ארכיון חודשי: אפריל 2019

על "סרוטונין" של מישל וולבק

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"אפשרות של אי" מ-2005 היה הרומן הרביעי של מישל וולבק. הוא גם חתם, נכון לעכשיו, את החלק החזק ביותר ביצירתו, חתם ארבע עשרה שנות יצירה רושפת (מפרסום הספרון המעולה שלו על סופר המד"ב לאבקראפט, ב-1991), שהפכו אותו לאחד הסופרים החשובים בדורנו, אם לא לחשוב שבהם. מאז ניכרת ירידה ביצירה הזו, אם כי גם וולבק מוחלש מעניין אותי יותר מכל הסופרים החיים המוכרים לי (למעט קנאוסגורד). הסיבה העיקרית לירידה ביצירה הזו הינה שוולבק ביסודו הוא המבקר הגדול של הליברליזם המערבי, של ההתפוררות והתחרותיות שמסב הקפיטליזם המערבי, כמו גם של המטריאליזם שניצב בתשתית תפיסת העולם המערבית. הליברליזם, הקפיטליזם והחילון האלה היו בשיאם בשנות התשעים. אבל הם נמצאים בנסיגה גדולה בשנים האחרונות. אם אפילו קפיטליסט כמו דונלד טראמפ מדבר על מכסי מגן שיגנו על התוצרת האמריקאית מפני השוק הרי ברור שהוא כבר לא רק קפיטליסט, אלא גם "לאומי" (כפי שכתב וולבק על טראמפ – ועל עצמו! – במאמר משבח לפני כמה חודשים במגזין האמריקאי "הארפר'ז"). סיבה נוספת לירידה בכוחו של וולבק מוצגת בגלוי ב"אפשרות של אי". "אפשרות של אי", שגיבורו היה בן גילו של וולבק באותה עת, הוא זעקה בלתי נשכחת על ההזדקנות ועל היותם של הנעורים הנכס הנחשק ביותר בחברה שאיבדה כל רובד רוחני ומטפיזי. בגיל 47 מגלה הגיבור שחייו הגיעו בעצם לקיצם, כי הקץ מבחינתו הוא יכולת המשיכה הארוטית שתוביל לאהבת אמת כלפיו. ואכן, הרגע הזה היה, במובן מסוים, גם הסוף של הקריירה של וולבק. יש לשים לב שבכל שלושת הרומנים הבאים הגיבורים צעירים באופן ניכר מהמחבר, דבר מה הפוך לחלוטים לארבעת הרומנים הקודמים בהם היו הגיבורים בני גילו של הסופר.

ב"סרוטונין" הגיבור, פלורן-קלוד לברוסט, הוא בן 46. הוא למד אגרונומיה (כמו וולבק עצמו, שטען פעם שזה הדבר המשותף היחיד בינו לבין אלאן רוב-גרייה) ועובד במשרד החקלאות הצרפתית. אחרי שהוא מגלה שחברתו היפנית הצעירה בוגדת בו – ובעקבות צפייה בתוכנית טלוויזיה על אנשים שפשוט נעלמו להם – הוא מחליט להתפטר מעבודתו ולהיעלם לחברתו ולכולם (אין לו הרבה מכרים ורק חבר אחד שחי בפרובינציה) במעבה פריז. הוא שוכר חדר במלון ומתחיל קיום חסר תכלית בעזרת כספו וכספי ירושת הוריו שהתאבדו יחדיו כשאביו חלה אנושות, מעוצם אהבתם. עם התקרב חגי דצמבר מחליט הגיבור שמועקת הבדידות בעיר היא ללא נשוא והוא נוסע למסע לפרובינציה, לנורמנדי. יעדו הוא אותו חבר וותיק מתקופת לימודיו ואולי ניסיון מהוסס לפגישה מחודשת עם אהבתו הגדולה מהעבר, אהבת חייו, בה בגד ולפיכך היא עזבה אותו. פלורן-קלוד פוגש בחבר הוותיק כשהוא בעיצומו של ארגון מחאה של רפתנים על הורדת מחירי החלב בגלל שיקולים גלובליים. המחאה הופכת למחאה אלימה שתוצאותיה קשות.

צריך לומר, ראשית, שזה ספר מהנה מאד לקריאה. עד כדי כך שאפילו הצרפתית הדלה שלי, שהכתיבה קצב קריאה זחלני, לא מנעה את ההנאה הזו. הטון של המספר, מלנכוליה עמוקה המלווה עם זו בפדנטיות מסוימת ובהבזקי הומור קודר נפלאים, קצב הסיפור המתון והמשתהה ועם זאת המקפיד כל הזמן על התקדמות, המעבר שלו מתיאורים נטורליסטיים לניסוחים פיוטיים ולתובנות-על מטפיזיות וסוציולוגיות, הגישוש המתוכנן ומוחש-לקורא ויוצר-המתח לקראת שיא (שאולי יתרחש בפגישה עם האהובה לשעבר), המֶתֶק שוולבק יודע לַמוץ משני מצבים נפשיים לא נעימים אבל שאכן מכילים בתוכם מתק מסוים, הלא הם הייאוש הטוטאלי והבדידות (הם גורמים גם הנאה משלל סיבות: ראשית, כקוראים, הגיבור כמו סובל בשבילנו, א-לה ישו, השוואה שקיימת ברומן; שנית, הייאוש הטוטאלי קורץ לעצלות שבנו מחד גיסא ומקל עלינו בנותנו מוצא וביטוי לפרספקטיבה שאנחנו מנסים להדחיק בחיי היומיום, ואילו הבדידות פונה אל החלק שבנו שאכן כמה לה).

מדוע זה אינו רומן גדול? מלבד פיתול עלילתי אחד הנוגע באלימות של הגיבור והנו קיצוני ולא אמין (אבל, למרבה המזל, הפיתול נגדע באבו), ניכר שאחד הנושאים שעניינו את וולבק כאן הוא אי היציבות הבסיסית של החיים בחברת שוק (בסגנון התיאור של הקפיטליזם כמהפכה מתמדת תזזיתית ב"מניפסט הקומוניסטי"), היעדר היכולת להיקבעות במקום אחד. לנושא הזה שייכים שני הסיפורים המרכזיים כאן: חוסר היכולת לקיים חוות חקלאיות רווחיות במציאות הנוכחית; היעדר היכולת לקיים קשר אהבה ארוך טווח. וולבק, ממש כמו א"ד גורדון וכמה מאבות הציונות, רומז כאן שהחקלאות היא קשר יציב וישיר לאדמה והיעדר האפשרות לחקלאות ברת-קיימא היא סמל להעדר השורשיות הכללי של הקיום המערבי. הבעיה היא שזה לא נושא רענן מצד אחד (זו תמה וותיקה בהתנגדות לקפיטליזם מימין) ומצד שני חוסר היציבות של חיי הזוגיות לא בדיוק נובע מאותו שורש. העבודה שהגיבור בגד בבת זוגו קשורה למשהו וותיק בהרבה מאורח החיים המודרני. ככלל, וולבק – בכלל יצירתו; והדבר נובע אולי מסלידתו מהפסיכואנליזה – לא מעמיק מספיק במתח בין סקס לאהבה. באופן כללי, התחושה שעולה מהרומן היא שמה שיש לוולבק לומר כאן או שהוא עצמו אמר כבר בעבר או שהוא נותן פתחון פה לביקורות קיימות וידועות, בעוד בעבר הוא פרץ דרכים רעננות וחדשות.

נושא אחד ברומן הוא בעל פוטנציאל רב. זהו נושא הכדורים האנטי דיפרסנטיים שהגיבור לוקח. אלה מעלימים את הליבידו שלו. הם גורמים לו, בהמשך, גם להשמנה. והגיבור מהרהר, בצפותו באינספור תכניות האוכל בטלוויזיה, בנסיגה של החברה המערבית ל"שלב האוראלי". הנושא הזה חשוב מאין כמותו, וולבק כבר נגע בו ברפרוף ב"כניעה" (2015). אנחנו אכן מצויים בפאזה פוסט-ארוטית בחברה המערבית; האוכל אכן החליף את המין. אבל וולבק נוגע בזה יותר מאשר מפתח את זה. מין מעניין אותו, אוכל, כלומר דיון באוכל, משעמם אותו – ובינינו, איך אפשר להאשים אותו?

הגדולה של וולבק בשיאו נבעה מהיכולת שלו להציג את גיבוריו כמייצגים את רוחה של תקופה שלמה. כאן נותרנו בעיקרו של דבר עם סיפור אישי מרתק ומסופר לעילא.

על "שריפות קטנות בכל מקום", של סלסט אינג, בהוצאת "אחוזת בית" (מאנגלית: סמי דואניאס, 376 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הספר הזה היה "רב מכר ענקי בארצות הברית" ולא רק זאת, הסכיתו ושמעו, בקרוב תעלה "סדרת טלוויזיה בהפקת ריס ויתרספון" על פיו (היש שבח גדול מזה לספר?!), כך לשון הכריכה האחורית. ואני מתפתה לשאול, כמו נתן צוקרמן באחד מספריו האחרונים של פיליפ רות, ששואל "מי זה טום קרוז?", מי זו ריס ויתרספון? אני באמת לא סגור על זה. בכל מקרה, הספר הזה בהחלט מתאים לטלוויזיה.

צריך לדייק. כותבי "רבי מכר ענקיים" לא מעטים הם בעלי כישרון אמתי שאין לרבים-רבים (ואפילו עוד "רבים" אחד) מבעלי היומרה לכתיבה "אמנותית". העלילה ברורה ומותחת, הדמויות חיות וברורות (זה אכן שבח לדמויות, כמו לתינוקות, להיות "ברורות"), הסֶטינג בו מתרחשת העלילה ובו פועלות הדמויות מתואר בצורה מספקת ולא מעיקה. הסטינג כאן הוא שייקר הייטס, פרבר אמריקאי אמיד ליד קליבלנד, אוהיו. בשייקר הייטס, ב-1997, חיה משפחת ריצ'רדסון. האבא עורך דין, האמא עיתונאית בעיתון המקומי. לזוג האמיד, בן גיל העמידה, ארבעה ילדים: לקסי היפה, הבטוחה בעצמה והמעט שטחית, בת השמונה עשרה; טריפ, הגרסה הגברית של לקסי, בן השבע עשרה; מוּדי, נער רגיש ופגיע בן חמש עשרה; ובת הזקונים, איזי, הכבשה השחורה של המשפחה, נערה מרדנית ורודפת צדק. הריצ'רדסונים האמידים משכירים דירה בעיר השאננה לאם ובתה, מִיה האמנית (המצויה בשנות השלושים לחייה) ופרל הסקרנית והחכמה. אמנם מיה היא בוהמיינית, ענייה וחד הורית, אך בכל זאת הולכים ונוצרים קשרים אמיצים בין ילדי שתי המשפחות. מודי מחזר בביישנות ובהססנות אחר פרל, היא מצדה מאוהבת בטריפ הכריזמטי ואילו לקסי, שיש לה חבר שחור ממשפחה אמידה (הריצ'רדסונים נאורים למדי), באה להתנחם בזרועות מיה כשהיא נקלעת לצרה, כשם שאיזי מוקסמת מאמנותה של מיה ומבקשת להיות שולייה שלה ואף מתקבלת לתפקיד. הדמויות של סלסט אינג (סופרת צעירה, ילידת 1980, שזה ספרה השני) חיות ואמינות. אתן דוגמה: כשמסופר לנו על עברה של מיה ויחסיה עם אָחיה כותבת אינג: "היו להם מילים משלהם לכל מיני דברים, שפה פרטית שמקורותיה לא ברורים: מסיבה שהשתכחה אפילו מליבם, הם קראו לחמאה 'גבינה'". זה בעמ' 211. עשרים עמודים אחר כך, כשהאחות שואלת את האח "מה אתה תעשה כשתהיה גדול?" מבאר המספר (הסיפור כתוב בגוף שלישי) שגם זו שפה פרטית של האחים, "המשפט 'מה אתה תעשה כשתהיה גדול' היה הדרך שלהם לשאול זה את זה מה התוכניות שלהם לאותו היום". הפרט הקטן הזה, שמופיע באופן עקבי, הוא מה שהופך דמויות לאינדיבידואליות ולאמינות. נכון, סופרים טובים פחות יכולים להשתיל פרטים כאלה וליצור עקביות כזו באופן מכאני, אבל זה בהחלט לא המקרה כאן.

אז מה הבעיה שלי עם הרומן הזה? יש בו כמה מאפיינים בולטים של רבנות מכר שהופכים אותו לספרות לא טובה בעיניי. המאפיין הראשון הוא חיבה למצבי קיצון. כאן הדבר בא לידי ביטוי בעימות בין הבורגנים-העשירים-השמרניים לבין האמנית-הענייה-החד הורית. כן, מתח מעמדי, מה שנקרא. אבל הוא מוצג בצורה גסה. אמנם העשירים הם לא "רעים", אינג, כמו שאומרים בעברית מאונגלזת, יודעת טוב יותר מזה. אבל בכל זאת, יש כאן גסות. מאפיין נוסף של רבנות המכר הראשית הוא המלודרמטיות, הסחטנות הרגשית. לא אחד, כי אם שני סיפורים "מרגשים" עד מאד יש כאן. כדי למנוע ספוילר אספר רק על אחד מהם (והשני מאד מאד דומה לו). עלילת משנה חשובה כאן היא סיפור על ידידי משפחת ריצ'רדסון, בורגנים אמידים כמותם אך חשוכי ילדים, שמאמצים תינוקת ממוצא סיני. אמה של הילדה, שלמרבה נוחותו של הסיפור היא מלצרית מהגרת מסין עמיתה של מיה, לאחר נטישת האב לא יכלה לגדל אותה והניחה אותה בפתח תחנת כיבוי האש המקומית. אבל כעת היא מתחרטת ותובעת את בתה בחזרה. משפט מתוקשר מאד מתנהל. אצל מי תגודל התינוקת? אצל ההורים המאמצים האוהבים והאמידים, או אצל המהגרת הסינית הענייה, האם הביולוגית. זה "מרגש". יודעים מה, זה מרגש גם בלי מירכאות. אבל זה ריגוש אוטומטי כמעט, ריגוש של מצב קיצון (שמשכפל גם את עימות הקיצון בין מיה לריצ'רדסונים).

מלבד אהבת הקיצוניות (או הפגשת הקצוות), מלבד הסנטימנטליות, כלומר העלאת הרגש האוטומטי בעזרת מעשה קורע לב, יש כאן עוד מוטיב קלאסי של רבי מכר, הלא הוא מודענו הוותיק "הסוד מהעבר". מיה, ברור לנו משלב מוקדם, נושאת סוד בעברה, סוד שיתגלה במרוצת הרומן. בחיים עצמם, לרוב, או שאין שום סוד, או שבעליו של הסוד כביכול מגלה אותו לכל מי שרק מוכן להאזין. אבל ברבי מכר רבים זה אמצעי מקובל, קלישאי ומלאכותי ליצירת עניין.

יש כאן, בקטנה, גם עוד מאפיין של רבנות מכר, "אי הבנה/טעות טראגית", ואינג גם, כמו שמקובל כיום, בוזקת כמה צדקנויות לרומן: האם הזוג המאמץ הלבן אינו קורע את התינוקת מתרבותה הסינית? האם באמת שייקר הייטס נקייה מדעות קדומות כלפי שחורים כפי שהיא מתברכת בלבבה? אבל אלה משניות, למרבה המזל.

אפשר לקרוא בהנאה בספר. הוא בהחלט מרשים ומרגש וחי באספקטים רבים. הוא לא נורא ואיום (כמו ספרים רבים אחרים שזכו להצלחה בארה"ב בשנים האחרונות) ולו היה מתלווה לביקורותיי ניקוד מספרי הייתי מעניק לו 7 ולא 4, כן? אבל בהתחשב בפגמים שמניתי, את הקריאה בהנאה אותיר לאחרים.

 

 

על "ארץ איומה", של קית גסן, בהוצאת ספרי פן ומשכל (מאנגלית: רחל פן, 374 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"ארץ איומה" ראה אור במקור בשנה שעברה בארה"ב. מחברו הוא יהודי אמריקאי יליד 1975 ורוסיה, שמשפחתו היגרה בראשית שנות השמונים לארה"ב. הוא גם אחד מעורכי המגזין הספרותי-תרבותי-פוליטי המעניין n+1 .

אנדריי קפלן, הגיבור של הרומן, הוא בעל תווים ביוגרפיים דומים למחברו. גם הוא יליד ברה"מ שהיגר עם משפחתו היהודייה לארה"ב. גם הוא איש מדעי הרוח, אך הוא, כמדומה, מעט פחות מצליח בקריירה שלו ממחברו. בגיל 33, ב-2008, כשאנו פוגשים אותו, הוא עובד כמתרגל בקורסים ללימודים סלאביים ועתידו המקצועי האקדמי נראה עגום. אי לכך, כשאחיו, דימה, יזם נמרץ שיוזם לו ברוסיה הפוסט-סובייטית, מבקש ממנו לשהות עם סבתם בדירתה המוסקבאית זמן מה, על מנת להשגיח עליה, אנדריי ניאות. הסבתא, בּאבָּא סֶבָה, היא בת 89. היא לא היגרה עם משפחתה לארה"ב. היא הייתה היסטוריונית שבעקבות ייעוץ לסרט סובייטי על איבן הגדול (סבו של איבן האיום) נשאה חן בעיני משטר סטלין וקיבלה דירה בלב מוסקבה.

דרך הסיפור של גסן שמרנית, אינטליגנטית ונעימה-מזמינה לקריאה. הספר נע בעיקרו של דבר באופן ליניארי קדימה ומחולק לפרקים לא ארוכים ולא קצרים הנושאים, כמו ברומנים מהעבר, כותרות חינניות כגון "אני יוצא למועדון", "אני מנסה למצוא משחק הוקי", "סבתא דורשת נעלי בית (מבלארוס)". תקופת שהותו של אנדריי במוסקבה מתארכת, בעקבות הסתבכויות עסקיות של אחיו שנאלץ לשהות בלונדון מאימת מתחריו העסקיים ברוסיה, ובמרוצתה הוא מנסה למצוא חברה, לשקם את הקריירה שלו, לסייע לסבתו, לשחק הוקי ולהבין דבר מה על המציאות הרוסית.

ההנאה מהקריאה בספר מורכבת משני חלקים הממוזגים ביניהם באופן מוצלח. הסיפור האחד, סיפור מושך לקריאה כמעט בהגדרה, הוא סיפור מאבקו האישי של צעיר אינטליגנטי, חביב וכן, אבל לא בולט במיוחד משום בחינה – לא אינטלקטואלית, לא מוסרית ולא גופנית – להשגת אהבה ועבודה. למעט נפילות מעטות – למשל, כשהוא מתאר באופן מעט קלישאי ומוקצן את הנמזיס המוצלח של אנדריי, אלכס פישמן הנורא, אקדמאי אופורטוניסט שיודע לשחק את המשחק האקדמי היטב – גסן כותב את הסיפור מעורר האהדה הזה באופן יציב, מתון, אמין, ללא מלאכותיות וסחטנות רגשית. אנדריי הוא קצת לוזר, לא לוזר מצטיין, בקיצור.

על גב הסיפור הזה – וזו הקומה השנייה של הספר, האינטלקטואלית-סוציולוגית – גסן מתאר בצורה יפה את החיים במוסקבה של 2008 מבעד לעיניו של צעיר אמריקאי. הרגעים המעניינים במיוחד בתיאור הזה הם הרגעים הקטנים: החיפוש הנואש אחר ויי-פיי, המחירים השערורייתיים בבתי הקפה, אתרי היכרויות שמתבררים כשירותי זנות במסווה, היופי יוצא הדופן של הנשים הצעירות וסיבותיו (הגברים הרוסיים מצויים במחסור ולכן יש תחרות גדולה יותר עליהם), האוכל הרוסי, שירותי הבריאות, היעדר השחורים ברחובות, מה מציגים בקולנוע ומה אופי הריאליטי בטלוויזיה, אי הנחמדות הבסיסית, השווקים ועוד ועוד. כל זה ניתן לא רק מפרספקטיבה של צעיר אמריקאי, כמוזכר, אלא של צעיר אמריקאי הנאבק על פרנסתו באקדמיה האמריקאית ועל רקע המשבר הפיננסי של 2008 (שהרוסים מאד נהנים ממנו ושמחים לאידם של האמריקאים, חש אנדריי). כך שאנדריי מביט במציאות הפוסט-סובייטית בעיניים של מישהו שלא בטוח שהשיטה "שלו", זו שניצחה את הסובייטים, כל כך מוצלחת.

שתי הקומות – זו האישית וזו הסוציולוגית – הופכים את הקריאה למהנה ומלמדת, עירוב של "הנעים והמלמד" באמנות שעליו המליץ כבר המשורר הרומי הורטיוס במאה הראשונה לפני הספירה. לעתים מוחשת איזו עציות, איזה היעדר גמישות, איזו סכמטיות, במרוצת הרומן, אבל היא מוחנקת על ידי החן של הדמות הראשית ועל ידי ההבחנות התרבותיות המעניינות שמקבץ הרומן.

אבל לרומן יש עוד קומה. וזו קומת פרשנות-העל. למצוקות של החיים ברוסיה ב-2008 קיימות שתי פרשנויות-על כאלה: הליברלית והסוציאליסטית. הפרשנות הליברלית, שלה שותף דימה, אחיו של אנדריי, גורסת כי רוסיה כביכול אימצה את כלכלת השוק, אבל למעשה אין שוק חופשי באמת ברוסיה. הכל מושחת. אין תחרות הוגנת. מכרזים מכורים מראש. הפירמות הגדולות נוקטות באמצעי אלימות והפחדה ועושות יד אחת עם השלטון למיגור מתחריהן. משאביה הטבעיים של הארץ (נפט וגז) נשדדים על ידי אוליגרכים. אנדריי, הגיבור, נוטה בתחילת הרומן לפרשנות הזו. אבל במרוצת הרומן הוא מתקרב לקבוצת אקטיביסטים אחרת, סוציאליסטים, באחת מהם, יוליה, הוא גם מתאהב. הקבוצה הזו גורסת פרשנות-על אחרת לחלוטין: הבעיה היא בכלכלת השוק עצמה. "יש רודן קשוח ואלים כמו סטלין אבל הוא גם יותר מקובל מסטלין, יותר פופולרי ממה שסטלין היה אי פעם. הוא נקרא השוק. מה שראינו ברוסיה בעשרים השנים האחרונות הוא החלפה של מדינה שעומדת במקומה, לפעמים אלימה ומדכאת, אבל מתפקדת באופן בסיסי, ברודנות של השוק". הקבוצה האקטיביסטית הזו מבטאת, כפי הנראה, הלך מחשבה לא חריג ברוסיה שזוכר גם את זכויות הקומוניזם (בחינוך, במערכת בריאות, בהבטחת הכנסה). אל מול הטיעון שהקומוניזם כבר נוסה בארץ הזו, עונים חברי הקבוצה: "גם הקפיטליזם נוסה, כולל בארץ הזאת. וזה הוביל לניצול וסבל ומוות".

למרות שאנדריי נוטה לעבר הקבוצה הזו, אין מספיק נתונים ברומן שמעודדים דווקא את הפרשנות הזו, ואולי סוגת הרומן לא אמורה לספק נתונים כאלה. בכל מקרה, הרובד הזה לא מזיק לרומן גם אם רק מעט מוסיף לו (בְגרותו את הקורא למחשבה).