על "חמור", של סמי ברדוגו, בהוצאת "הספריה החדשה" (264 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

את הדיון בספר הזה כדאי לחלק לשניים: דיון בערכו הסגולי ודיון בהתקבלות המרשימה שלו בקרב האליטה הספרותית הישראלית, התקבלות שמתבטאת, בין היתר, בשבחים המופלגים על גב הכריכה (בו הסופר מועמד בצד גנסין, שבתאי, יזהר ופוגל) ובמודעת פרסומת לא שגרתית שפורסמה לאחרונה ובה רשימה ארוכה של אנשי ספרות המדברים בשבח הרומן והסופר.

שני הדיונים קשורים ביניהם כמובן. ספר משובח מן הסתם יזכה בשבחים רבים. אבל בכל זאת אלה לא דיונים זהים. במקרה הזה, ההתקבלות החיובית יוצאת הדופן בקרב האליטה הספרותית (ולא רק של הרומן הזה, אלא של מכלול יצירתו של ברדוגו) מושפעת לדעתי משתי סיבות שאינן קשורות למשובחות הכתיבה, אלא לכך שהיא נענית באופן מושלם לשתי מורשות קלוקלות של המודרניזם והפוסט-מודרניזם בספרות כאחת. זהו רומן קשה לקריאה מחד גיסא, ששפתו כמו פרטית, והטעם המודרניסטי נוטה להעריך התמקדות כזו בשפה וקושי כזה ("אנחנו אוהבים ספרים קשים", צוטט פעם המבקר האמריקאי הדגול ליונל טרילינג בהקשר זה). וזה, מאידך גיסא, רומן שקולע אל השערה ולא יחטיא אל הטעם הפוסטמודרני הרואה במינוריות ערך בפני עצמה. ועוד כאן השוליות, המיעוטיות, נכפלת בשלוש: גיבור הומוסקסואל, ממוצא קווקזי, שחי בשולי שוליה של הפרוביניציה, במושב בת הדר בדרום, "חבל ארץ קיצוני ומוּדר, פינתי ומודרם".

ועדיין, למרות כל זאת, ייתכן בהחלט שזה גם רומן משובח. האם הוא כזה? "חמור" מספר על רוסלאן איסקוב, גבר כבן חמישים, הנדסאי בניין שהתפטר לא מכבר ממשרתו בועדה לתכנון  ולבנייה באשקלון, שחי באותו מושב שהוזכר. בידיו של רוסלאן הופקד, או הופקר, חמור שלא ברור למי הוא שייך. הוא מחליט לדאוג בינתיים למחייתו של החמור והוא מטפל בו באופן נוגע ללב בחצר האחורית של יחידת הדיור הקטנה שהוא שוכר. לרוסלאן יש חבר בשם סטיב, הומוסקסואל גם הוא, שמלמד אנגלית בישיבה תיכונית במושב סמוך. היחסים ביניהם אינם מוגדרים. האם הם יהפכו לזוג? סטיב הוא דמות מקורית למדי ואף מעט קומית (ובכלל ישנה, פה ושם, קומיות מהנה ברומן הזה). במקביל לזמן ההווה של הסיפור, ולסירוגין, מסופר לנו על יום בעברו של רוסלאן, ב-1994,  יום שנרמז לנו שהוא גורלי, בו החליט רוסלאן בפתאומיות לצאת מבית הוריו בקריות ולנסוע, למטרה לא ברורה, לא ברורה כנראה גם לו, אך לבטח לא לקוראיו.

הקריאה ברומן הזה איטית מאד. האיטיות נובעת משני כיוונים. איטיות אחת נובעת מלשונו הלא שגרתית של ברדוגו. זו לשון ייחודית, פרטית, שכוללת עירוב מכוון ומודע של לשון על-תקנית בלשון תת-תקנית ("העיניים שלו ממולכדות אל חמור", "לחמור אין דין-וחשבון עם צורת הגוף והגפיים שלו"). איטיות שנייה, אחרת, נובעת מכך שהעלילה עצמה, "המסומנים", נשרכת. יש כאן תיאורים ארוכים ומפורטים, למשל, של התחנה המרכזית של חיפה או של הליכה לסופר לקנות לחמים לצורכי הזנת החמור.

צד חובה מובהק נגד הכתיבה של ברדוגו (ולא רק ברומן זה) הוא ההכנסה מדי כמה עשרות עמודים של מושגים תיאורטיים "גבוהים" ואופנתיים מהשיח הפוסט-סטרוקטורליסטי לתוך שפת המספר או תודעת הדמות. מושגים כמו "בּזוּת", "תמיד כבר" או "מוּדרות". להגבהה המאולצת הזו של ערכו של הטקסט (הגבהה כביכול) שייכים גם ניסוחים לא מעטים על המצב הישראלי, חלקם מלאכותי ולא מעניין, אם כי חלקם מאולץ אך מסקרן. צד זכות מובהק בעד הכתיבה ברומן הזה הוא הניסיון של רוסלאן ללמוד מחמור לחיות בהווה, לא בציפייה לעתיד או בהתחשבנות עם העבר. זה נושא לא מקורי, אבל הוא נושא קיומי חיוני ומבוצע כאן באופן מעניין.

אבל התופעות המרכזית כאן הן השפה התובענית והמבט המיקרוסקופי התובעני, שתורמים כאמור לאיטיות הקריאה. לעתים אתה חש שלו היה ברדוגו כותב בשפה אחרת, טבעית יותר, "בהירה", הוא לא היה מגיע לעולם הרגשי הייחודי שהוא מתאר. הדימוי שיש לי לכך הוא רגבי אדמה, שללא מחרשה שפולחת בהם עמוק, לא תתוודע לעולם לריח השורשי, הרקבובי, החי, שהם כולאים תחתיהם. המחרשה, במשל הקטן שלי, היא השפה הייחודית של ברדוגו.

אבל לעתים קרובות יותר אתה לא חש כך. רוב זמן הקריאה ב"חמור" אתה חש שאתה נתבע לקריאה שקודה, אקטיבית, צורכת אנרגיות, אך שהתמורה לה אינה גדולה. אחרי שהבנת אתה אומר לעצמך: אוקיי, מעניין במידה. או: טרחני. וכך גם לגבי ההתבוננות המיקרוסקופית: אחרי שהנחת את העין על המיקרוסקופ של ברדוגו, כיווננת ואימצת, אתה אומר לעצמך, לעתים: אוקיי, רחוב באשקלון. בכלל אצל ברדוגו, הדלקת תנור סלילים ותהייה על מהות החיים זוכות לאותו טיפול פרטני וקשה לקריאה.

האטיות הזו – על שני מקורותיה – היא מאפיין קבוע בכתיבתו של ברדוגו, לפחות בחלקה המוכר לי. לעתים, כמו ברומן "זה הדברים", כוחו הרגשי המשמעותי של הרומן התגבר על המכשול הזה. אך לעתים הכוח הרגשי אינו עז מספיק ואילו המכשול גבוה מדי מכדי שיוכל הרומן לדלג מעליו. ב"חמור" מדלג איכשהו הרומן מעל המשוכה, אך פוגע בה ומפיל אותה תוך כדי.

יש לי כבוד לכתיבה של ברדוגו. היא אותנטית וקודחת. קודחת בלשון, בפסיכולוגיה ובפילוסופיה וקודחת מהן. אך אין בי התפעלות והתלהבות. דוגמאות המופת שהוזכרו בהקשר שלו (גנסין, שבתאי), אם אינן מהירות בהרבה (מבחינת קצב העלילה) הרי הן ספוגות בתחושת דחיפות רגשית ופילוסופית עזה, שנספגת במכלול הטקסט והופכת את הקריאה הקשה לעתים לטעונה, ולכן ללא קשה באמת. אכן יש קירבה מסוימת בין ברדוגו ליזהר ויצירתו על השפלה הדרומית (וברדוגו מודע לכך והמיקום הגיאוגרפי של הרומן מסייע לתחושת הקירבה הזו), קרבה בשפה המכריזה בגאון על אי שקיפותה, וקירבה בניתוח אירועים ורגשות לפרטי פרטים. הקריאה בברדוגו הזכירה לי התנסויות קריאה ביזהר כשהוא לא בשיאו, כמו, למשל, ב"מלקומיה יפהיפייה".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: