על "המקעקע מאושוויץ", של הת'ר מוריס, בהוצאת "שוקן" (מאנגלית: דקלה פרידמן, 256 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

בעמודי התודות בסוף הספר, בצד תודות לניצולי שואה, מודה המחברת ל"שון מילר – עורך הדין שלי, אתה יודע לסגור עסקה". ואילו על העטיפה מוכרז: "3 מיליון עותקים נמכרו בעולם". מזל שעדיין לא 6 מיליונים.

There is no business like Shoah business, כידוע. ובספר הזה נוצר תלכיד הדוק במיוחד בין השואה לרב-המכר המסחרי השגרתי יותר. זאת משום שלסיפור השואתי המוכר, שנגמר כאן, עם זאת, ב"הפי אנד" (הגיבורים ניצָלים), מולחם סיפור אהבה "כנגד כל הסיכויים", "גדול מהחיים", שנגמר גם הוא ב"הפי אנד". ההיגיון-הפנימי של סיפור השואה, וחלק ממה שמושך לקריאה אודותיה, הצגת השיא השלילי שאליו הגיעה האנושות, משודך להיגיון-הפנימי של רב המכר השגרתי יותר: הצגת רגעי השיא של החיים, האהבה הרומנטית הסוערת, הנאמנות העילאית של בני זוג זה לזו.

הת'ר מוריס, שחיה באוסטרליה, פגשה שם ב-2003 את לָאלי (לודוויג) אייזנברג, שסיפר לה את סיפורו שאותו כתבה, לראשונה כתסריט ולאחר מכן כספר. לאלי, יהודי סלובקי, יליד 1916, נשלח באפריל 1942 לאושוויץ. שם הוא פגש בגיטה פורמן והתאהב בה. השניים שרדו את המחנה, נישאו אחרי המלחמה וחיו באוסטרליה.

"המקעקע מאושוויץ" מסופר בגוף שלישי ומתמקד בשנות אושוויץ של לאלי ועם פינוי המחנה בחודשי המלחמה האחרונים שעברו עליו. הרומן מוגדר כ"יצירה ספרותית המבוססת על עדות ממקור ראשון של אחד מניצולי אושוויץ". לפי הרומן, בצירוף מקרים, קיבל לאלי את תפקיד מקעקע הספרות על זרועות האסירים במחנה (ה"טאטווירר"). התפקיד הזה הקנה לו כמה פריבילגיות, שסייעו לשרידתו ולשרידת הקרובים לו (כמו גיטה). אושוויץ של הרומן, אושוויץ של לאלי, היא מקום זוועתי, אבל חייו מתנהלים בצד מוקד הזוועה, שהם תאי הגזים והקרמטריומים, מקום רציחתם של מעל מיליון איש במשך השנתיים וחצי שלאלי שהה באושוויץ (לאלי מגיע לקרבת ולתוך תאי הגזים רק בסצנה קצרה). אולי משום שהוא אמנם חי בבירקנאו (שם נעשתה ההשמדה) אבל "עבד" באושוויץ הוא עד "רק" לרציחות אקראיות ביריות, פעם אחת נוראה לרצח במשאית גז (שיטה שהנאצים ניסו לפני ובמקביל לתאי הגזים), ל"ניסויים הרפואיים" הנוראיים של מנגלה, וכמובן להרעבה, הכאה, ניצול והשפלה של האסירים. כך שאושוויץ של לאלי היא מקום שבו אפשר לסחור עם פועלים פולנים במזון (ואף בשוקולד!), ושניתן בו לשחד קאפואית על מנת שתתיר ללאלי ולגיטה להתייחד (!) בבלוק שלהם.
כשלאלי נתפס על ידי הס.ס. במסחר שעשה במזון הוא מושלך אל מתקן חקירה ומעונה. המענה שלו הוא יהודי גברתן. יאקוב, הגברתן, שונא את תפקידו. "כמוך, טאטוווירר, אני עושה את מה שאני חייב לעשות כדי לשרוד". זהו אחד הרגעים היחידים ברומן שבו מוריס מכניסה, בעדינות, כמתבקש, את השאלה בדבר הבחירה המוסרית של לאלי לעבוד בשירות הנאצים (בחירה פחות חמורה מזו של יאקוב, עם זאת). נכון, לו היה לאלי מסרב לקעקע מספרים על זרועות הבאים למחנה היו הנאצים רוצחים אותו ומוצאים מישהו אחר. ובכל זאת. החלק הזה בסיפור השואה הוא קשה, מורכב (וזה גם החלק הפחות מפורסם בטקסט ההוא של חנה ארנדט, לא החלק על "הבנליות של הרוע", אלא התהייה שלה על שיתוף הפעולה של היהודים בהשמדתם).

הספר של מוריס רהוט ומותח (אני בכוונה משתמש במושגים ה"רדוקטיביים" האלה, "רדוקטיביים" לנוכח הנושא הנורא). את התכונות האלה יש לייחס לכשרונה ככותבת רבי מכר. אך גם, כמובן, לשואה עצמה. הסיפור של השואה מושך לקריאה בגלל סיבות מובנות (זוהי דרמה גדולה של חיים ומוות) וגם כמה אפלוליות. אבל הנקודה הזו, העובדה שהסיפור "סנסציוני", וגם הנקודה בה פתחתי את הביקורת, המסחר בשואה, אינן יכולות למצות את היחס שלנו לספרים מהסוג הזה. השואה היא אירוע חשוב מדי בתולדות עמנו ובתולדות האנושות מכדי שנתבונן עליו דרך הקטגוריות האסתטיות ואפילו האתיות של הספרות "הסנסציונית" וה"ממוסחרת" לעומת הספרות "הטובה". השואה הייתה אירוע "סנסציוני" בעצמו, ההגזמה הייתה של המציאות עצמה, מציאות שחשוב שנזכור לעד, תמרור אזהרה שחשוב שנציב לעד מול האנושות, והספר הזה מציב אותו בהחלט.

באחד מהגילומים הראשונים המוכרים לי של ביקורת הספרות הסנסציונית, בהקדמה שלו ל"בלדות הליריות" מ-1802, כותב המשורר האנגלי הרומנטי ויליאם וורדסוורת' כך כנגד ספרות הסנסציה: "הסיבה האפקטיבית ביותר להידרדרות הזו [בטעם הקהל] הנם המאורעות הלאומיים הגדולים המתרחשים מדי יום [המהפיכה הצרפתית והמלחמה שבעקבותיה; כלומר, התמכרותו של הציבור ל"אקטואליה"], ההיאספות הגדלה והולכת של אנשים בַערים, כשאחידות ואפרוריות משלחי ידם מייצרים רעב לסנסציות, רעב אותו משביעה התקשורת המהירה המעבירה מידע מדי שעה. לנטייה [רעה] זו של החיים והמנהגים, הספרות והתאטרון באנגליה מסגלים את עצמם [למרבה הצער]. עבודותיהם יקרות הערך של סופרנו הוותיקים, כמעט אמרתי עבודותיהם של שייקספיר ומילטון, בדרכן להיזנח בידי רומנים תזזיתיים [וורדסוורת' חושב כאן על רומני אימה גותיים, הרומנים של אן רדקליף, לדוגמה – לפי הערות מהדורת נורטון], טרגדיות גרמניות חולות ומטופשות, ומבול של סיפורים עקרים וראוותניים בחרוזים".

וורדסוורת' ער לקשר בין מאורעות היסטוריים "גדולים מהחיים" לבין טעם קלוקל באמנות, רעב לסנסציות. אבל לנוכח השואה והחשיבות שיש בהנכחתה בתודעה הביקורת הזו דוהה. לא הייתי ממשיך לקרוא מרצוני את "המקעקע מאושוויץ", ראשית כל כיוון שהוא לא חידש לי הרבה (כבוגר מערכת החינוך הישראלית). אבל אין לבטל את חשיבותו כמנכיח של השואה למי שאינו מודע לה מספיק.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: