על "גברים מסבירים לי דברים", של רבּקה סולניט, בהוצאת "אסיה" (מאנגלית: תמר משמר, 188 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

המשפט המשמעותי ביותר בקובץ המסות הפמיניסטי הזה מ-2014 נכתב ב-1986 ולא בידיה של סולניט. "פמיניזם הוא הרעיון הרדיקלי שנשים הן בני אדם", מצוטטת כאן האקטיביסטית האמריקאית מארי שיר. הניסוח השנון והקולע, לפיו "פמיניזם" הוא דבר מה מובן מאליו לכל בעליה של תפיסת צדק בסיסית, תוחם גם את גבולות הדיון הקצר בביקורת זו. זאת ועוד: כקורא גבר של המסות הזכרתי לעצמי שעלי להשתדל במיוחד להקשיב במקרה הזה. עם זאת, איש אינו ניצב מעל ביקורת: לא מבקרים ולא מסאיות פמיניסטיות.

כיוון אחד של הדיון בקובץ הוא להפריד בין המסות או חלקי המסות שעוסקים בנושאים חשובים לבין המסות שבין אם נושאיהן חשובים או לאו מפגינות את אמנות המסה. חלק ניכר מהטקסט כאן אינו מבריק מבחינה מסאית פרופר, וסולניט בחלק זה היא אידאולוגית רהוטה של זרם בפמיניזם ותו לא. אבל כשהיא עוסקת בנושאים קריטיים כדוגמת שכיחות האונס בחברות העכשוויות, אלימות כלפי נשים ועוד מה לנו כי נלין. בצד זה, יש מסות סתמיות, למשל זו על וירג'יניה וולף וסוזאן סונטאג, שמטרתה העיקרית, כמדומה, היא לשבץ את הכותבת בקודמות דגולות. עם זאת, כמה מהמסות מתוחכמות מסאית. למשל, כשסולניט מסבירה שהמאבק הפמיניסטי על שוויון בנישואין סטרייטים כרוך בהכרה בנישואים חד מיניים (ששם השוויון הוא מובן מאליו כי שני הצדדים בני אותו מגדר). כאן, מעבר לחשיבות הנושא, יש הברקה שמענגת גם אסתטית ואינטלקטואלית. או, במסה אחרת, כשסולניט נעה באופן גמיש בין יצירת אמנות, סיפורם של "הנעלמים" שהעלימה החונטה הצבאית בארגנטינה, פסקה מההיסטוריה של המשפט האנגלי הנוגעת למעמדה החוקי של אישה נשואה והבורקה, וכורכת את שלל הנושאים האלה במוטיב האחיד של המחיקה הנשית, הרי שמלבד חשיבות הנושא יש כאן גם איכות מסאית אסתטית, האלגנטיות של הצבת לבני הדומינו שיוצרות גם מעגל בעל מוקד משותף.

כיוון אחר של הדיון בקובץ הוא לנסות לאפיין את החידוש העקרוני שבו. חידוש קיים. מדובר בתפיסה שהדיכוי של נשים בחברה שלנו נמתח על רצף שבקצהו האחד נמצאים רצח ואונס ובקצהו השני אותה התנהגות שמתוארת במסת הפתיחה שנתנה לקובץ את שמו, כלומר הנטייה של גברים, לפי סולניט, להתייחס לנשים בפטרונות, להניח שהן בורות. בעקבות המסה הזו, שפורסמה לראשונה ב-2008, אך לא בידיה שלה, נטבע המושג "הסְגַבְרָה". לתפיסה ההוליסטית הזו של הדיכוי של נשים בידי גברים שייך הביטוי "תרבות האונס": "תרבות האונס מתקיימת באמצעות שימוש בשפה מיזוגינית, החפצת גופן של נשים והאדרה של אלימות מינית, וכך היא יוצרת חברה שמזלזלת בזכויות נשים ובבטחונן". לפי התפיסה החדשה שהקובץ מנסח ומבטא, אונס הוא רק הקצה של "מדרון חלקלק".

זה רעיון חשוב. וגם רעיון ששימוש לא זהיר בו עלול להיות מסוכן. כי הוא מבטל את ההבחנה בין עוולות שונות. יש הבדל גדול בין מי שאונס אותך לבין מי שטוען בתוקף בארוחת ערב שאת שוגה בעובדה היסטורית (אחת הדוגמאות במסת הפתיחה).

כיוון נוסף של הדיון בקובץ המסות הזה נוגע לשנאת גברים. יש בו. במסה על טענתה מ-2011 של חדרנית ניו יורקית ממוצא אפריקאי שנשיא קרן המטבע הבינלאומי, דומיניק שטראוס-קהאן, ניסה לאנוס אותה (האישומים בוטלו לבסוף אבל השניים הגיעו להסדר פיצויים), כורכת סולניט את מקצועו וצרפתיותו של שטראוס-קהאן בהתנהגותו המינית. היא, למעשה, מְמָגְדֵרֶת את הקולוניאליזם והקפיטליזם, הרעים בעיניה, והופכת אותם לגבריים, כי גם גברים רעים. בינגו. "שמה היה אפריקה. שמו היה צרפת. הוא השתלט עליה והתיישב בה, ניצל אותה, השתיק אותה […] שמה היה אסיה. שמו היה אירופה. שמה היה שתיקה. שמו היה כוח. שמה היה עוני. שמו היה עושר […] שמה היה אפריקה. שמו היה קרן המטבע הבינלאומית". הדיכוטומיות מתייצבות להן בשני טורים של טוב ורע, כלומר אישה וגבר.

ואיך ניתן להבין את המשפט הבא אם לא כשנאת גברים? "גבר פועל מתוך האמונה שאין לך זכות לדבר ושאינך זכאית להגדיר את המתרחש. פירוש הדבר יכול להיות לקטוע אותך בשולחן ארוחת הערב […] או להרוג אותך". "גבר", כן? סולניט מרככת מדי פעם ואומרת שכמובן לא כל הגברים כאלה, ומדי פעם יוצאת להתקפה: הטענה שלא כל הגברים כאלה היא עצמה כלי רטורי שמטשטש את הסבל הנשי. כך או כך, יש כאן שנאת גברים מתונה. הדבר בהחלט לא מערער על התופעות החברתיות הנוראות שסולניט משמשת להן פה. הוא כן מעט מערער על התופעות הלא נוראיות, כמו אלה שאותן סולניט מתארת במסת הפתיחה.

אנחנו, המעשנים, גם כשאנחנו באוויר הפתוח, זוכים לבקשות, הערות ודרישות לכבות את הסיגריה. הסיבה היא הכי מוצדקת בעולם. העישון מסוכן. וגם חלקנו הרי רוצים להפסיק לעשן. אבל, לפעמים, אנחנו מרגישים שלהערות משתרבב משהו אחר, לא ענייני. הנה נפתח פתח לגילוי תוקפנות, פתח שיש לו אליבי מושלם. גם לסולניט ולכמה מעמיתותיה יש אליבי מושלם. הנושאים אכן חשובים. אבל קשה להשתחרר מהמחשבה שבמסווה האליבי ניתנת, לעתים, חסות לשחרור תוקפנות; כלפי גברים, כלפי מבוגרים ("כולם היו שם מבוגרים מאיתנו" מדגישה סולניט במסה הפותחת). וגם תוקפנות שוויונית, תוקפנות סתם.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: