על "סיפורים אוקראיניים", של ניקולאי גוגול, בהוצאת "עם עובד" (מרוסית: נילי מירסקי, 224 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות של "7 לילות" ב"ידיעות אחרונות"

 

חמישה סיפורים ליקטה נילי מירסקי ז"ל מיצירותיו המוקדמות של ניקולאי גוגול, יצירות שפרסם עד שנתו ה-26 ב-1835. הסיפורים האלה, בתרגום הצח ודגול מרבבה של מירסקי שהוצא לאחרונה לאור מחדש, עוסקים באוקראינה, מולדתו של הסופר הגדול, ומבטאים כמה צדדים של התנועה הרומנטית בת הזמן: עניין באורח החיים הלאומי האופייני, בפולקלור ובאמנות העממית וכן בכוחות אופל על טבעיים (כל זה בהשפעות, בין היתר, של הפילוסוף הגרמני מבשר הרומנטיקה יוהאן גוטפריד הרדר והסופר הגרמני ורומנטי אף הוא את"א הופמן, כפי שמציינת מירסקי באחרית הדבר שלה).

אבל הסיפור הטוב בקובץ הוא סיפור סאטירי לא רומנטי כלל וכלל והוא מזכיר את גוגול בגבורתו ובבגרותו, גוגול של "האדרת", "האף" ו"נפשות מתות". זהו הסיפור "מעשה במריבה שרב איוון אייונוביץ' עם איוון ניקיפורוביץ'". המריבה המטופשת להפליא, שפרצה לפתע בין שני בעלי האחוזה האוקראינים המנומנמים, גרוטסקית. האחד מסרב למכור לחברו רובה חלוד ואף מכנה אותו "אווז" ולזה הרי אין מחילה. חלק מהאפקט הסאטירי נוצר כאן על ידי האמצעי הפרודי שבו מעשה מטופש מוצג כעימות רב הוד: "איוון איוונוביץ', זרועו מונפת אל על, כפסל של טריבון רומאי! היה זה רגע שאין מושלו! מחזה מפואר! אלא שרק צופה אחד נמצא לו: הנער במעיל הנפילים, שעמד לו בשקט וחיטט באפו". חלק אחר מהאפקט הסאטירי נובע מהעצלות והריפיון של הסביבה המתוארת, למשל אלה של מערכת המשפט: "אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל כך. המסמך סומן, נרשם, תויק ונחתם, הכול באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש; כלות הרבה נישאו לחתנים, רחוב חדש נסלל במירגורוד, שן משיניו הטוחנות של השופט נשרה וכן שתיים משיניו הצדדיות". למריבה המטופשת והמצחיקה בסביבה הפרובינציאלית המחניקה – שלה מתווספת התנהגות סוררת של חזירה, שבלעה את הקובלנה של אחד הניצים – מוסיף גוגול את סימן ההיכר הבולט שלו: היותו של המספר עצמו משוגע לא פחות מדמויותיו. זה מספר שמאריך במטפורות כמו-הומריות עד שהוא שוכח כביכול את קו הסיפור. מספר עקלקל שרומז רמיזות דו-משמעיות ואולי הוא בעצם לא מודע להן ("עליי להודות שאיני יכול להבין מדוע כך דרכו של עולם, שהנשים באות ואוחזות בחוטמינו לנהוג אותנו לאשר תחפוצנה, ועל שום מה תופסות אצבעותיהן את החוטם בזריזות שכזאת משל היה ידית של קומקום?"). מספר עצלן שבאחד מתתי הכותרת שהוא מוסיף לפרקי הסיפור כותב כך על תוכנו של הפרק "פרק שישי – שממנו ידע הקורא על נקלה את כל מה שמסופר בו" (זו, אגב, דוגמה מזהירה לניסוח תמציתי אפשרי על גב כריכה של ספר עתידי). מספר שלא בטוח איך בכלל מספרים סיפור, מספר האומר דבר והיפוכו, מספר שמעיר הערות ביזאריות ("אני משער שמיותר לחלוטין לתאר איך לבש איוון ניקיפורוביץ' את האברקיים"; "לא אטול עליי לתאר את המאכלים שעלו על השולחן! מילה לא אומר, לא על הכופתאות בשמנת, לא על המעיים הממלואים שהוגשו עם החמיצה, לא על תרנגול ההודו בשזיפים וצימוקים […יש המשך!] לא אטול עליי לתאר את המאכלים, משום שמעדיף אני לאכול אותם מאשר להרחיב עליהם את הדיבור"). מספר שמסיים את סיפורו באחת הסיומות הזכורות ביותר בתולדות הספרות: "משעמם בעולמנו זה, רבותי!".

מכאן ואילך הקובץ בכללותו משרטט גרף יורד בהדרגה. הסיפור השני נפלא, אך מעט פחות מקודמו. "בעלי אחוזה מהדור הישן" הוא תיאור אידילי, ואף על פי כן בעל רוח סאטירית מרוסנת, של אהבתם של שני ישישים, זקן וזקנה בעלי אחוזה, אהבתם זה לזו ולאוכל ולאורחים ולשיגרה אוקראינית מנומנמת. הסיפור השלישי, "וִיי" (שם של שד אוקראיני), הוא שעטנז של סאטירה ופנטזיה. הסאטירה המשעשעת היא על תלמידי מדרשה לכמרים שאינם מופת של רוחניות דווקא. אחד מהם – וזו הפנטזיה – הסתבך עם מכשפה אחת שמבקשת את נפשו. החלק הזה, הפולקלוריסטי-פנטסטי, כתוב ומתורגם נהדר ככל שיהיה, לא מעניין במיוחד. בסיפור הרביעי, "איוון פיודורוביץ' שפּוֹנקה ודודתו", חוזר גוגול לסאטירה הביזארית והסוריאליסטית שלו (גוגול הסאטיריקן באמת רואה את העולם אחרת מרוב האנשים, זה חלק מכוחו). כאן עולה גם המוטיב הגוגולי המגלגל מצחוק של הפחד מנשים, שמאפיין את גיבוריו של גוגול ואת המספר שלהם. כאן זה הגיבור הרווק המשוחח עם דודתו שמפצירה בו להינשא: "הכיצד, דודתי! מה פירוש – אישה! לא, דודתי, עשי עימי חסד…אני בוש ונכלם…הרי לא הייתי נשוי מעודי…איני יודע כלל מה אעשה בה!". זו המקבילה של גוגול לדרישה הפרדוקסלית לניסיון קודם בעבודה שאתה מגיש בקשה להתקבל אליה. אלא שהסיפור המבטיח נקטע בעיצומו! הוא חסר סיומת, כפי שמודה גוגול בפתיחה. כאן האקסצנטריות של המספר כבר אינה משעשעת אלא פוגמת בסיפור (ומטרימה את קשייו של גוגול בכתיבת החלקים האחרונים של "נפשות מתות"). בסיפור החמישי, "ערבו של יום איוון קוּפּאלו" (חדי העין שמו לב בוודאי איזה שם אהוד באוקראינה, או לפחות על גוגול), חוזר גוגול לפולקלור האוקראיני ולפנטזיה ולשדים ולרוחות, אבל הסיפור נראה לי מבולבל ולא מעניין.

לא הכל משובח אצל גוגול הצעיר. אך בגלל מה שכן, כדאי מאד לקרוא בו. גוגול איט!

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: