על "המעידה", של הרמן קוך, בהוצאת "תכלת" (מהולנדית: אירית באומן, 283 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

יש לחלק את הדיון בספר הזה לשניים: עד לפני הסוף ההסתייגות שלי מהספר אתית בטיבה, ואילו ההסתייגות מהסוף אסתטית.

הרמן קוך הוא סופר הולנדי מוכשר ששייך למה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש". זו קבוצה של סופרים בעלי ראיית עולם קודרת, דרוויניסטית, חסרת אשליות או אמונות ואידיאולוגיות מרוממות-רוח באשר לטבע האדם והחיים בכלל. אלה סופרים שהרקע ההיסטורי לצמיחתם הוא שנות התשעים, נפילתה הסופית של האופציה הקומוניסטית והכרה בכך שהליברליזם האינדיבידואליסטי-תחרותי המערבי הוא המשחק היחיד בעיר. ביניהם ניתן למצוא את בן ארצו של קוך, ארנון גרונברג, את אמלי נותומב הבלגית ומישל וולבק (גיבור ספרו של קוך, מ-2016, מזכיר כאן, לעתים, מאד את גיבור ספרו האחרון של וולבק, "סרוטונין", בעיקר בשנאה העזה של שניהם לפעילי איכות הסביבה). הניהיליזם, יש לזכור, הוא תפיסת עולם שהביאה להולדת כמה מגדולי הסופרים בעולם, אם כי, כמו במקרה של דוסטוייבסקי, ברנר או קאמי וחלק מיצירתו של וולבק, חלק מגדולתם נבע מהניסיון להתמודד אתו. אבל יש גם מקרים אחרים, זה של גנסין ולהבדיל סלין (אם כי ניתן לטעון שאצל אלה הספרות עצמה, אם ביופייה של הכתיבה ואם בהתרסה שיש בה, הייתה הדרך להתמודדות עם הניהיליזם).

עד הסוף, הקריאה ברומן הזה מרתקת. קוך הוא סופר מצוין, באספקט המצומצם אך הקריטי של הצמדת הקורא לדף. נכון, הוא נעזר במה שניתן לכנותו "אפקט גיא פינס", כלומר בהתמקדותו באנשים מפורסמים שתולדותיהם מושכות לקריאה. כאן, הגיבור, רוברט, הוא ראש העיר אמסטרדם (הדמויות בדויות). אבל המשיכה גם נוגעת לקצב הסיפור הנכון, ליצירת מתח ולהרפיה במינונים נכונים, וכן בעוז לעסוק ישירות בנושאים מהותיים. מכיוון אחר, יש דבר מה מושך בראיית העולם הקודרת והדרוויניסטית עצמה, יש בה דבר מה משחרר (למשל, בהרהורים של רוברט על אי יופיו, או בהרהוריו המטפיזיים על חוסר המשמעות של היקום והקיום). רוברט חושד שאשתו מנהלת רומן עם אחד מחברי מועצת העיר. הוא מחליט לא להתעמת אתה – החלטה שקוך משכנע באמינותה: הוא מפחד לדעת את האמת, הוא מפחד שאשתו תלעג לחששותיו – והוא מתחיל מעקב זהיר אחר התנהלותה של אשתו. האופי "הבלשי" האקסצנטרי מעט הזה של הרומן מותח וחי. עלילת משנה כאן, מהותית, היא החלטת הוריו של רוברט, בני התשעים פלוס, לשים קץ לחייהם בקרוב, החלטה שהם מיידעים אותו בה. רוברט, בתוככי לבו, מקבל את החלטתם בברכה.

הבעיה שלי עם החלק הזה היא, כאמור, ערכית. אני חושב שלרומן הזה – כמו לקודמיו שקראתי – יש לא-מודע והלא-מודע הזה מבטא עמדה קיומית מרתיעה. העמדה הזו היא אלימה, צינית, חשדנית ביחס לבני אדם, שונאת זרים (ושונאת גם את התרבות ההולנדית על האיפוק שלה). יש הבדל גדול בין ניהיליזם שעיקרו תוקפנות כלפי העצמי לבין ניהיליזם שמוביל לתוקפנות כלפי האחר (וולבק ציטט פעם את ארטו: סדיזם – זה בנלי, מזוכיזם – זה כבר עניין אחר).

לדוגמה: קוך עושה כאן עניין גדול, אך מתפתל ועמום, מזהותה האתנית של אשתו של רוברט. הוא לא מוסר מה היא, מתוך טענה שכך יקל לזהות אותה (טענה מעט חלשה, לאור הפרטים הרבים שכן נמסרים). אני חושב שבלא-מודע של הטקסט, החשדנות של הבעל באשתו מבקשת לבטא גם חשדנות כלפי זרים ("עד כמה הן כולן טובות בזה, שם בחבל ארצה, חשבתי בזרם מחשבות שהיה כעת מחוץ לשליטתי. עד כמה השקר בלתי נפרד מהתרבות שלהם?"). אבל מכיוון שקוך יודע (או חש אינטואיטיבית) שיש גבול ליכולת הסיבולת של קוראיו הליברליים הוא מבליע את הקסנופוביה באופן המוזכר. דוגמה אחרת לאלימות של הטקסט היא הבוז וחוסר החמלה שרוחש רוברט למתאבדים: "לעיתים נדירות מצטיינים המתאבדים באופי חזק במיוחד […] הם לא מהמבריקים, האנשים ששמים קץ לחייהם". או יחסו "הדרוויניסטי" של רוברט לבושה: "אין דבר כזה, בושה. חיות לא מרגישות בושה. זאת המצאה אנושית. מי שחי בלי בושה חופשי יותר, קרוב יותר לטבע" (בהקשר זה: באופן חשוד רוברט נושא מונולוג פנימי על כך שהפשיסטים של היום הם דווקא שוחרי איכות הסביבה; "חשוד" כי ראיית העולם של רוברט והרומן עצמו היא, בחלקה, בעלת תווים כמו-פשיסטיים). ראיית העולם החשדנית נוכחת כאן גם בעלילת המשנה, בה מתגלעים הבדלים לא צפויים בין האבא לאמא של רוברט באשר להחלטתם לשים קץ לחייהם (בכמה מהדוגמאות שהבאתי ראיית העולם הבעייתית מבוטאת במודע; ואגב, נוכחות של תכנים לא מודעים לסופר גובלת גם בפגם אסתטי, כי הסופר מתגלה ככזה שלא שולט ביצירתו באופן מלא).

כך עד לפני הסוף: קריאה מרותקת והסתייגות ערכית. אבל בסוף, הרומן פשוט מתפרק. קוך לא החליט כיצד בדיוק לסיימו. כך שבסוף המואץ מדי הן נערמות עלילות משנה מופרכות ולא נחוצות (איזה קשקוש "מטפיזי" ועל טבעי הנוגע לאמו של רוברט ולחברו הגוסס; הודאה תמוהה של רוברט בהשתתפותו בעבר בהפגנה אלימה), והן נותרת עמימות באשר לשאלה האם אשתו אכן בגדה בו ומה היו תוצאות הבגידה (מצד אחד, אחיה של האישה כנראה נקם את נקמת גיסו במאהבה, אך מצד שני מגלה רוברט פרט שלכאורה מנקה אותה מחשד).

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • AHUVA ILAN  ביום מרץ 14, 2019 בשעה 2:15 PM

    תחושה שחוויתי מבנה דומה בספרו "ארוחת ערב" אותר. נהניתי לקרוא את הביקורת שלך.

  • אילנה סטרלין  ביום מרץ 17, 2019 בשעה 8:45 AM

    תודה על הביקורת הזו, אריק. התחושה של משיכה ודחיה של קוך מלווה אותי מהספר הראשון שלו שקראתי. בכול פעם אני מתפתה כי הוא כותב טוב אבל האלימות ואכן חוסר חמלה בכתיבתו מעוררים בי דחייה ואת חלקם אני לא מסיימת. כדרכך דייקת במילים וועזרת לי להבין שאני לא לבד עם התחושות האלה. על הספר הזה אוותר מראש…

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 17, 2019 בשעה 7:49 PM

    תודה רבה על תגובותיכן, אהובה ואילנה.

  • טובה שראל  ביום מאי 5, 2019 בשעה 8:07 PM

    הרמן קוך אמון על מלאכת הכתיבה ויודע ליצור מתח ועניין בלתי פוסקים מתחילת הספר ועד סופו, אבל היו לי שתי בעיות עם הספר הזה: הקור האנושי הנושב ממנו בתיאור היחסים בין הדמויות והסוף הבלתי פתור. אמנם אין רע בסוף פתוח, אבל כפי שכתבת, נראה כאילו קוך לא ידע איך לסיים את הספר ולכרוך יחד את כל עלילות המשנה ששילב בתוך העלילה הראשית של הספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: