שונות

  1. ב"המעידה" של הרמן קוך הגיבור מספר על הנאתו מלימוד השימוש באקדח. ב"סרוטונין" של מישל וולבק הגיבור – שזוכר ששמע היכן שהוא ש"מי שלא יודע לירות לא יודע לחיות" – אינו מצליח לירות לשם ציד בעוף ים "מרושע", הוא אינו מסוגל. זה קו פרשת המים בין שני הסוגים של מה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש".
  2. ב"לרקוד בחשכה", הכרך הרביעי של קנאוסגורד, מתמקד הגיבור בכישלונותיו המיניים כנער וכגבר צעיר. את כישלונותיו אלה הוא מייחס לגורם אחד, מסתורי בעיניו: חוסר היכולת שלו לאונן. קנאוסגורד, ניכר, מבין שיש כאן סוד לא ברור. אני רוצה לנסות לפענח אותו: אוננות היא נסיגה של "האני" מהעולם והסתפקותו בעצמו. ואילו כל הפרויקט של קנאוסגורד הוא על החיכוך של "האני" ב"עולם" (אמנם בעולם הדוממים והצומחים לא פחות, ואולי יותר, מהעולם האנושי). הפרויקט של קנאוסגורד הוא על היות סובייקט בעולם, במובן הפילוסופי הבסיסי, הווייתה של תודעה שחשה את העולם, מכירה אותו, פוגשת בעולם האובייקטים. אוננות היא סוליפסיזם, וזה מה שהכי מציק לקנאוסגורד כסופר, זה מה שמפריע לקנאוסגורד גם בספרות ונגד זה הפרויקט הספרותי שלו נלחם. אם השערתי נכונה: יש כאן "תסביך" פסיכולוגי שהנו למעשה מטפיזי.
  3. סוגיית הסופר כ"צופה לבית ישראל" היא סוגיה סבוכה. אני רוצה להוסיף לה זווית אחת. עמוס עוז השתמש במטפורה יפה כדי להסביר מדוע כוח לא יכול לפתור בעיות (למשל, ביחס לפלסטינים). "פצע לא מרפאים במקל". זו מטפורה קולעת. כלומר, הסופר, יצרן המטפורות ואיש הרגישות, הוסיף כאן – מעצם היותו סופר! – תרומה לדיון הפוליטי. התפקיד של המטפורה הזו הוא בעצם להחליף מטפורה אחרת, זו של "לצרוב בתודעה".
  4. אשתו של טולסטוי. צילה דראפקין. "שלוש סופרות דרומיות". "סיפורן של שלוש נשים חזקות" (מתוך הפרסומת לספרו החדש של גרוסמן). זה זמן לא טוב לגברים בספרות. וחבל. יש יופי בגבריות. וגם אם אין – הם חצי מהאנושות, הם כבר פה, לא חבל? ובנימה רצינית יותר: על איזה מורשת אנחנו מחנכים גברים צעירים סטרייטים? מה יחסנו אליהם? מה אנחנו מציעים להם? אלה מודלים?
  5. בשולי סערות הביקורת: אני לא בקיא מספיק בשירה על מנת לחוות דעה על השיפוטים של יהודה ויזן בביקורותיו. באופן כללי אומר שהוא מבקר שנון וידען ויש לו אומץ רב ובו זמנית הוא מגזים, לעתים, בסגנונו המשתלח; גם – אפילו – סופרים ומשוררים הם בני אדם. אבל רציתי לומר דבר מה אחר על מוסף "ספרים", לא על ויזן (שהוא בעיניי למעלה מכל חשד בהקשר הזה). יש לי לעתים חשד שיש שתי קטגוריות ביחס של "ספרים" לסופרים ומשוררים ישראליים: כאלה שברור שייקטלו במוסף וכאלה שברור שישובחו. ניחא לו הייתה המדיניות של המוסף מדיניות בלתי מתפשרת, פּוּריסטית, קנאית-לוהבת, פנטית. יש לזה מגרעות, כאמור, אבל זה מעורר כבוד. אבל גובר לעתים החשד שהמדיניות הטהרנית הזו אינה מופעלת באופן לא-סלקטיבי; גובר החשד שיש ספרים שמבקרי המוסף קוראים ולא יעלה על הדעת לקטול אותם (וכמובן, סוגיית הקצאת הספר למבקר זה או אחר קריטית כאן); יש "מקורבים" גם עכשיו, כך נדמה לעתים. וזה כבר לא פוריסטיות אלא פּוּרימיות – בדיחה.
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  ביום מרץ 24, 2019 בשעה 9:52 AM

    קנאוסגורד ווולבק הם סופרים סטרייטים (טובים) שכותבים על גברים סטרייטים. גם משהו, לא?

    • דודי  ביום מרץ 24, 2019 בשעה 10:47 PM

      ויזן מחמיר מדי, ללא בסיס, וללא ניסיון רציני ומנומק להתמודד עם דעות אחרות – כלומר ביקורות חיוביות על המשוררים שהוא מבטל. בביקורות על סומק למשל היו טיעונים נכונים, אבל הוא הרחיק לכת מאד כשטען שסומק אינו משורר כלל אלא "אוטומט של דימויים" (או משהו בסגנון) ושהתקבל כמשורר בשנות השבעים בגלל סיבות חוץ שיריות, כמו מוצאו המזרחי. זו הגזמה – יש גם צד של אמת ועוצמה בחלק משירי סומק.

      (לדעתי אגב הביקורת השלילית רק מתחזקת ומתחדדת, אם המבקר מראה שהוא קשוב בכנות גם למה שטוב אצל המבוקר).

      • דודי  ביום מרץ 25, 2019 בשעה 6:36 AM

        בטעות שורשר כתגובה לעוגיפלצת, היה אמור להיות תגובה לרשימה עצמה.

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 24, 2019 בשעה 9:55 AM

    נכון, עוגי 🙂

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 25, 2019 בשעה 8:25 AM

    קראתי, דודי. תודה על תגובתך.

  • עידית  ביום מרץ 25, 2019 בשעה 9:47 AM

    לסעיף 4: אני מניחה שכתבת בהומור. עוגיפלצת ענה לעניין.
    אבל הגזמת. לא עשית מאזן כזה כשכל הספרים החדשים היו של גברים ועל גברים.
    לסעיף 5: היה לי קשה לקרוא את ויזן למרות העובדה שהוא כן טרח לבסס את דעתו, אבל הטון המתלהם… כן, צדקת, גם סופרים ומשוררים הם בני אדם. אני מקווה שאגי משעול תתאושש מזה.
    אני מקבלת את דעתך על העריכה של "ספרים". קשה לי לשים את האצבע על מה לא טוב, ואתה כנראה רגיש יותר למבחר, אבל האמון שלי בישרות השיקולים המערכתיים התערער.

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 25, 2019 בשעה 9:49 AM

    היי עידית, תודה על תגובתך. לא כתבתי בהומור מצד אחד אך מצד שני עוגיפלצת אכן ענתה לי לעניין 🙂 ועם זאת, יש משהו, לעניות דעתי, בפרספקטיבה שהצגתי.

  • edy7000  ביום מרץ 26, 2019 בשעה 10:55 PM

    על פי המגמה שאתה מציג סופרים גברים עוסקים יותר בנשים (גם אם אישה בורחת מבשורה יצא לפני metoo ואורה היא אישה רגישה, מתבכיינת ובורחת, לא בדיוק כמו הדימוי הקלישאתי של "אישה חזקה") והוצאות לאור יותר ששות להחזיר אל הזרקור סופרות מתות ונשכחות (וכמדומני גם יותר ששות להוציא ספרות עכשווית פמיניסטית, ע"ע קריסטן רופניאן)… על אף הפן השיווקי אני לא רואה פה בעיה. זה נהדר. את המגמה יש לשבח. השאלות האמיתיות הן: איך הנשים מיוצגות? מה השתנה? מה זה לעזאזל "אישה חזקה"? אם הנשים ייוצגו באופן שאינו מתחנף ואינו מתנשא כבר פה מובטח לגברים העתידיים שיעור מאלף במין האחר שעל בסיסו יוכלו לקיים איתן קשרים נבונים ומכבדים יותר. בקשר למודל הגבריות (שרלוונטי לא רק לגברים סטרייטים אלא לכל הגברים) השאלה בהחלט במקום: מה עכשיו? אני מקווה שנמצא הצעות מעניינות בספרות של השנים הבאות, ואני מקווה שהן יגיעו משני המינים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: