על "תעלול", של דומֶניקו סטַרנונֶה, בהוצאת "כתר" (מאיטלקית: שירלי פינצי לב, 264 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

השאלה אם דומֶניקוֹ סטַרנוֹנֶה קשור לאלנה פרנטה – כלומר שאשתו, אניטה ראייה, היא פרנטה, או שאולי הוא עצמו פרנטה (אם כי האפשרות הזו, שגבר כתב את הרומנים הללו, נראית לי קלושה) – עלתה בעקבות תחקיר עיתונאי שאיתר העברות ונוכחות סכומי כסף גדולים שעומדים באופן לא מוסבר לרשות בני הזוג. אבל מבלי להיות עיתונאי חוקר, אלא רק מבקר ספרות, אני יכול לומר די בבטחה שלסטרנונה יש קשר הדוק לפרנטה. בעקבות קריאת "שרוכים", נובלה קודמת ויפה שלו שתורגמה לפני כשנה, וכעת "תעלול": יש דמיון עמוק בנושאי הכתיבה ובראיית העולם בין סטרנונה לפרנטה, ובמובן מסוים אף ניתן לקרוא לשתי הנובלות האלה "הסיפור מהצד של נינו", כלומר של הדמות הגברית המושמצת ב"הרומנים הנפוליטניים". הקירבה שאני מזהה בין סטרנונה לפרנטה אינה נשענת רק על העיסוק בנפולי, ולא פחות חשוב: על העיסוק בהיחלצות מנפולי ("רק בעיר הזאת, חשבתי, אנשים שמחים באותה מידה ובכנות גמורה לעזור לך ובה בעת לחתוך את גרונך") בזכות כישרון. היא גם לא נשענת רק על תיאור של גברים מבריקים בעלי צד אנוכי חזק. היא נשענת על ראיית עולם מסוימת שפרנטה הציגה כמה פעמים ברומנים שלה ולה היא קראה "השוליים המתפוגגים", ראיית העולם של לִילָה (למי שלא מכיר: אחת מגיבורותיה של פרנטה) שחושפת ברגעי הבלחה, מבעד לקווי התיחום של האנשים ואף הנוף הדומם, כוחות בלע, כאב והרס שמאיימים למוטט הכל תחתם. ראיית העולם הזו בדיוק מרכזית גם ב"תעלול": "למשך שניות אחדות ראיתי אותה – דבר שמעולם לא קרה – כמו חומר טהור וכואב שאִימה ואני זרקנו לעולם ארבעה עשורים קודם לכן" (עמ' 12). ראיית העולם הזו מקנה לרומנים של פרנטה – וגם ל"תעלול" – אופי אמפיבי: האירועים נחווים במישור אחד, שגרתי, אבל כשצוללים לכמה שניות, האירועים (האנשים, החפצים) נחווים כתנועת כאוס אדיר, רומסני, תאוותני, נעדר תבונה ואיפוק. כמו לבה הנשפכת מהוֶזוב.

"תעלול" מספר על סבא אלמן, שחי במילנו, ונקרא יום אחד לשמור על נכדו בן הארבע שמתגורר עם הוריו בנפולי. הסבא עצמו נולד וגדל בנפולי ונמלט ממנה. ואילו בתו וחתנו גרים בדירת נעוריו. הם רוצים לנסוע לכנס אקדמי מתמטי וחייבים שהסב יתייצב וישגיח על נכדו. הסבא, בשנות השבעים לחייו, אמנם סובל מבעיות בריאות אבל הוא עובד במלוא המרץ. הוא מאייר מבוקש וממש לא דחוף לו להפוך לבייביסיטר. סטרנונה רוקח סיפור מהנה ביותר מהשילוב הזה. הוא יודע לא להפריז בנרגנות הסבא וכן לא להפריז בצרות שמעולל לו הנכד, הפרזות שיביאו אותו לחיקה של הקלישאה ואי האמינות (כמו בסיפור של או. הנרי על חוטפי ילד שהחזירו אותו ואף שילמו כסף להוריו על מנת שיקבלו אותו בחזרה). אבל הסבא הוא אכן אגואיסט, אגואיסט לא נוראי, ויש דבר מה מרענן בייצוג של דמויות כאלה, שאינן סבים מסורים ואלטרואיסטים, ככלות הכל הן נפוצות למדי. להנאת הקריאה הגדולה ולעניין שיש בה תורמים עוד כמה גורמים. בתו של הגיבור וחתנו שרויים במשבר עמוק בנישואיהם. החתן חושד שאשתו בוגדת בו עם ראש המחלקה החדש למתמטיקה. המתיחות הזו יוצרת עניין. גם זיכרונותיו של הסבא מנפולי ולבטי הקריירה שלו בהווה מעניינים מאד. הכל מעולה ממש עד מחציתה השנייה של הנובלה.

המחצית השנייה אינה גרועה חלילה. היא טובה (כלומר, לא מעולה). ויש שיאמרו שהיא מעניינת במיוחד, שהיא שיאה של הנובלה. שאחרי הצבת הנתונים הבסיסיים, הצגת הדמויות הראשיות, מתפנה סטרנונה ל"דרמה", לאירוע העלילתי ההכרחי ליצירת עניין. אבל זו הנקודה שאני רוצה להתעכב עליה. בפרוזה ריאליסטית משובחת יש מתח מובנה בין שני צרכים סותרים. מצד אחד הפרוזה הזו מהנה בהציבה אותנו בעמדת מתבוננים בחיים עצמם. כלומר, אנחנו כקוראים, מוגנים כפי שאנחנו כי "איננו שם", איננו בתוך העלילה, זוכים לראות, מבעד לעיני הסופר, את טיבם של החיים עצמם, בעיקר כמובן את טיבם העקרוני (ולכן ייצוג ריאליסטי של זוטות הוא בעיקרון בעייתי, למעט מקרים חריגים). תפיסה כזו של הריאליזם ניתן למצוא אצל שופנהאואר וברנר (שכינה אותו "ריאליזם סימבולי") ועוד רבים.  אך מצד שני הרומן צריך לעניין, הוא צריך להיות "דרמטי", והחיים עצמם, כידוע, לא תמיד מעניינים. כותב הרומנים צריך, לעתים, להגיש את האירועים לא ב"טמפרטורת החדר" כי אם טיפה לחמם אותם.

מה שקורה במחצית השנייה של "תעלול" הוא שהחימום של האירועים היה מעט מופרז לטעמי. שני אירועים, כשלעצמם אולי לא כאלה סנסציוניים, קורים לפתע. אזכיר רק את הראשון שבהם, על מנת לא לעשות ספוילר. הראשון הוא שהסבא נוכח בכישרון הציור העצום של נכדו. ודוק: העצום. לא המבטיח, או כזה שניתן לומר שיש בו משהו וכו'. האירוע השני הוא כבר לב העלילה בחלק השני. הוא אירוע מפחיד ומשעשע בו זמנית, הוא הופך את הקריאה למרתקת. אבל הוא גם יוצר תחושה של מלאכותיות, של חריגה מ"החיים עצמם", של חימום-יתר. לא שאירוע כזה לא יכול להתרחש, אבל בכל זאת יש כאן תחושה של יד הסופר הנשלחת לארגז החול של העלילה ומזיזה, מעט בגסות, את הדמויות על מנת שיתחולל דבר מה מעניין יותר.

אבל, ככלל, "תעלול" הוא ספר מומלץ.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: