה דתי ביוצר חילוני, מאבות ההומניזם. טולסטוי זיהה בשייקספיר יוצר שהשאלה הדתית זרה לרוחו, שמחפש ומוצא את העושר של הקיום בעולם הזה, על הטראגיות והאושר שמצויות בו. המלחמה הזו מקבילה למה שהוא אולי דו הקרב הספרותי הגדול של העולם העתיק, זה שבין אפלטון להומירוס ב"המדינה". אבל יש מלחמה נוספת במאמר המפורסם הזה (שלמרבה השמחה תורגם בשנים האחרונות סוף סוף לעברית) וזו מלחמה בין כותב רומנים ריאליסטים גדול (טולסטוי) לבין מי שביסודו הוא משורר שמחויבותו לאמינות העלילה ולדַמיות למציאות אינן בראש מעייניו (כך טען גם ג'ורג' אורוול, במאמר מעניין מאד נגד מאמרו זה של טולסטוי; טולסטוי, טען אורוול, לא מתייחס בכלל ליכולותיו של שייקספיר כמשורר). במלחמה הזו טוען טולסטוי נגד המופרכות של העלילות השייקספיריות.

הערכת העיבוד העכשווי של "אגדת חורף" של שייקספיר בידי הסופרת הבריטית ג'נט וינטרסון תלויה בשאלה במי מבין הנצים בדו הקרב הזה אתה מצדד. לא רק מפני שוינטרסון מעבדת את שייקספיר, אחד הצדדים בפולמוס, אלא, ראשית, מפני שעצם טיבו של המיזם הזה מכופף את הכותבת לא לעיבוד של התבוננותה במציאות לכדי יצירת אמנות, אלא מכופף אותה לעיבודה של יצירת אמנות קיימת לכדי יצירה כזו. במובן הזה, אם להזדקק לאפלטון בפולמוס האחר שהוזכר, מתרחקת וינטרסון בשתי דרגות מאמת-המציאות, היא חיקוי לחיקוי (כפי שטען אפלטון שהינן האמנויות המימטיות בכלל; לפי אפלטון, המציאות היא חיקוי ל"אידיאות" ואילו הצייר, הסופר, המחזאי וכו' מחקים את החיקוי). אם על שייקספיר הלין טולסטוי שהוא רחוק המציאות, מה יאמר על וינטרסון, שמחקה את שייקספיר? ושנית, משום שוינטרסון היא שייקספירית לא רק בשימוש בעלילה של "אגדת חורף" אלא גם בהעדפתה את הביטוי הפיוטי המקומי, הדחוס והמחוכם, על פני האפקט הכולל של הדמויות והעלילה.

רגע אחד בעלילה אולי ידגים באופן מוצלח את הבעייתיות שהיה מוצא טולסטוי בעיבוד של וינטרסון. "אגדת חורף" המקורי של שייקספיר מספר על שני מלכים חברים שהאחד חושד שחברו נאף עם אשתו והכניס אותה להריון. את התינוקת שנולדת לאשתו הוא מגלה לפיכך למרחקים. לאחר שנים מתאהבת הבת שגדלה בבנו של החבר של המלך, שניהם אינם מודעים לעבר של אבותיהם. הוא משיב לה אהבה, אך אביו, שחושב שבנו התאהב באף-אחת, מתנגד לשידוך. אך סוף טוב הכל טוב: הבת המנודה שבה לבית אביה, האהובים אלה לזרועות אלה, האבות מתפייסים והמסך יורד. וינטרסון העבירה את העלילה שמתרחשת במחזה בסיציליה ובוהמיה לאנגליה ולארה"ב של ימינו. ליאו הוא יזם עשיר וקשוח ולו חבר הומו בשם קסנו, עילוי ביצירת משחקי מחשב מתוחכמים. ליאו חושד שקסנו שכב עם אשתו, מימי, זמרת מצליחה. את הבת שנולדה הוא מבריח/מגרש לארה"ב ושם, בעקבות שרשרת תקלות, היא נאספת על ידי הרו, מוזיקאי שחור ומגודלת על ידו באהבה רבה. העלילה מתקדמת בנאמנות רבה לזו השייקספירית תוך התאמה עדכנית ומשעשעת לזמננו.

כפי שאפשר להתרשם מתקציר שתי העלילות, המקורית והמודרנית, הן אינן נעדרות מלודרמטיות וצירופי מקרים לא סבירים. אלא שברגע אחד, זה שאליו כיוונתי, אי הסבירות בעלילה המודרנית עולה בהרבה על זו שבעלילה השייקספירית. וזו מהעובדה הפשוטה שכיום ניתן לקבוע אבהות במידה גדולה של סבירות באמצעות המדע, באמצעות בדיקת DNA פשוטה. וינטרסון מודעת לכשל הזה ומנסה לתרץ אותו בעקשנות ובפזיזות של ליאו הזועם, שאינו מוכן להמתין לבדיקה ופועל על מנת להרחיק את בתו, פרדיטה יהיה שמה, באופן מידי. אבל התירוץ קלוש. בכלל, לא רק העלילה לא סבירה, אלא הדמויות של וינטרסון הן אמנם עדכניות אבל גם סטראוטיפיות מאד (הסטראוטיפיות הזו היא חלק מההסבר לכך שהקריאה כאן מהירה). למשל, דמות משנה כאן, עוזרת אימתנית אך טובת לב של ליאו, בשם פאולין (גם לה יש מקבילה במחזה המקורי) היא יהודייה, וכל הופעה שלה כוללת איזה ויץ ביידיש והומור סרקסטי ומריר, כי כידוע כך הם היהודים.

כך שמי שבצד של טולסטוי בפולמוס עם שייקספיר (ואני נוטה יותר אל צדו) לא יתפעל מהעיבוד הזה. אבל מי שהיחס בין הסיפורת למציאות אינו הדבר העיקרי שהוא מחפש בסיפורת יוכל בהחלט ליהנות ממנו. וינטרסון כותבת בקצב מהיר, יש לה הומור ופיוטיות ושנינות ויצריות, אכן תכונות שייקספיריות. בהשראת שייקספיר, הספר מכיל ביטויים דחוסים שנונים רבים, כמו "ההרגלים והפחדים שלנו מכתיבים לנו את ההחלטות. אנחנו אלגוריתמים של עצמנו – אם אהבת את זה, אולי תאהב גם את זה" ודיאלוגים מהירים, פיקחיים ומשעשעים. ובכלל, יש חן מסוים בדמויות שייקספיריות בעלות טלפון נייד, שהן יזמי נדל"ן חסרי מצפון שמתעמתים עם תנועות של מחאה חברתית עכשוויות, שמתחבטות בסוגיות של זהות מינית ופמיניזם ("פאולין הייתה אישה בת זמנה. לא היה לה פנאי לקשר. כל חייה הייתה אשת קריירה. היא שמה לב שלא אומרים 'איש קריירה'").

 

קצר על "שלוש סופרות דרומיות"

"שלוש סופרות דרומיות" הוא קובץ שראה אור לאחרונה ב"עם עובד" ומאגד שלוש נובלות שנכתבו בשליש השני של המאה העשרים על ידי שלוש סופרות: קת'רין אן פורטר ("יין צוהריים"), קרסון מק'קלרס ("הבלדה על הקפה העצוב"), פלאנרי או'קונור ("האלימים יישאוה"). כל הסיפורים יפים (ומתורגמים נפלא בידי משה רון ודבורה שטיינהרט). עם זאת, רגע השיא בסיפור של פורטר מעט לא אמין. לעומת זאת, הרומן של או'קונור, הטוב בקובץ, הוא מרשים ביותר. הוא גם רומן שעוסק בסוגיה הדתית – סוגיה שחשיבותה חזרה בחריפות בזמננו – ומגלם בצורת רומן את האמירה של איבן קרמזוב (ודוסטוייבסקי הוא הסופר הדתי החשוב ביותר, במה שניתן לכנות כ"מסורת" הכתיבה בסיפורת על נושאים דתיים) על כך שאלוהים והשטן עורכים קרב על נשמת האדם.

על או'קונור ארחיב, אני מקווה, בעתיד. זה באמת רומן מעולה. ועם זאת, אני, בעיקרו של דבר, לא ממש אוהב את הכתיבה "הדרומית" ששלוש הסופרות הללו מייצגות אותה (ומייצג גדול אחר שלה הוא פוקנר). אני לא אוהב אותה כי יש בה נטייה חזקה להצגת טיפוסים בעלי יצרים עזים, חלקם מטפיזיים, שנובטים בקרקע של אישיות מוזרה פיזית ולא רהוטה. במילה אחרת – אותה מילה שבאחרית הדבר לרומן של או'קונור מצוטטת הסופרת כמי שלועגת לחוות הדעת המתבטאת במילה הזו, אך היא אכן מילה מדייקת – טיפוסים גרוטסקים.

הטיפוסים הם גרוטסקים במובהק. בכל שלוש היצירות. הם לא בני אדם מהיישוב. הם גדולים וקטנים מהחיים. בכך הם מזכירים לי מאד – עד כמה שזה ייראה מפתיע – את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי. בסיפורים אלה ניסה ברדיצ'בסקי להראות את כוחות היצר, האלימות והטירוף ששכנו בעיירה היהודית ובכך להזים את התפיסה על הרכרוכיות והפסיביות היהודית. גם את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי איני מחבב (להבדיל מסיפוריו על אותם אלה שניסו או הצליחו לצאת מהעיירה, כולל הנובלה המופתית "עורבא פרח"). אני מחפש בספרות בני אדם, לא שדים, לא נלעגים, לא מטורפים מפחידים ולא אינדיבידואלים שהם טרף לכוחות מהלא-מודע הקולקטיבי שמוחק אותם.

יצא כך, שבמקביל, פחות או יותר, לקובץ הזה, קראתי סופרת אמריקאית לא דרומית, בת דורה של פורטר (המבוגרת מבין השלוש בקובץ). וילה קאתר מספרת לא על הדרום, כי אם על נברסקה (השייכת למערב-התיכון?). "אנטוניה שלי" הוא רומן נהדר (מ-1918; ראה אור גם כן ב"עם עובד", בתרגום: ע. ארבל) על מתיישבים סקנדינבים ומרכז אירופאים בנברסקה של שלהי המאה ה-19. מהספר הזה נהניתי יותר מאשר משלוש הסופרות הדרומיות (אם כי הסוגיות המטפיזיות שמעלה או'קונור הן מעמיקות ועקרוניות ועולות על הסוגיות שמעסיקות את קאתר). הסופרת הלא דרומית הזו עוסקת בבני אדם, לא ביצורים שחציים חיה וחציים מלאך, לא בהתנהגות שדית ואלימה, לא ביצורים גרוטסקים.

 

עם עובד - שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר | קרסון מק'קלרס | פלנרי או'קונור

 

אנטוניה שלי.jpg

מהשבוע בחנויות הספרים ספרִי "מבקר חופשי"

למעוניינים:
ספרי, "מבקר חופשי", שכולל מבחר מהמסות, המאמרים והביקורות שפרסמתי ב-15 השנים האחרונות (בלוויית הקדמה חדשה על תפקידה של הביקורת בעיניי), מהשבוע בחנויות (וגם באתר "הקיבוץ המאוחד").
אני מודה, בהזדמנות זו, לעורכת הספר נגה אלבלך.

 

מבקר חופשי	 / אריק גלסנר

 

לינק לדף הספר ב"הקיבוץ המאוחד"

בעקבות פטירתו של עמוס עוז ז"ל: על "סיפור על אהבה וחושך"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בריאיון מ-1988 להלית ישורון, ענה עמוס עוז לשאלה לאלה מהסופרים העבריים הוא קשור במיוחד שאלה הם עגנון, ברדיצ'בסקי וברנר. בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, לא שנים רבות אחרי שעמדתי על דעתי הספרותית, היו היסודות הברדיצ'בסקאיים (לא ברדיצ'בסקי הריאליסט המיוסר של "עורבא פרח", אלא ברדיצ'בסקי הכמו-יונגיאני, מעריץ הויטאליות המופשטת) והעגנוניים ביצירתו אלה שקבעו את יחסי אל עמוס עוז כסופר מצוין, שכמה מיצירותיו קרובות במיוחד ללבי ("הר העצה הרעה", "המצב השלישי"), ולא פחות מזה: כסמל גדול לאיש הספרות העברית, ובנוסף, כסופר שבנעוריי כצעיר ציוני-דתי סימל בעיניי את חוסנו ויופיו ומסוכנותו של היריב הפוליטי (במעומעם אני זוכר את אבי מדבר על ביקורו המפורסם בעופרה, כשהייתי בן שמונה) – אבל כסופר שאינו קרוב לשורש נשמתי כמו שבתאי וקנז (קנז מעט אחרי שבתאי), בני גילו. ה"עגנוניות" של עוז התבטאה גם בכך שהיה סופר פורה מאד. סופרים כמו עגנון ועוז, שכוח הדמיון שלהם עז, יכולים לברוא עולמות רבים. ביוגרפיה יש רק אחת, אך הם לא צמודי ביוגרפיה. יש לי חשדנות (וגם קנאה, כמובן; אבל לא רק קנאה) כלפי סופרים פורים. מי שיכול לספר הרבה סיפורים, האין הוא מדלל את הסיפור העיקרי, הסיפור של החיים, סיפור-חייו?

ואז בא "סיפור על אהבה וחושך". זהו, אומר קודם לכל, רומן "ברנרי". הן בגלל האוטוביוגרפיות הגלויה, הקרובה לסיפורים הקרובים לאוטוביוגרפיים של ברנר, והן בגלל התאבדות האם, נושא קיומי במובן הישיר ביותר של המילה, נושא ברנרי מובהק.

אבל "סיפור על אהבה וחושך" עשה הרבה יותר מזה. אחרי שנות התשעים, שבהם פרצה בעוז תרבות ההמונים הישראלית; אחרי שהורגש במלוא כובדו, גם בישראל הקטנה, העידן הפוסט-גוטנברגי, העידן שאחרי המילה הכתובה; אחרי הלך הרוח הפוסט-מודרני שעוין מושגים כמו "יצירת מופת", "ספרות גדולה", "מטה נרטיב" וכו' – הנה היא היצירה הגדולה, זו שעושה סדר ומספרת סיפור-על, יצירה שלא ניתן היה ליצור בכלים אמנותיים שאינם סיפורת. והכריכה של הסיפור האישי בלאומי בה הדוקה, אותנטית, מרגשת, חמה.

אני זוכר איך המתנתי בציפייה ל"אותו הים", הרומן שראה אור לפני "סיפור על אהבה וחושך", ב-1999. חשתי בוואקום הרוחני האדיר של שנות ה-90 וציפיתי שעוז ימלא אותו. וכגודל הצפייה כך היה גודל האכזבה. כך ש"סיפור על אהבה וחושך", שבא שלוש שנים אחריו, היה רנסנס אמתי, אחרי ימי הביניים של שנות ה-80 וה-90 ביצירתו של עוז (למעט "המצב השלישי"). לפחות מבחינתי.

בין השורות, היה "סיפור על אהבה וחושך" גם קינה על תרבות הכתב העברית, על העולם הנכחד שבו כולם קוראים, שבו עמוס עוז הילד רצה להפוך לסֵפֶר – לא לסופר, על עולם שגיבוריו הם עגנון, טשרניחובסקי, זלדה. הוא היה קינה שעצם תינויה ברומן הזה הפך באופן דיאלקטי לרומן-תחייה של המילה העברית הכתובה. מכשף השבט שגורש ממדורת השבט בשנות התשעים שב לספר את סיפוריו הנצרכים, החיוניים, שאין להם תחליף.

לאחרונה כתבתי לפי תומי בבלוג שלי שעד כמה שאני מכיר, בספרות העברית של שש עשרה השנים שחלפו מ"סיפור על אהבה וחושך" ראו אור יצירות יפות רבות אמנם, אך טרם ראתה אור יצירת מופת כמוה. "יצירת מופת" בשבילי היא לא מדליה שבה מעוטר הסופר, אלא חוויה יוצאת דופן שעובר הקורא בינו לבין עצמו; תחושה מרוממת רוח של נסיקה מעל אבק הבינוניות שבו נחנקים כולנו, מי הרבה ומי מעט. להפתעתי, הפוסט הקצר שלי בבלוג, זכה להתנגדויות חריפות. חלקן נבעו מהבחירה בעוז, שקמו לו מתנגדים רבים, חלק מסיבות ענייניות ולגיטימיות וחלק מסיבות שאינן כאלה. וחלקן, ברוח שנות התשעים העליזות, התנגדו לעצם המושג "יצירת מופת". קל יותר להתווכח את הוויכוח העקרוני על חשיבותן ובטח על הימצאותן של יצירות מופת כשיש סופר שכותב יצירות כאלו. הלוואי והחלל הגדול שנותר כעת בספרות העברית יתמלא בעתיד ולו במקצת.

 

על "הדייגים", של צ'יגוזיה אוביומה, בהוצאת "מודן" (258 עמ', מאנגלית: קטיה בנוביץ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

צ'יגוֹזיה אוֹבּיוֹמָה הוא סופר ניגרי צעיר, יליד 1986, שמלמד כיום בארה"ב. "הדייגים", שראה אור באנגלית (שבה נכתב) ב-2015, מספר על האסונות שפקדו משפחה מהעיר הניגרית, אקוּרֶה. המשפחה, בת המעמד הבינוני (אבי המשפחה עובד בשביל הבנק המרכזי של ניגריה), מרובת ילדים, כשהאסונות שפקדו אותה נוגעים ישירות לארבעה מתוך ששת הילדים. בתחילת הרומן, אבי המשפחה נאלץ, בגלל עבודתו, לגור במשך חודשים בעיר מרוחקת. בהיעדר האב, הבנים הגדולים, איקֶנָה ובּוֹגָ'ה, בני החמש עשרה וארבע עשרה בהתאמה, לוקחים איתם את אחיהם, המספר בנג'מין (בן) בן התשע ואחיו אובֶּמבֶּה בן האחת עשרה, לדוג בנהר המקומי, ועושים זאת בחשאי, בהסתר מאימם. בנהר הם פוגשים משוגע מקומי מפורסם, הנחשב גם כנביא, בשם אבּוּלוּ, ש"מנבא" לבכור שהוא יירצח על ידי אֶחיו. הבְּעתה של הבכור מהתגשמות הנבואה גורמת לה להגשים את עצמה. אחד אחרי השני נשאבים ארבעת האחים הגדולים (יש, כאמור, עוד שניים, פעוט ותינוקת) לגורלם הטראגי.

הנרטיב של אוביומה הוא בעל כוח משיכה ניכר. הוא מכניס לתוך הרומן שלו אזכורים לסופר הניגרי המפורסם, צ'ינוּאָ  אַצֶ'בֶּה, ולספרו "הכל קורס". אבל "הכל קורס" הוא רומן מרשים יותר, אם כי יש קירבה בין הרומנים בהתמקדותם בדמות נוירוטית (כאן איקֶנָה, הבכור), שעל רקע העולם האפריקאי הנוירוזה שלה כמו בוהקת יותר.

רווח משני לקוראים ברומן על תרבות רחוקה הוא, בפשטות, היכרות טובה יותר עם התרבות הזו. מהרומן למדתי, קודם כל, שאין כזה דבר בדיוק "ניגרי". החטא הקדמון של ניגריה – מדינת ענק בת 190 מיליון תושבים – הוא עצם הקמתה ב-1960 על ידי איחוד של שלושה שבטים גדולים ללא מכנה משותף. בני המשפחה שבסיפור שייכים לשבט האיגְבּוֹ, אותו שבט שניסה לפרוש מניגריה בסוף שנות הששים, במה שנקרא אז "מלחמת ביאפרה", שגבתה את חייהם של מיליון בני אדם, רובם מתו מרעב. שנית, לָמֵד הקורא, שבניגריה שוכנות כנסיות בצד מסגדים, היות והאוכלוסייה חציה נוצרית וחציה מוסלמית; כששיירי דתות פגאניות, אבל רק שיירים, נוכחים גם הם. בני המשפחה כאן הם נוצרים. שלישית, למד הקורא, החיים בניגריה, לפחות בעיר גדולה כמו אקורה, מצריכים מעבר בין שפות שונות והמעבר הזה משמש גם לצרכים שונים. מעבר לשפות השבטים השונות, כולם יודעים אנגלית, או לפחות "פידז'ין", שהיא בניגריה מין אנגלית אלמנטרית ולא דקדוקית. "הורינו חשו לא פעם צורך להסביר לנו ביטויים בעלי משמעות סמויה, כי לפעמים התייחסנו אליהם באופן מילולי, אבל כך הם למדו לדבר; כך הייתה בנויה השפה שלנו – האיגבו. כי אף שהיה מצוי ברשותם אוצר מילים לניסוח אזהרות כמו 'שימו לב', הם אמרו 'ג'ירי אֶזֶה גי גְהוּאוּ אוֹנוּ גי אונו – תספרו את השיניים בלשון'. משפט שאבא פרץ בגינו בצחוק פעם, כשגער באובמבה על מעשה רע כלשהו, וראה אותו מניע את לשונו על רכסי החניכיים, לחייו חרושות תלמים וריר נוזל מלסתותיו בעודו עורך מפקד אוכלוסין דנטלי. זו הסיבה שהורינו עבר לא פעם לאנגלית כשכעסו עלינו, כי בשעת כעס הם לא רצו להסביר את דבריהם". באופן כללי, החיים העירוניים שמתוארים כאן מכילים עירוב מוזר בעיני קורא מערבי. מצד אחד משפחה מהמעמד הבינוני שמייעדת לבניה קריירות כמדענים ועורכי דין. יש מערכת חינוך ויש חנויות ספרים ויש רופאים. אך מצד שני את המים שלהם שותים בני המשפחה מהבאר שבחצרם, הכאות של נשים וילדים הם חזון נפרץ, וכך גם האלימות הפוליטית והפלילית. לא ייפלא איפה שהחלום של האב הוא שבניו יהגרו לקנדה.

אך "האפריקאיות" של הסיפור נוגעת גם בלב הנרטיב וגם בצורה שבה בנה אותו אוביומה. מבחינת הצורה, פותח המספר כמעט כל פרק של סיפורו בהשוואת אחד מבני המשפחה או דמויות אחרות לחיה. "איקנה היה פיתון", "אבולו היה לוויתן", "אובמבה היה כלב חילוץ". הנוכחות הזו של עולם הטבע בסיפור, כמו גם השימוש במשלי חיות, יוצרים תחושה "אפריקאית". וגם בלב הנרטיב מצויה "האפריקאיות" בכך שהסופר מותיר באופן עמום את השאלה האם לפנינו רומן פסיכולוגי, כלומר חקירה על השפעתה של נבואה שמקבלה משוכנע שהיא תתגשם וכך היא מתגשמת. או שמא מדובר ברומן על-טבעי, כלומר שלפי ההיגיון הפנימי של הרומן האסון שפקד את המשפחה אכן נבע מקללת המשוגע-הנביא. כשאיקנה נרצח, האסון הראשון בשורת האסונות, למשל, ממלמל אובמבה שנהר הדם ששותת מגופו הוא-הוא הנהר עליו ניבא המשוגע.

הסיפור בעל כוח, כאמור, ובקריאה הפסיכולוגית: גם מעמיק למדי. על הקדמת המחבר הקצרה ניתן לדלג או לקרוא אותה כעדות לפשטנות ולהשחתה של תפיסה פופולרית במחשבת-הספרות העכשווית. שם, אולי בהשפעת תיאוריה של המבקר פרדריק ג'יימסון על האלגוריוּת של ספרות "העולם השלישי", טוען אוביומה שהמשוגע אבולו הוא משל לבריטים ואילו האחים במשפחה הם מטפורה לשבטים המרכזיים בניגריה. זה כל כך מופרך – המשל לא דומה לנמשל – שרק קביעתה של חוקרת ספרות, שקראתי לאחרונה, ש"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן עוסק בעצם בעבדות, משתוָוה להערה הזו באיוולתה.

 

קצר על המיזנטרופיות המבורכת שבקריאה

חלק מהנאת הקריאה בספרות היא היעדרו של הזולת. היעדר מראהו, קולו, לבטח ריחותיו וכו'. הקורא מעלה בתודעתו, ובכוחות עצמו, עולם ומלואו מחומר רוחני, בלתי אורגני, שהנו המילים.

יש יסוד מיזנתרופי בקריאת ספרות. יש יסוד שופנהאוארי, של הפניית עורף לעולם.

שלום ותודה, עולם, הבנתי ולא להתראות, אני עכשיו עם ספר במיטה.

טלוויזיה היא מפגש עם העולם, עם הזולת, אודיו בוקס הם מפגשים עם קולו הצורם של אדם אחר. הם לא ממלאים את תפקיד הקריאה. הם מועלים בתפקיד המאיסה בעולם. לכן הם לא מספקים אותי. אני לא רוצה זולת, לכן אני קורא.

כשאני פותח טלוויזיה, כשאני מאזין לשחקן קורא ספר, אני צועק 'אמאל'ה! יש זולת בבית!'. אני מסתובב סביבי ורוקע בכל הכוח עד למעיכתו. או אז הבית מטוהר, לא מחולל. אפשר לשבת בכורסה ולקרוא ספר.

(עם זאת, הספרות גם מאפשרת את המפגש המלא ביותר עם הזולת, עם הפנימיות שלו, יש בקריאה צד שכמה למגע עם הזולת, עם המחבר, עם הדמויות, ושרק טיבן המבוקר ועם זאת החושפני של המילים מאפשר מגע כזה בעמקות כזו, אבל זה נושא לפוסט אחר.)

ראיון לסיכום שנה בספרות המתורגמת

לסיכום השנה בספרות המתורגמת, התארחתי בתכנית הרדיו של יובל אביבי ומיה סלע, "מה שכרוך". כל התכנית מומלצת להאזנה. אני נכנס בגמגום קל בדקה ה-18 וקצת אבל אט אט מתרהט מה.
(אפרופו: לבי נקפני בדיעבד שלא הזכרתי בספרים המתורגמים הטובים של השנה את "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד, את "הילדים שבזמן" של איאן מקיואן, את "נורת'נגר אבי" של ג'יין אוסטן, את "בית בקהיר" חלק ב' של נגיב מחפוז ואת "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו. אז אני עושה זאת כאן)

 

הנה הקישור לתוכנית