על "התאבדותי", של אנרי רוּרדָה, בהוצאת "נהר" (מצרפתית: ראובן מירן, 113 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

זה טקסט קשה לעיכול, מכאיב לקריאה. למרות רהיטותו, תבונתו ואף האנרגיה החיונית שבה הוא נכתב. אני בהחלט לא מסכים עם ראובן מירן, המו"ל והמתרגם, שכותב באחרית הדבר ש"בניגוד לעצב המלודרמטי המשתמע מכותרתו, 'התאבדותי' יכול להיקרא דווקא כהמנון לחיים, כשיר לירי להנאות החיים ולסירובו העיקש והאמיץ של היחיד למנוע אותן מעצמו בשל העבודה או הזִקנה". כי "סירובו העיקש" המוזכר של המחבר הביא אותו כאן, חד וחלק, להתאבדות.

ביותר מקורטוב הגזמה מנבא וולבק ב"אפשרות של אי" מ-2005 מגפת התאבדות שתפקוד את החברות המערביות אצל אלה שהגיעו אל סף הזיקנה (כלומר, החל מסוף שנות הארבעים שלהם, כך וולבק). אם העיקרון עליו מושתת הקיום המערבי החילוני הוא ההדוניזם, הרי משפָחתו סיכוייו ואפשרויותיו של ההדוניזם הזה להתגשם, עם פרוס הזקנה, אין עוד טעם בחיים, כביכול. הטקסט הזה, מ-1925, שכתב אנרי רורדה מעט לפני התאבדותו, כשהוא בן חמישים וחמש, כמו ממחיש את הטענה הזו של וולבק ("יש בי צורך לחיות בשיכרון חושים […] איני מבין את שוויון הנפש שבו אנשים מקבלים וסובלים מדי יום את השעות הריקות האלה שבהן אין הם עושים דבר מלבד לחכות"). גם אצל רורדה, כמו אצל וולבק, התחזית של דעיכת המיניות היא מרכזית ("אתמול בבית הקפה ראיתי אדם זקן מושיט את ידו הרועדת לעבר חזייתה של הנערה שהביאה לו כוס בירה. זה היה מחזה מבחיל. מנוי וגמור עימי למות לפני שאֶדמה לזקן הנורא הזה"). בהבדל אחד חשוב: משתמע מהטקסט של רורדה שהוא היה נתון גם במצוקה כספית משמעותית וזו אחת הסיבות לכך שחזה שהזיקנה הממשמשת ובאה תהיה רעה במיוחד.

רורדה גדל בשווייץ (זו עובדה מעניינת, בהיותה של שווייץ אחת המדינות המובילות בעולם ב"המתות חסד") והיה מורה למתמטיקה ואינטלקטואל מפורסם בזמנו, שכתב רבות על פדגוגיה, מנקודת מבט הומניסטית ואנרכיסטית, כמו גם כתיבה פיליטונית בעיתון ויצירות ספרות שונות.

אם נתעלם לרגע, רק לרגע, מהמידע החוץ ספרותי על אחריתו של המחבר המתוודה, הרי שזה טקסט מעניין וכתוב היטב וכאמור אנרגטי וויטאלי, באופן מעט פרדוקסלי (כי הוא הרי עוסק במוות). רציתי לכתוב, מקדים המחבר, ספר קטן שאקרא לו "הפסימיות העליזה". אבל, "בספרי תהיה יותר פסימיות משמחה". והוא מוסיף דימוי יפיפה: "ליבנו אינו התרמוס המושלם שמסוגל לשמור עד הסוף, מבלי לאבד דבר, על להט נעורינו". והנה עוד ניסוח חד, במקום אחר: "אני אוהב את החיים אהבה עצומה. אבל כדי ליהנות מההצגה צריך שיהיה לך מקום טוב".

את הסיבה להגעתו למצב שבו ההתאבדות ("הייתי רוצה שהתאבדותי תכניס קצת כסף לנושיי") היא בעיניו המוצא היחיד תולה רורדה בחינוכו האידיאליסטי מדי. זה לב הספר, ובעיניי החלק המכאיב ביותר בו. כי רורדה כאן מתחבט נגד עינינו, נאבק עם עצמו, מתייסר. מצד אחד הוא כועס על שלא גודל בגישה יותר צינית (כועס גם על עצמו, על שלא התקומם), שהולמת את החיים כפי שהם, גישה שהייתה מאפשרת לו, להבנתו, לשרוד: "מדינאי צרפתי השיא יום אחד עצה ברוטלית לצעירי ארצו: 'התעשרו!'. פעם המילה הזאת עוררה את זעמי, כיון שקיבלתי חינוך מוסרי מן המעלה הראשונה. מטיפים צחי לשון אמרו לי: 'תמיד תגן על עניינם של המדוכאים!'". בעקבות חינוך זה בידי "אוטופיסטים נדיבי לב" "האמנתי באמת ובתמים שכסף הוא דבר פעוט חשיבות". אך מצד שני הוא גא בנדיבות לבו, ויותר מכך: הוא יודע שהוא לא מעוניין לחיות בגישה המחושבת, המפוכחת, שמאפשרת לאנשים לשרוד לעת זקנה, הוא חגב ולא נמלה: "פעם או פעמיים ניסיתי לאגור צידה לדרך, אבל אכלתי הכל בו במקום". ההתחבטות הזו, האם היה עליו לחיות כמו "הסוחרים", כמו "ההולכים בתלם, האזרחים הטובים", האם הבורגנים והזעיר בורגנים צדקו בסופו של דבר, והאם – וזו תוספת חשובה לדיון – הוא היה יכול בעצם לחיות כמותם, מעניינת וחריפה (שוב, אם מתעלמים לרגע מכך שזה לא ספר בידיוני וזו לא "דמות"). הסוגייה הוותיקה הזו, על היתרון והחיסרון של המפוכחים, הקרים, המחושבים, לעומת הנלהבים, האקסטטיים, הלא זהירים – שקיבלה ביטוי גאוני מוקדם כל כך, בדיאלוג "פיידרוס" של אפלטון, בו מצדד סוקרטס בבכירותם של "המשוגעים", חסרי המחשבה על תועלתם העצמית – מקבלת כאן ביטוי טעון מאד.

נושאים פחות מרכזיים בטקסט הם המחשבות של רורדה על השלכות ההתאבדות על קרוביו של המתאבד, וכן על ההתנגדויות הדתית וההומניסטית להתאבדות והתנגדותו להן. אלה סוגיות חשובות מאד כשלעצמן, כמובן, אבל רורדה נוגע בהן בלקוניות יחסית.

דוסטוייבסקי וברנר כתבו, מנקודת מבט עמוקה ומרגשת שניתן לכנותה מיסטית-חילונית, על קדושת החיים, על "חידת החיים" ש"גדולה מחידת המוות", כפי שקורא אחד מגיבורי ברנר נגד ההתאבדות. זו נקודת מבט נעלה, והלוואי ונזכה להגיע אליה. בינתיים, מנקודת מבט ארצית יותר, פשוט כואב, כואב הלב על רורדה, כואב בקריאת הספר החכם והעצוב שהוא כתב, על התקצרות פיסקאותיו והפיכתן למקטעים, לאפוריזמים, לקראת סוף הספר, התקצרות שממש ממחישה את התגברות הנשימות החטופות והחרדות של המחבר, את איבוד היכולת לחשיבה רציפה, כשהוא מתקרב למימוש מה שכתב בספרו, למימוש הבטחתו.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: