על "אתי החיים משחק הרבה", של דויד גרוסמן, הוצאת "הספריה החדשה" (273 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

המספרת של הרומן היא גילי, בת שלושים ותשע הנמצאת בזוגיות אך אינה רוצה ילדים. התפרשות הרומן מבארת מדוע: משפחות הן דבר מה מכאיב. אמה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצדה, טוענת שוֶרָה, אמה שלה, נטשה אותה בילדותה שלה, כשגורשה ורה בראשית שנות החמישים, ביוגוסלביה של טיטו, לאחד מה"גולאגים" אליהם שלח טיטו את החשודים בקירבה לברית המועצות של סטאלין (נינה חשה נטושה למרות שהגלות לכאורה נכפתה על ורה).

מבין הדמויות המרכזיות ברומן (גילי, נינה, רפאל ו-ורה) ורה היא המרכזית מכולן. בזמן ההווה של הרומן, 2008, חוגגים לה בני משפחתה המעריצים תשעים. ורה היא אשת ברזל אהובה על קרוביה ואהודה בקיבוץ הצפוני בו היא גרה אשר שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". היא גם סייעה לרפאל רבות בגידולה של גילי והפכה להיות אשת סודה של נכדתה במשברי האהבה שלה בצעירותה. רפאל גם הוא כרוך אחריה, כי לא רק חתנה הוא אלא גם בנה המאומץ. ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת בתמצות כאן), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו ב"טיהורים" של טיטו אחרי המלחמה. בקיבוץ, כשהיא כבר בת ארבעים וחמש, נישאה לטוביה, אביו האלמן של רפאל, נישאה למורת רוחה של בתה המתבגרת, נינה, שהפכה לאהובתו של רפאל ואחר כך לטֶלֶ-אהובתו, כלומר אהובתו מרחוק.

החל מאמצע הרומן בקירוב, כשקיבלנו את הנתונים על העבר, אם כי לא את כולם (העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לצאת למסע לגוֹלִי אוֹטוֹק, אי העונשין לחופי קרואטיה בו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע על מנת לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה, נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי, רק אולי, לנסות ליישר גם את היחסים בין גילי לנינה ובין גילי לבין חייה.

דמותה של ורה מבוססת חלקית על דמות שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, שהייתה חברתו הקרובה של הסופר (כפי שנכתב בסוף הספר ובכריכה האחורית). גרוסמן כך מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבול בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית/ביוגרפית של השנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת המחוזות הם מחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע של קטסטרופות ותקופות אסוניות.

עמדתי ביחס לרומן חצויה. מצד אחד, הרי לפנינו בבירור מלודרמה על כל אביזריה. יש כאן אמא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת לא תכזיב (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?"; רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תיכף אתחיל לאהוב גיבנות"; ובל נשכח את אהבת מילוש וורה גם כן). יש כאן את חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, נינה, בורחת כל חייה מהאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה המוכה בחוסר אהבה הופכת להיות אם מכה באי אהבה). בניגוד למה שאפשר לחשוב, אלה הנרתעים מטלנובליות אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להיפך, הם חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש על מנת להרגיש משהו. הם נרעשים, הבה נדגים, גם מיחסים משובשים בין בת לאם בגין איפוק של האם שנחווה על ידי הבת כריחוק, או, עוד דוגמה, מאהבה שהנצה ונגדעה ואז מהרהרים לפרקים, אך במשך כל החיים, בהחמצה מבלי שממשיכים לאהוב עשרות שנים אישה נעדרת. גרוסמן, כך נדמה לי, מודע לחולשה הזו שלו למלודרמטיות ושם בפיו של רפאל, שהיה בעברו בימאי סרטים, את המלים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

אבל יש גם בהחלט צד שני. ראשית, חום אנושי אמתי עולה מהיצירה הזו. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אך היא גם, במובן מצומצם יותר, מעלה ספרותית. גרוסמן סקרן לגבי דמויותיו, לא מסב פניו מחולשותיהן, אבל רגיש ואכפתי כלפיהן. הסקרנות והאמפטיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור, לספר סיפור. וכמו שמבלי לתמוך בביבי אפשר להתפעל מזה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה, אפשר גם להתפעל מזה שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזו יוצרת לעתים כושר המצאה מרשים ביותר (כאן, למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהושת על ורה בגולי אוטוק; איני יודע אם חלק זה הוא המצאה גמורה או מבוסס על דברים שהיו אך ברי שאפילו רק פיתוחו הספרותי מרשים). שלישית, התחושה העולה מהיצירה היא שכל מילה נבררה בקפידה ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של העברית לצורכי ברירתו. כך שגילי נעה בסיפור שלה מהסלנג הכי עדכני לעברית האנינה ביותר (אם כי שנינותה, המהנה בדרך כלל, עליצה באופן מאולץ לעתים) ושיבושי הלשון של ורה, שיבושיה המדויקים אפשר לומר, מהנים מאד. רביעית, השיא של הרומן הוא אכן מלודרמטי אך חזק מאד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן (בדומה, למיטב זכרוני, לשיא של "סוס אחד נכנס לבר") יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. הוא מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טראגית אטומית.

ולבסוף , לעניין המלודרמה. לנו, נרתעי המלודרמה, יש כמה ספקות עצמיים. אחד מהם הוא זה: מה לעשות שההיסטוריה עצמה מלודרמטית לעתים? נכון, סופר אינו חייב לבחור דווקא בפרקים המלודרמטיים של ההיסטוריה, אבל לא היינו רוצים שכל הסופרים יעשו זאת, נכון? אלה פרקים חשובים מדי.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: