על "האורות כבים", של אריקה מאן, בהוצאת "אפרסמון ספרים" (מאנגלית: עידית שורר, 300 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ביסודו של דבר זהו ספר תעמולה אנטי-נאצי. אריקה מאן, בתו של תומס מאן, ששהתה בארצות הברית כגולה מגרמניה הנאצית, כתבה אותו זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה והוא הופיע בארה"ב בתרגום לאנגלית בתחילת 1940 (כשארה"ב, יש לזכור, טרם הצטרפה למלחמה בנאצים). כתב היד בגרמנית אבד בינתיים.

כשאני כותב שזה ספר תעמולה איני אומר שאין בו עניין. יש בקריאה בהחלט עניין, וזאת לא רק משום שהתעמולה כאן צודקת, אלא מפני שהיא חושפת זוויות מפתיעות ולא שגרתיות בנושא שלה. אבל אין כאן את אותו רטט של ספרות משובחת שיש, למשל, בקריאת "מפיסטו" (1936), של אחיה של אריקה, קלאוס מאן, שגם הוא ספר אנטי-נאצי, אבל שבו המורכבות והעומק הפסיכולוגיים רבים והעניין בהם חורג מהמגמה התעמולתית ההיסטורית.

בעשרת סיפורי הספר מתארת מאן, ברהיטות ובבקיאות ובהיעזרות במסמכים נאציים רשמיים על מנת להראות שסיפוריה אמינים, דמויות בעיר שדה גרמנית לא מוגדרת, גנרית במכוון. הגיבורים שלה, ברובם, אינם מתנגדי המשטר הנאצי. להיפך, חלקם אוהדים מתונים שלו, ואחד הוא אף איש גסטפו. אבל הסיפורים מוליכים את הדמויות להכיר בצדדים הפסולים והמופרכים של המשטר. זו האסטרטגיה התעמולתית של מאן: להראות כיצד מתפכחים גם אוהדי משטר מתונים מאכזריותו ואף טיפשותו ואבסורדיותו. קצין הגסטפו, למשל, נדהם ואחר כך מתנער מההתעללות ביהודים אחרי ליל הבדולח ומסייע בהצלת מי מהם שהוא יכול והוא אף משלם על כך בחייו. הוא לא היה מעולם אוהב יהודים גדול, אך האלימות כלפי היהודים הדהימה אפילו אותו.

לעתים, כאמור, נעשית הצגת כשלי ופשעי הנאציזם מזוויות מפתיעות, כאלה שאיננו מורגלים בהן, וזה אחד היסודות שהופכים את הקריאה בספר לרבת עניין. גיבוריה של מאן, למשל, מתרעמים על כך שהפעילויות האידיאולוגיות שהמשטר תובע מנאמניו גוזלות מזמנם הפרטי הזעום. "תמיד היה צריך לתרגל משהו או ללמוד 'השקפת עולם' או לבצע תורנות כלשהי". גם הנורמות המקצועניות נשחקות בגין האידיאולוגיה וסטודנט אמביציוזי למשפטים מתרעם על כך שבגלל פעילויות אידאולוגיות מקוצץ הזמן המוקצב ללימודי משפטים. ואילו בסיפור אחר מתגלה התערבות המדינה בהכשרה הרפואית של הרופאים ובשיבוץ כוח העזר הרפואי כהרת אסון. בחורה שרופא נאצי מטריד אותה מינית ואחר כך מאבחן אותה באבחון שגוי כאישה בהריון מגורשת מארגון נשים נאצי באשמה שעברה הפלה.

אבל חלק מרכזי מהחידוש בזווית הראייה שמביא הספר הזה נובע מההתמקדות של מאן בכישלונות הכלכליים של גרמניה הנאצית. בניגוד לדימוי שיש לנו על שיקום הכלכלה הגרמנית בידי היטלר, מוצגת כאן המדיניות הכלכלית הנאצית כאבסורדית וחיי רוב האנשים הם חיי עוני מנוול. בסיפור אחד סוחר זעיר נאבק לנפח את הכנסותיו, למרות שכך ישלם מס גדול יותר, כיוון שהנאצים הכריזו מלחמה נגד עסקים קטנים. ואילו בסיפור אחר, בן איכרים נאלץ לנדוד לעיר הגדולה, כי המשטר לא מאפשר בעצם לחוות קטנות להתקיים. משקים קטנים התבססו על גידול בקר אך כיוון שיבוא המספוא נאסר עלה מחירו של המספוא מעבר להישג ידם של החוואים הקטנים. זווית הראיה הכלכלית הזו על גרמניה הנאצית ("כשאתה לוקח את העיתון, תקרא קודם כל את הדיווחים הכלכליים! לא את הפובליציסטיקה ואת שאר ההבלים") היא מאד לא שגרתית, אך היא קשורה גם באופיו התעמולתי של הספר. מאן מדגישה לקוראיה, החיים בדמוקרטיות ליברליות קפיטליסטיות, את היסוד הסוציאליסטי ב"נאציונל-סוציאליזם", את הכלכלה המתוכננת שהנהיגו הנאצים ואת שאיפתם לאוטרקיה כלכלית וליסוד "כלכלת מלחמה", עקרונות שנוגדים את הקפיטליזם המערבי. "הפיהרר מתעב מסחר, כפי שהוא מתעב את 'התחרות השלווה בין אומות', כפי שהוא שונא ומתעב שלום בכלל […] סדר היום של הנאציונל-סוציאליזם הוביל בהכרח בסופו של דבר למלחמת חורמה נגד המעמד הבינוני". אותו בעל עסק קטן שהוזכר תוהה: "אני לא יהודי ואני לא קומוניסט ולא בוגד בארצי, ובכל זאת רוצים לחסל אותי. למה?". האמירה הזו היא בתמצות התזה של מאן בספר: הנאציזם אינו טוב לגרמנים עצמם. גם תעשיין עשיר, הר הוּבּר, שמציע נישואים למזכירתו אך מגלה שהיא חצי יהודייה, מודע לכך שההתערבות של המדינה בכלכלה היא הרת אסון. פועלים מומחים נשלחים לעבוד בעבודת כפיים וכך מתבזבזת מומחיותם, ו"לשכת המפקח על המחירים קיבלה סמכות מלאה לקבוע מחירים 'על בסיס כלכלה עממית צודקת'. בוטלו השרידים האחרונים של עקרונות הכלכלה הליברלית, שבה רמת המחירים נקבעת על פי היצע וביקוש". במציאות כלכלית דוחקת כזו מה הפלא שאחת הדמויות מצאה לה עסק מוצלח במיוחד. האיש הכין שלטי "מקום נקי מיהודים" והכריח ראשי רשויות מקומיות לרכוש אותם ממנו.

מאן מקדישה תשומת לב מיוחדת למלחמה של הנאציזם בדת, בעיקר בנצרות הקתולית. גם זו עובדה שנוטים לשכוח: האתיאיזם של הנאציזם (למרות שמאן מציינת שרבים ממנהיגי הדת הפרוטסטנטים נכנעו לנאצים). בהתאם לכך, גיבור אחד הסיפורים הוא כומר פרוטסטנטי שסירב לברך בברכת "הייל היטלר" ולבסוף מצא את מקומו בכלא כי הטיף בדרשתו נגד ההתעללות ביהודים ואף נגד הכנסייה עצמה שבגדה במצוות "ואהבת לרעך כמוך".

למרות שהוא, כאמור, רהוט וכתוב במיומנות, עיקר ערכו של הספר הוא היסטורי ולא ספרותי. אבל מהבחינה ההיסטורית יש כאן זווית ראיה מחדשת ולא בנלית.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • hiladg  ביום נובמבר 21, 2019 בשעה 12:09 AM

    אחת הביקורות האחרונות שלך היתה על הספר "המקעקע מאושוויץ ". כל דיון על ספר בנושא השואה חייב לכלול סעיף "דבקות בעובדות הסטוריות". בעוד שאת הספר ההוא לא קראתי (באמת נושא קשה) ספרים כאלה על שטיפת המוח אני מאוד אוהבת, עוד מאז "הנחשול". איך זה קרה? איך הם אפשרו לזה לקרות?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: