על "הדייגים", של צ'יגוזיה אוביומה, בהוצאת "מודן" (258 עמ', מאנגלית: קטיה בנוביץ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

צ'יגוֹזיה אוֹבּיוֹמָה הוא סופר ניגרי צעיר, יליד 1986, שמלמד כיום בארה"ב. "הדייגים", שראה אור באנגלית (שבה נכתב) ב-2015, מספר על האסונות שפקדו משפחה מהעיר הניגרית, אקוּרֶה. המשפחה, בת המעמד הבינוני (אבי המשפחה עובד בשביל הבנק המרכזי של ניגריה), מרובת ילדים, כשהאסונות שפקדו אותה נוגעים ישירות לארבעה מתוך ששת הילדים. בתחילת הרומן, אבי המשפחה נאלץ, בגלל עבודתו, לגור במשך חודשים בעיר מרוחקת. בהיעדר האב, הבנים הגדולים, איקֶנָה ובּוֹגָ'ה, בני החמש עשרה וארבע עשרה בהתאמה, לוקחים איתם את אחיהם, המספר בנג'מין (בן) בן התשע ואחיו אובֶּמבֶּה בן האחת עשרה, לדוג בנהר המקומי, ועושים זאת בחשאי, בהסתר מאימם. בנהר הם פוגשים משוגע מקומי מפורסם, הנחשב גם כנביא, בשם אבּוּלוּ, ש"מנבא" לבכור שהוא יירצח על ידי אֶחיו. הבְּעתה של הבכור מהתגשמות הנבואה גורמת לה להגשים את עצמה. אחד אחרי השני נשאבים ארבעת האחים הגדולים (יש, כאמור, עוד שניים, פעוט ותינוקת) לגורלם הטראגי.

הנרטיב של אוביומה הוא בעל כוח משיכה ניכר. הוא מכניס לתוך הרומן שלו אזכורים לסופר הניגרי המפורסם, צ'ינוּאָ  אַצֶ'בֶּה, ולספרו "הכל קורס". אבל "הכל קורס" הוא רומן מרשים יותר, אם כי יש קירבה בין הרומנים בהתמקדותם בדמות נוירוטית (כאן איקֶנָה, הבכור), שעל רקע העולם האפריקאי הנוירוזה שלה כמו בוהקת יותר.

רווח משני לקוראים ברומן על תרבות רחוקה הוא, בפשטות, היכרות טובה יותר עם התרבות הזו. מהרומן למדתי, קודם כל, שאין כזה דבר בדיוק "ניגרי". החטא הקדמון של ניגריה – מדינת ענק בת 190 מיליון תושבים – הוא עצם הקמתה ב-1960 על ידי איחוד של שלושה שבטים גדולים ללא מכנה משותף. בני המשפחה שבסיפור שייכים לשבט האיגְבּוֹ, אותו שבט שניסה לפרוש מניגריה בסוף שנות הששים, במה שנקרא אז "מלחמת ביאפרה", שגבתה את חייהם של מיליון בני אדם, רובם מתו מרעב. שנית, לָמֵד הקורא, שבניגריה שוכנות כנסיות בצד מסגדים, היות והאוכלוסייה חציה נוצרית וחציה מוסלמית; כששיירי דתות פגאניות, אבל רק שיירים, נוכחים גם הם. בני המשפחה כאן הם נוצרים. שלישית, למד הקורא, החיים בניגריה, לפחות בעיר גדולה כמו אקורה, מצריכים מעבר בין שפות שונות והמעבר הזה משמש גם לצרכים שונים. מעבר לשפות השבטים השונות, כולם יודעים אנגלית, או לפחות "פידז'ין", שהיא בניגריה מין אנגלית אלמנטרית ולא דקדוקית. "הורינו חשו לא פעם צורך להסביר לנו ביטויים בעלי משמעות סמויה, כי לפעמים התייחסנו אליהם באופן מילולי, אבל כך הם למדו לדבר; כך הייתה בנויה השפה שלנו – האיגבו. כי אף שהיה מצוי ברשותם אוצר מילים לניסוח אזהרות כמו 'שימו לב', הם אמרו 'ג'ירי אֶזֶה גי גְהוּאוּ אוֹנוּ גי אונו – תספרו את השיניים בלשון'. משפט שאבא פרץ בגינו בצחוק פעם, כשגער באובמבה על מעשה רע כלשהו, וראה אותו מניע את לשונו על רכסי החניכיים, לחייו חרושות תלמים וריר נוזל מלסתותיו בעודו עורך מפקד אוכלוסין דנטלי. זו הסיבה שהורינו עבר לא פעם לאנגלית כשכעסו עלינו, כי בשעת כעס הם לא רצו להסביר את דבריהם". באופן כללי, החיים העירוניים שמתוארים כאן מכילים עירוב מוזר בעיני קורא מערבי. מצד אחד משפחה מהמעמד הבינוני שמייעדת לבניה קריירות כמדענים ועורכי דין. יש מערכת חינוך ויש חנויות ספרים ויש רופאים. אך מצד שני את המים שלהם שותים בני המשפחה מהבאר שבחצרם, הכאות של נשים וילדים הם חזון נפרץ, וכך גם האלימות הפוליטית והפלילית. לא ייפלא איפה שהחלום של האב הוא שבניו יהגרו לקנדה.

אך "האפריקאיות" של הסיפור נוגעת גם בלב הנרטיב וגם בצורה שבה בנה אותו אוביומה. מבחינת הצורה, פותח המספר כמעט כל פרק של סיפורו בהשוואת אחד מבני המשפחה או דמויות אחרות לחיה. "איקנה היה פיתון", "אבולו היה לוויתן", "אובמבה היה כלב חילוץ". הנוכחות הזו של עולם הטבע בסיפור, כמו גם השימוש במשלי חיות, יוצרים תחושה "אפריקאית". וגם בלב הנרטיב מצויה "האפריקאיות" בכך שהסופר מותיר באופן עמום את השאלה האם לפנינו רומן פסיכולוגי, כלומר חקירה על השפעתה של נבואה שמקבלה משוכנע שהיא תתגשם וכך היא מתגשמת. או שמא מדובר ברומן על-טבעי, כלומר שלפי ההיגיון הפנימי של הרומן האסון שפקד את המשפחה אכן נבע מקללת המשוגע-הנביא. כשאיקנה נרצח, האסון הראשון בשורת האסונות, למשל, ממלמל אובמבה שנהר הדם ששותת מגופו הוא-הוא הנהר עליו ניבא המשוגע.

הסיפור בעל כוח, כאמור, ובקריאה הפסיכולוגית: גם מעמיק למדי. על הקדמת המחבר הקצרה ניתן לדלג או לקרוא אותה כעדות לפשטנות ולהשחתה של תפיסה פופולרית במחשבת-הספרות העכשווית. שם, אולי בהשפעת תיאוריה של המבקר פרדריק ג'יימסון על האלגוריוּת של ספרות "העולם השלישי", טוען אוביומה שהמשוגע אבולו הוא משל לבריטים ואילו האחים במשפחה הם מטפורה לשבטים המרכזיים בניגריה. זה כל כך מופרך – המשל לא דומה לנמשל – שרק קביעתה של חוקרת ספרות, שקראתי לאחרונה, ש"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן עוסק בעצם בעבדות, משתוָוה להערה הזו באיוולתה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • dvora30  ביום ינואר 5, 2019 בשעה 5:44 PM

    תודה על הסקירה וההמלצה. מעניין להכיר תרבויות רחוקות

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 5, 2019 בשעה 8:07 PM

    תודה רבה, דבורה.

  • אסתר  ביום ינואר 14, 2019 בשעה 2:13 PM

    לי בקטע שקראתי מהספר, נשמעה חוסר כנות כלשהי. אני עומדת על כך מפני שהבנתי, שבתרבות האפריקנית (זה דווקא לגבי כול השבטים) מסתירים את האמת לא פחות מאשר במ' התיכון. אולי משום כך התיאורים המפורטים, שאמורים לשובב באנושיותם. אבל בעיניי זו אולי בריחה. פירוט (מוגזם) שמסתיר כנראה מה שלא רוצים/לא יכולים להיכנס אליו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: