על "4321", של פול אוסטר, בהוצאת "עם עובד" (מאנגלית: יואב כ"ץ ואפרת נוה, 887 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

באחד מסיפוריה מספרת אליס מונרו על זוג שמנהל רומן בעיירה קנדית פרובינציאלית. הגבר נשוי. בעיצומו של מפגש אהבים מודיעים לגבר שבנו נפצע קשה בתאונה. הילד הפצוע לבסוף מת ובהשתלשלות אירועים מפתיעה אך אמינה דווקא מותו מביא לכך שהרומן האסור מתגלה והגבר עוזב לבסוף את אשתו ונישא בהמשך לאישה איתה ניהל רומן. עשרות שנים לאחר מכן תוהה האישה על תפקיד המקריות בחייה: מה היה קורה לולי התאונה? והאם לולי התאונה והנישואים למאהבה וכו' היא הייתה אישה אחרת לגמרי, או שבעצם גרעין אישיות אחד נישא איתנו לאורך כל מקרי חיינו השונים, שאינם פוגעים בו? ואולי, בהתחשב בהיותם של החיים קצרים כל כך, כל התהיות האלה אינן משנות בעצם כל כך?

מונרו עסוקה ברבים מסיפוריה בתהייה על הסיבות לכך שחיים פנו בדרך כזו ולא אחרת (ולכן שכיח אצלה הדילוג עשרות שנים קדימה, שמאפשר מבט לאחור על רגע וצומת גורליים). התהייה שלה היא פילוסופית מכיוון שהיא בודקת עד כמה האירוע המכונן היה אכן מקרי (אם נדמה שכך), מה היה טיבו בדיוק ומה הוא חשף על נפש האדם שהאירוע קרה לו וכן מה המשמעות שלו בחשבון החיים הכולל. היא גם עושה את כל זה בעשרים-שלושים עמודים, לא בקרוב ל-900 כמו פול אוסטר.

אומר מייד: כל הרובד ה"פילוסופי" ברומן החדש של פול אוסטר נראה לי טריוויאלי לחלוטין. הוא מספר על ארבע דמויות ששמן זהה: ארצ'י פרגוסון. כולן נולדו ב-1947 למשפחה יהודית (כמו אוסטר עצמו). הם חולקים גם קרובים זהים וגם תווי אופי קרובים (הם מתעניינים בספרות ובספורט, למשל). אלא שחייהם משתנים באופן לא אחיד בעקבות תאונות, מוות פתאומי, התאהבויות שונים אלה מאלה וכיו"ב. ה"פילוסופיה" כאן מתמצית באמירה הטריוויאלית שאם קרה לך משהו משמעותי שונה מאשר לרעך הרי שמשהו השתנה במסלול חייך. אין כאן את ההעמקה שקיימת אצל מונרו. חשיבות המקריות בחיים היא תמה בסיסית ותיקה אצל אוסטר והיא לא נראית לי מעניינת במיוחד.

כל זה לא אומר שהרומן של אוסטר לא טוב, אפילו טוב מאד ואולי הטוב מבין אלה שלו שקראתי. עזבו "פילוסופיה", פשוט הרווחנו כאן ארבעה רומנים בכרך אחד, על ארבע דמויות מעניינות ששמן ונסיבות חייהן דומים. זה רומן (או רומנים, בעצם) עשיר ודשן, חם, חכם, חי ואף מלמד. ארבעת הארצ'ים משורטטים במלאות מספקת ולא מלאכותית, הן דמויות מעניינות שקורים להן דברים מעניינים, ומעניינים, שוב, באופן טבעי ולא מלאכותי. תיאורי חייהם גם מלמדים אותנו לא מעט על יהדות ארה"ב בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה וכן על ארה"ב עצמה בתקופה הסוערת של שנות הששים (הרומן מסתיים בתחילת שנות השבעים, כאשר אלה מבין הארצ'יים שזכו להגיע לכך הם בני עשרים וחמש). כך, למשל, יש כאן תיאור מפורט ומעניין של המהומות המפורסמות באוניברסיטת קולומביה ב-1968. גם לבטי היצירה של חלק מהארצ'יים – כלולים כאן תיאורים לא מייגעים ומעניינים של ניסיונותיהם הראשונים בכתיבה – מוסיפים עניין לקריאה.

אוסטר, לטעמי, מפלרטט מעט שבמעט עם הקיטש, שבא כאן לידי ביטוי בתיאורי האהבה המסורה של הארצ'ים לבחורה יהודייה אמריקאית ששמה איימי, כמו גם בגילויי ההערצה והאהבה של ארצ'י לאמו. תהום פעורה בין הסופרים שהם או גיבוריהם הסתדרו עם אמותיהם (ובהתאמה, בדרך כלל, עם נשותיהם) ואלה שלא. הפיליפ רותים של העולם יודעים משהו על החיים – דבר מה אפל ותהומי – שהארצ'ים של הפול אוסטרים אינם יודעים. גם הבחירה להתמקד בילדים או בגברים צעירים (הרומן מסתיים כאמור כשהארצ'י המאריך ימים מכולם הוא בן כעשרים וחמש) מפלרטטת עם הקיטש, כי יש דבר מה "מתוק" באופן מובנה בילדים ואף באנשים צעירים. אבל כל זה נטמע בהישגים הגדולים של הרומן הזה. הנה, למשל, קטע יפה ורגיש מאד על ארצ'י מספר 3, כשהוא בן שבע עשרה והוא מגלה להפתעתו עד כמה מציק לו שהכעיס את אמו ואביו החורג: "הכעס שלהם בכל זאת צרב, צרב הרבה יותר מכפי שהיה צריך לצרוב, ולראשונה בחייו החל פרגוסון להבין כמה הוא שברירי […] כי הנקודה הייתה שהוא צריך להרגיש נאהב, והצורך הזה היה עז אצלו יותר מאשר אצל מרבית האנשים, נאהב לחלוטין וללא הפוגה בכל רגע ורגע בחייו, נאהב אפילו כשעשה דברים שבעטיים היה בלתי ניתן לאהבה, בייחוד כשההיגיון דרש שלא יאהבוהו, ושלא כמו איימי, שהדפה את אמא שלה מעליה, פרגוסון מעולם לא הצליח להרפות מאימו, אימו הבלתי-חונקת שאהבתה הייתה מקור החיים עבורו".

לפני כמה שנים, בספר שיחות בין אוסטר לקוטזי, ציין אוסטר ביובש שבארה"ב מעריכים מאד את ג'ונתן פראנזן. נדמה לי שהשאפתנות של הכרך הזה, שמתבטאת באורכו, מלמדת על ניסיון, אולי אחרון, של אוסטר להתמודד עם הסטטוס הגבוה של פראנזן בספרות האמריקאית, פראנזן שכותב גם הוא רומנים ארוכים ושאפתניים. קנאת סופרים תרבה, כידוע, בעיקר סבל למקנא ולעתים תרבה עוול שנעשה לזה שמקנאים בו. אבל כאן, אם השערתי נכונה, היא גם סייעה לכתיבתו של רומן יפה.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • עוגיפלצת  ביום ספטמבר 18, 2019 בשעה 10:19 AM

    ארבעה פרגוסונים יהודים?
    פרגוסון יהודי אחד זה מוזר, לא יכולה לחשוב על שם אירי יותר…

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 18, 2019 בשעה 10:21 AM

    את צודקת, עוגי. ההסבר המבודח לשם (שיבוש מיידיש של המשפט "איך האב פרגעסען") מוסבר בעמוד הראשון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: