עוד משהו על "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו

כתבתי דבר מה במהלך הקריאה ברומן.

אני רוצה להוסיף עוד הערה על הרומן, עם תום הקריאה שלי בו. ההערה הזו כוללת ספוילר כך שמי שחושש מכך אנא שיימנע מלקרוא את השורות הבאות.

 

אישיגורו הוא סופר מיומן והרומן מהנה לקריאה. אבל הרומן הזה הוא בעיני בידור, בידור איכותי, אבל בידור.

לצורך ההבחנה שאני עושה בין "בידור" ל"ספרות רצינית" (והמונח "בידור" שאני משתמש בו כאן אינו שקול ל"מהנה לקריאה" – כמו שהמונח "ספרות רצינית" אינו שקול ל"לא מהנה לקריאה" – אלא הכוונה לסוג ההתכוונות המקורית של הסופר; וראו מיד) נפלה לידי בעקבות הקריאה ב"לעולם אל תיתן לי ללכת" עובדה בלתי רגילה.

ב-2005, שנת יציאתו לאור של הרומן של אישיגורו, ראה אור הרומן של מישל וולבק, "אפשרות של אי". ושני הספרים מעמידים במרכזם את האפשרות לשיבוט בני אדם.

אצל אישיגורו: האפשרות לשיבוט בני אדם הולידה תופעה של ייצור "משובטים" על מנת לקצור את איבריהם לצרכים רפואיים של אנשים לא משובטים. הרומן מתמקד בחייהם הנוראיים של אותם משובטים שזמנם קצוב, כי הם נקראים, במוקדם או במאוחר, לתרום את איבריהם – ולמות.

אצל וולבק: האפשרות לשיבוט פותחת פתח לכינונה של דת עתידית חדשה. הדת הזו – דת ללא אלוהים! – מבטיחה חיי נצח למאמיניה על ידי יצירת שיבוטים שיחליפו כל דור מחדש זה את זה (בתחילה את אב הטיפוס האנושי ואחר כך אחד את השני). לתוך השיבוטים האלה יושתלו הזכרונות המקוריים של אב הטיפוס וכך יתאפשר קיום נצחי (כמובן, מדובר פה על מד"ב בחלק גדול מהתחזית).

 

הסיבה שאישיגורו הוא בדרן – כלומר מישהו שרוצה להפעיל אותנו רגשית, למשוך אותנו אל ספרו, אבל שאין לו אמירה מעניינת על המציאות עצמה – נוגעת לכך שהוא לא מתאר – ואינו מרחיב את הדיבור – באיזו חברה היפותטית תיתכן מזימת רצח כוללת כזו כמו זו שמתוארת בספרו ביחס למשובטים. הרי אין זה סביר שחברה מערבית עכשווית (הסיפור מתרחש באנגליה אלטרנטיבית) תסכים לקציר האיברים כדוגמת זה שמתואר בספר. ואם ישנה אפשרות כזו – יש להסביר אותה. אבל כל הדיון המוסרי באפשרות הזו לא נעשה ולא נדון. כי זה לא מה שמעניין את אישיגורו. מעניין אותו להדהים אותנו, לרגש אותנו, להפעיל אותנו בסנסציה – ותו לא. 

 

ואילו הרומן של וולבק כולו עוסק בסוגייה מורליסטית ממדרגה ראשונה: איך ניתן לחיות ללא דת? איך ניתן לחיות עם עובדת המוות הסופי? איך ניתן לחיות עם ההזדקנות בחברה המערבית שמקדשת את הנעורים? העיסוק בשיבוט אינו דבר מה שנועד לדגדג אותנו רגשית, אלא להנהיר את הסוגיות האלו (וגם להותיר פתח לפיתרון עתידני שלהן).

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • קסנדרה נ  ביום אוגוסט 4, 2019 בשעה 5:37 PM

    החום משפיע מר גלסנר היקר?
    מזמן לא קראתי ביקורת כל כך חסרת ביקורת עצמית (כן חיפשתי נואשות ביטוי לא בוטה ככל האפשר ולבטח לתוכל להשלים בעצמך מספר לא מבוטל של תיאורים עליהם טרחתי – בדם יזע ודמעות – לפסוח)
    ראשית ברור שאינך מכיר את אישגורו ולמדוד אותו במה שמעניין את ולבק (כבודו במקומו מונח) היא מן הסתם גישה אינטלגנטית להפליא. אז תצטרך רק לפעיל את כושר הסליחה והמחילה שלך כלפי אישיגורו האומלל, שמה לעשות, אותו דווקא מעניינים דברים אחרים? ואולי לאחר כוס מים קרים או שתיים אף תוכל להבחין שחלקם מעסיקים גם את ולבק היקר כשהוא מנמיך את ווליום הפוליטיקה העולמית ומתמקד בנפשות הגיבורים. אכן מוזר, אך משום מה אישגורו מתעניין בדברים משונים כמו התמודדות בני אנוש עם מצבים שאינם בשליטתם, ההשלמה עם מציאות חיצונית (ובספר הזה – ורחמן לצלן – מקוממת במיוחד) והנטיה או הניסינות של בני אדם להעניק משמעות לחיים למרות הכול בייחוד במקרה שמדובר באבסורד מזעזע.
    אולי תתחשב במוצאו היפני שלרוע המזל מתבטא בבילבול בין סאטבטקס לאומנות?
    ואשר לטרוניה הקודמת שלך, מדוע סופרים אינם אומרים מה שיש להם להגיד ישר ולעניין?
    למה שלא תצא לסיבוב בשוק הכרמל, תדרוך על כמה עגבניות רקובות ואולי תמצא בעצמך תשובה הולמת לשאלתך.
    או לפחות תשלים שעות בפייסבוק

  • אריק גלסנר  ביום אוגוסט 4, 2019 בשעה 5:41 PM

    טוב, לא רק אני צריך לשתות כוס מים קרים.

  • עפר  ביום אוגוסט 5, 2019 בשעה 9:22 AM

    הבדל אחד בין וולבק לאישיגורו הוא שוולבק לובש את התימות שלו על השרוול, ואישיגורו הוא סופר מעודן ומרומז. שניהם, אגב, אוהבים לרגש, להדהים ולהפעיל בסנסציה. נו דיס לוולבק, ונו דיס לך, אבל ההגדרה שלך את אישיגורו כבדרן מעידה במקרה הזה בעיקר על קריאה בגובה פני השטח.

  • אריק גלסנר  ביום אוגוסט 5, 2019 בשעה 9:42 AM

    זה נכון שגם וולבק משתמש בסנסציות ומנסה להדהים וכו'. השאלה היא מה המוטיבציה הבסיסית של הסופר, במקרה הזו של וולבק, וכאן אני חושב שהיא "רצינית", לפי הגדרתי בפוסט.
    אני מבין שהביטוי "בדרן" מקפיץ. ניסיתי להסביר למה התכוונתי בגוף הפוסט. בכל מקרה, הספר של אישיגורו אינו חסר ערך ומבוטל בעיניי כלל וכלל. אכן, לא התפעלתי והתעלפתי ממנו ואכן אני חושב שיש בו יסוד "בדרני", לפי הגדרתי הספציפית למונח.

    • עפר  ביום אוגוסט 5, 2019 בשעה 11:21 AM

      אס רק עוד דבר אחד בנושא: מבלי להתווכח על עצם ההגדרה הסמנטית, הדבר שאתה מגדיר כמוטיבציה של וולבק הוא, עבור קוראי מד"ב מנוסים, המעשה הספרותי הטריוויאלי יותר. שיבוטים הם trope מד"בי משומש, ובאופן קלאסי הם משמשים לדיון מורליסטי "רציני" מהסוג שתיארת. דווקא השימוש ה"בדרני" של אישיגורו הוא המקורי והחריג יותר – לקחת את השיבוט ולהשתמש בו לא לטובת דיון מורליסטי אלא לטובת דיון אקזיסטנציאליסטי.

      מצד שני אני חושב שאתה מפספס, כאמור, את העובדה שוולבק ואישיגורו יותר דומים מאשר שונים במקרה הזה – אצל שניהם הדיון המרכזי ביותר הוא בהתמודדות הגיבורים עם היותם בני תמותה.

      • לשעבר דבורה  ביום אוגוסט 5, 2019 בשעה 12:04 PM

        העניין אצל וולבק כמו שאני מכירה אותו ( לא קראתי את אפשרות של אי) שהוא מאוד חזק ומקורי ברעיונות. אפשר לדעתי בהחלט לסמוך עליו בצד הזה, אין סיכוי שיכתוב רעיון טריוויאלי ומשומש. הוא יפתח אותו במקוריות. לטעמי הצד הסיפורי חלש אצלו.

  • לשעבר דבורה  ביום אוגוסט 5, 2019 בשעה 10:04 AM

    חושבת שהטענה, או הכעס של גלסנר מבחינתי לגבי הספר של אישיגורו, נוגע לראות חברתית עתידנית קיצרת רואי. באמת זה מה שאנשים יעשו בטכנולוגיה הרלוונטית כשתהיה? לא נראה לי! יש באנושות גם חמלה (לא כולל הנאצים, זה נכון). אז היכן הדיון המעניין בנדון כן לעשות את זה לא לעשות את זה בספר של אישיגורו? המאבקים בעד נגד? אין. ואין מחשבה. זה חסר? לי כן! לגמרי. קראתי את הפרק הראשון. תחילת הפרק, אולי שליש ממנו בלתי קריא ולא מובן לטעמי. אחר כך הוא גולש בעדינות לסיפור נחמד מאוד על חברת ילדים, הוא כותב את זה יפה מאוד. מילא אם היה כותב את ההמשך מנקודת מבט ילדית שלא מובן למה מתעללים בהם כך. יכול להיות לזה מקום בהעמדה ילדית. אך הסופר טרח לבזבז את זמננו בחלק הראשון של הפרק בו כתב שהמספרת (כנראה) בת 31. מההתחלה חשדתי שזו כתיבה שחסר בה החלק הרעיוני, המקיף יותר. תודה לגלסנר.

  • edy7000  ביום אוגוסט 5, 2019 בשעה 10:19 PM

    בהחלט יש בספר הזה משהו בדרני, וכל המאבק המוסרי (שקיים) מתרחש מאחורי הקלעים ואלינו מגיעים רק צלליו הסכמטיים. מעבר לכך, על העדרו של דיון מוסרי מעמיק אני מוסיף את העדרו של ההסבר המדעי – איך בדיוק כל השיט הזה מתנהל? גם הפן הזה נותר סכמטי. אבל אלו דווקא "הרעים" פה (המדענים ומי שתומכים בפרוייקט) שבשבלוניות שלהם ובאופן בו הם מדגישים את האיכות הבידורית, הרב-מכרית, של הספר – דחפו אותי למבט אחר על הספר: זה לא רומן דיסטופי אלא אגדה דיסטופית, מעשייה. פשע השיבוט איננו של מדענים ערלי לב אלא שלנו, המשבטים לעצמנו את צורות החיים, את הלבוש, את התחביבים, המין, ההתנהגויות, וגם, את דרכי הדיבור: כי צורת הסיפור של קייט חוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב באופן כמעט מכני, כמעט רובוטי. עם ההשוואה לוולבק בהחלט הוכחת שזה ספר בעל ערך דיבורי אבל לדעתי חטאת לספר (ללא גרם של אלגנטיות אגיד שזה קצת כמו להשוות בין סבון כלים למרכך כביסה). השוואה ראויה ופוריה יותר תהיה בין הספר הזה לבין "האדם המשוכפל" של סאראמגו – עוד אגדה על שיבוטים שחוקרת את כל העסק הזה של המקור של חיינו הכביכול מקוריים כל-כך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: