בעקבות פטירתו של עמוס עוז ז"ל: על "סיפור על אהבה וחושך"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בריאיון מ-1988 להלית ישורון, ענה עמוס עוז לשאלה לאלה מהסופרים העבריים הוא קשור במיוחד שאלה הם עגנון, ברדיצ'בסקי וברנר. בסוף שנות התשעים ותחילת האלפיים, לא שנים רבות אחרי שעמדתי על דעתי הספרותית, היו היסודות הברדיצ'בסקאיים (לא ברדיצ'בסקי הריאליסט המיוסר של "עורבא פרח", אלא ברדיצ'בסקי הכמו-יונגיאני, מעריץ הויטאליות המופשטת) והעגנוניים ביצירתו אלה שקבעו את יחסי אל עמוס עוז כסופר מצוין, שכמה מיצירותיו קרובות במיוחד ללבי ("הר העצה הרעה", "המצב השלישי"), ולא פחות מזה: כסמל גדול לאיש הספרות העברית, ובנוסף, כסופר שבנעוריי כצעיר ציוני-דתי סימל בעיניי את חוסנו ויופיו ומסוכנותו של היריב הפוליטי (במעומעם אני זוכר את אבי מדבר על ביקורו המפורסם בעופרה, כשהייתי בן שמונה) – אבל כסופר שאינו קרוב לשורש נשמתי כמו שבתאי וקנז (קנז מעט אחרי שבתאי), בני גילו. ה"עגנוניות" של עוז התבטאה גם בכך שהיה סופר פורה מאד. סופרים כמו עגנון ועוז, שכוח הדמיון שלהם עז, יכולים לברוא עולמות רבים. ביוגרפיה יש רק אחת, אך הם לא צמודי ביוגרפיה. יש לי חשדנות (וגם קנאה, כמובן; אבל לא רק קנאה) כלפי סופרים פורים. מי שיכול לספר הרבה סיפורים, האין הוא מדלל את הסיפור העיקרי, הסיפור של החיים, סיפור-חייו?

ואז בא "סיפור על אהבה וחושך". זהו, אומר קודם לכל, רומן "ברנרי". הן בגלל האוטוביוגרפיות הגלויה, הקרובה לסיפורים הקרובים לאוטוביוגרפיים של ברנר, והן בגלל התאבדות האם, נושא קיומי במובן הישיר ביותר של המילה, נושא ברנרי מובהק.

אבל "סיפור על אהבה וחושך" עשה הרבה יותר מזה. אחרי שנות התשעים, שבהם פרצה בעוז תרבות ההמונים הישראלית; אחרי שהורגש במלוא כובדו, גם בישראל הקטנה, העידן הפוסט-גוטנברגי, העידן שאחרי המילה הכתובה; אחרי הלך הרוח הפוסט-מודרני שעוין מושגים כמו "יצירת מופת", "ספרות גדולה", "מטה נרטיב" וכו' – הנה היא היצירה הגדולה, זו שעושה סדר ומספרת סיפור-על, יצירה שלא ניתן היה ליצור בכלים אמנותיים שאינם סיפורת. והכריכה של הסיפור האישי בלאומי בה הדוקה, אותנטית, מרגשת, חמה.

אני זוכר איך המתנתי בציפייה ל"אותו הים", הרומן שראה אור לפני "סיפור על אהבה וחושך", ב-1999. חשתי בוואקום הרוחני האדיר של שנות ה-90 וציפיתי שעוז ימלא אותו. וכגודל הצפייה כך היה גודל האכזבה. כך ש"סיפור על אהבה וחושך", שבא שלוש שנים אחריו, היה רנסנס אמתי, אחרי ימי הביניים של שנות ה-80 וה-90 ביצירתו של עוז (למעט "המצב השלישי"). לפחות מבחינתי.

בין השורות, היה "סיפור על אהבה וחושך" גם קינה על תרבות הכתב העברית, על העולם הנכחד שבו כולם קוראים, שבו עמוס עוז הילד רצה להפוך לסֵפֶר – לא לסופר, על עולם שגיבוריו הם עגנון, טשרניחובסקי, זלדה. הוא היה קינה שעצם תינויה ברומן הזה הפך באופן דיאלקטי לרומן-תחייה של המילה העברית הכתובה. מכשף השבט שגורש ממדורת השבט בשנות התשעים שב לספר את סיפוריו הנצרכים, החיוניים, שאין להם תחליף.

לאחרונה כתבתי לפי תומי בבלוג שלי שעד כמה שאני מכיר, בספרות העברית של שש עשרה השנים שחלפו מ"סיפור על אהבה וחושך" ראו אור יצירות יפות רבות אמנם, אך טרם ראתה אור יצירת מופת כמוה. "יצירת מופת" בשבילי היא לא מדליה שבה מעוטר הסופר, אלא חוויה יוצאת דופן שעובר הקורא בינו לבין עצמו; תחושה מרוממת רוח של נסיקה מעל אבק הבינוניות שבו נחנקים כולנו, מי הרבה ומי מעט. להפתעתי, הפוסט הקצר שלי בבלוג, זכה להתנגדויות חריפות. חלקן נבעו מהבחירה בעוז, שקמו לו מתנגדים רבים, חלק מסיבות ענייניות ולגיטימיות וחלק מסיבות שאינן כאלה. וחלקן, ברוח שנות התשעים העליזות, התנגדו לעצם המושג "יצירת מופת". קל יותר להתווכח את הוויכוח העקרוני על חשיבותן ובטח על הימצאותן של יצירות מופת כשיש סופר שכותב יצירות כאלו. הלוואי והחלל הגדול שנותר כעת בספרות העברית יתמלא בעתיד ולו במקצת.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: