קצר על "התיאטרון של מיקי שבת" של פיליפ רות

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של " ידיעות אחרונות"

 

(במסגרת פרויקט שנערך ב"7 לילות" על ספרים שהיום לא היו יוצאים לאור בגלל רוח התקופה שלנו)

חוץ מיצירות המרקיז דה-סאד, אני לא זוכר ספר קאנוני מטונף יותר מאשר "התיאטרון של מיקי שבת". כשהרומן ראה אור ב-1995 כתב מרטין איימיס בביקורת עליו (ביקורת מסויגת, אגב) שזה מסוג הרומנים בהם אתה מדלג בלהט כדי למצוא סוף סוף את העמודים הנקיים. אבל גיבורו לא רק שהוא אובססיבי למין (כדי לסבר את האוזן בכמה דוגמאות: מיקי שבת הנשוי ואהובתו הנשואה לאחר משתינים זה על זה כחלק ממשחק מיני; הוא מאונן על קבר אהובתו זו מגעגועים לגופה ומגלה שהוא לא הראשון לעשות זאת) אלא עושה שלל מעשים שלא ייעשו: שבת מתחיל עם סטודנטית שלו, הוא מתחרמן בבית מארחו הנדיב מבגדיה התחתונים של בתו הסטודנטית ואז גם מתחיל עם אשתו, הוא מציע לנגמלת משתייה במוסד גמילה שיבריח לה אלכוהול אם תשכב איתו, הוא כותב לאשתו מכתב תשובה מתריס בשם אביה המת לאחר שאשתו האשימה את האב בפגיעה מינית בה. ברומן, משווה דמות אחרת את הפמיניזם לפשיזם ולקומוניזם ("פאשיזם. קומוניזם. פמיניזם. הכל מכוון להסית קבוצה אחת של בני אדם נגד קבוצה אחרת של בני אדם. הארים הטובים נגד האחרים הרעים המדכאים אותם. העניים הטובים נגד העשירים הרעים המדכאים אותם. הנשים הטובות נגד הגברים הרעים המדכאים אותן") ואילו שבת עצמו, כשאשתו חוזרת מפגישה להעצמה נשית בה העלו על נס את לורנה בוביט (שכרתה את איברו של בעלה שנתיים לפני פרסום הרומן) מזכיר לה שזה לא כל כך פשוט הדבר הזה,  "זה הרבה דם, רוזאנה".

רות פרסם את הרומן כשהיה בן ששים ושתיים. גיבורו האשמאי הזונֶה הוא בן ששים וארבע. הוא ידע שהרומן הזה דווקאי. הוא ידע ששבת הוא "משוגע זקן ומעורר רחמים שיצא מן האופנה", כפי שאומר לו אותו חבר מארח, חבר לשעבר לעתיד. הוא ידע שבמחלקות לספרות מלמדים היום בעצם מגדר, כפי שגילה שבת עצמו כשחיטט בחדרה של אותה דבורה תלמידת הקולג' בחיפוש אחר תמונות עירום ומצא, לדאבון לבו (אם זה האיבר), רק סיכומים בספרות ("הכיתה מתחה ביקורת על השיר בשל היעדר נקודת המבט הנשית. יש לשים לב לשימוש התת-הכרתי בשמות גוף שיש בהם העדפה למין אחד – הפחד שלו, התהילה שלו, מצבות הזיכרון (הפאליות) שלו". רות ידע מה הוא עושה.

והרומן הזה אכן הפך לקנוני. הוא זכה ב"פרס הספר הלאומי", רות עצמו בערוב ימיו ציין שהוא אוהב אותו במיוחד (ואף אמר בראיון שלסופרים אסור להתבייש, לו היה אחוז בושה לעולם לא היה מפרסם רומן כזה) כמו שגם כמה ממספידיו ציינו את הרומן הזה לשבח (ביניהם, ג'ונתן ספרן פויר).

הרומן הזה "עבר" איכשהו את הצנזורה. ראשית, מפני שהוא מצחיק מאד. אך בעיקר בגלל שהאובססיה המינית והמרדנות הטרנסגרסיבית של גיבורו הן מטפיזיות. מיקי שבת הוא גם פילוסוף בעצם; הוא סבור שהעולם הוא כאוטי וחסר משמעות ומלא כאב, והדבר היחיד, איכשהו, שיכול להצדיק את הקיום זה המין. אבל גם העובדה שהסופר שכתב אותו היה כבר סופר מבוסס ומוערך כמו גם שהגיבור שלו הוא גיבור זקן ומובס סייעו לרומן "לעבור" איכשהו. סופר מתחיל, גיבור צעיר יותר, ייתכן שלא היו עוברים אפילו ב-1995. לבטח לא היום.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אהובה אילן  ביום יוני 13, 2019 בשעה 10:24 PM

    הביקורת אינה עושה הנחות לא למיקי שבת ולא לקבוצה שאליה הוא השתייך והתרועע.
    שמחתי מאד לקרוא את הספר במסגרת הרצאותיך "מועדון הספר הטוב, החדש והמעניין",
    ומצטערת שפיליפ רות לא קבל פרס נובל לספרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: