על "מסעותי עם דודתי", של גרהם גרין, בהוצאות "הכורסא" ו"תשע נשמות" (מאנגלית: יותם בנשלום, 332 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הנאה גדולה מסבה הקריאה ברומן הזה מ-1969. הוא מושתת על תבנית כמעט ארכיטיפית, שבדומה לה ניתן למצוא ברומן מפורסם אחר, שנכתב עשרים שנה לפניו, "זורבה היווני". התבנית היא זו של מפגש בין אדם עצור, מופנם, הצועד על פי הכללים, לבין חבר או חברה הפוך לו. כאן זהו המפגש בין הנרי פּוּלינג, מנהל בנק בפרישה בשנות החמישים לחייו ודודתו אוגוסטה, בשנות השבעים לחייה. הוא פוגש בה בטקס הלוויה של אמו (אביו, שאוגוסטה הכירה היטב, נפטר כשהנרי היה קטן) וחייו השאננים נהפכים על פיהם. כבר בפגישתם הראשונה הופך הנרי, בלי ידיעתו, לבלדר של קנביס, שאף הוטמן, שוב, ללא ידיעתו, בתוך כד האפר של אמו המנוחה (!). אוגוסטה ניהלה חיים בוהימיינים פרועים ונרמז אף שעסקה בזנות ובפעילויות עברייניות בצעירותה. היא ידעה מאהבים והרפתקאות, אך כוחה, מסתבר, עודו במותניה. כיום, כשהיא בשנות השבעים שלה כאמור, היא מחזיקה מאהב שחור ולהוט אחריה בשם וורדסוורת' ולא ויתרה על חלומה למצוא ולהתאחד עם מאהב עבר, כיום בן יותר משמונים, בשם מר ויסקונטי. היא גם לא מהססת לעבור על החוק אף כיום. היא חולקת עם אחיינה הנדהם כמה מסיפורי העבר הסוערים שלה ואף גוררת אותו בהווה למסעות באירופה ובדרום אמריקה שהם ההיפך הגמור מהתחביב המועדף על הנרי עד כה, גידול דליות (בגינתו – כלומר הפרחים – לא בוורידי רגליו). אוגוסטה היא למעשה סוג של מטיפה, מטיפה לאי בזבוז החיים, מטיפה נגד חיים של שגרה, של נאמנות ושל יישוב הדעת. "אני לא רגיל לנסיעות בחו"ל", אומר הנרי לדודתו. והיא עונה ש"בחברתי תתרגל ליהנות מזה מהר מאד. כל בני פולינג היו נוסעים דגולים. אני חושבת שאביך הוא שהדביק אותי בחיידק המסעות". "לא ייתכן", מוחה הנרי, "הוא לא הרחיק לנדוד מעבר למרכז לונדון". ועל כך עונה הדודה תשובה ניצחת: "הוא נדד מאישה לאישה, הנרי, ועשה זאת כל חייו. אחרי ככלות הכול, אין זה שונה כל כך. נופים חדשים, מנהגים חדשים. צבירה של זכרונות. חיים ארוכים אינם נמדדים בשנים. אדם שאין לו זכרונות עשוי להגיע לגיל מאה, ובכל זאת לחוש שחייו היו קצרים מאד". לאמירה הזו מצרפת אוגוסטה סיפור יפיפה על קרוב אחר של הנרי, שידע שזמנו קצוב עקב מחלה קשה וחילק את ביתו לחדרים קטנים כך שיוכל לעבור כל שבוע לחדר חדש וכך לחיות הרבה בזמן הקצר שנותר לו.

הסיטואציה הבסיסית המבדחת והמעניינת – כלומר, דמותה של אוגוסטה והשפעתה על אחיינה – מלווה בעלילה קצבית ובשנינויות מקומיות והנאת הקריאה, לפיכך וכאמור, עזה.

אבל זה רומן שאחת מהשתיים: או שאין לקחת אותו ברצינות יתירה או שיש לעשות זאת ואז יש בו אספקט דוחה. והאספקט דוחה מפרספקטיבה מוסרית. כי נגיד שנסלח לאוגוסטה על כך שהיא מסכנת אחרים בפעילותה העבריינית בלי לשאול לדעתם. אני הייתי מנתק את הקשרים עם מי שהיה גורם לי בלי ידיעתי להיות בלדר סמים או מבריח זהב. אבל, ניחא. אולם השקפת עולמה הכללית של הדודה דוחה. היא מעריצה אנשים חסרי עכבות, אנשים בוגדניים וחסרי אמינות. בזעם היא מנחה את הנרי בתפיסת עולמה "הניטשיאנית": "על מעשיך שלך אתה רשאי להתחרט, אם אתה נהנה להתפלש ברחמים עצמיים, אבל לעולם, לעולם אל תתעב שום אדם. לעולם אל תניח שהמוסר שלך הוא הנעלה יותר. […] אתה, אני מניחה, לא מעלת באמונו של שום איש בכל חיי הבנקאי הקרתניים שלך, מפני שלא היה שום דבר שרצית די הצורך, אפילו לא כסף, אפילו לא אישה". השקפת עולמה של הדודה, המתבטאת בהטפתה להתנהגות א-מוסרית, מגיעה לשיא בהערצתה לאותו מר ויסקונטי. מר ויסקונטי זה פרח תחת הפאשיזם האיטלקי. "הוא היה מה שנוהגים לכנות סייען. בזמן הכיבוש הגרמני הוא ייעץ לרשויות הגרמניות בנושא אמנות, ואחרי מות מוסוליני הוא נאלץ לצאת מאיטליה מהר מאד". ההערצה של הדודה גדלה משום ש'"מר ויסקונטי לא היה גבר שיילחם בסכינים או באגרופים. גברים שנלחמים אינם שורדים לאורך זמן, ומר ויסקונטי שרד נהדר. מנוול זקן', אמרה בעונג רך". בסיפוק ובהערצה מכריזה הדודה אוגוסטה כי "למר ויסקונטי אין מצפון כלל".

דמות המופת הזו מצאה לבסוף את משכנה בפרגוואי והדודה מנסה להתאחד עמה וגוררת לשם גם את הנרי. כעת, גרין ואנחנו יודעים, שפרגוואי אירחה (כנראה) גם דמויות מופת אחרות כגון ד"ר מנגלה. לגרין קצת לא נוח עם זה והוא שם בפיה של אוגוסטה את ההדגשה ש"מר ויסקונטי תמיד התנהג יפה מאד ליהודים". אבל גם בלי קשר ליהודים הרי שדמות המופת של אוגוסטה, ויסקונטי, ודמות המופת של הרומן עצמו, אוגוסטה, אינן מופתיות כלל וכלל. באחרית הדבר הקצרה מביאים העורכים ציטוט של גרין המתמצת את יצירתו כך: "אם היה עלי לבחור באפיטף עבור מכלול ספרי, הייתי בוחר בשיר של רוברט בראונינג: 'העניין שלנו הוא בצדם המסוכן של הדברים. הגנב הישר, הרוצח הלבבי'". זו תפיסה קיטשית למדי. אבל מלבד זאת, וזה העיקר, הרוצח הלבבי מאוס בדיוק כמו הרוצח הזעוף.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: