Author Archives: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

ביקורת על "המיועד", של חיים פוטוק, בהוצאת "תמיר סנדיק" (מאנגלית: שי סנדיק, 358 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"המיועד" של חיים פוטוק ראה אור לראשונה ב-1967. הספר הפך לרב מכר גדול (הוא מכר עד היום יותר מ-3 מיליון עותקים) והוא אף נחשב לקלסיקה יהודית-אמריקאית ומוזכר בנשימה אחת עם פיליפ רות, ברנרד מלמוד וסול בלו.

ואכן, הרומן הזה, שרואה כעת אור בתרגום חדש ומוצלח, הוא ספר טוב מאד. לא תמיד הסיבות לכך שספר הוא ספר טוב קלות לאיתור וכמעט תמיד הסיבות לכך שספר טוב הוא טוב פחות מעניינות מקריאת הספר עצמו. אנסה, לפיכך, בקיצור לאתר ולמנות את מעלות הספר ואחר כך אפנה לנושא לכאורה שולי, דבר מה שאין בספר, אבל שנראה לי מעניין.

"המיועד" מתאר חברות בין שני נערים יהודים-אמריקאים (נערים שהופכים במרוצת הספר לגברים צעירים) שחיים בברוקלין בשלהי מלחמת העולם השנייה והשנים שאחריה. המספר, ראובן מלטר, הוא בן למשפחה אורתודוכסית מודרנית, ואילו חברו, דני סונדרס, הוא בנו של אדמו"ר העומד בראש חסידות פנטית למדי (ביחסה להשכלה הכללית, לציונות ולדקדוקי המצוות).

קצב מסירת העלילה בידי פוטוק מרשים, אין רגע משעמם בגלילת הסיפור הזה ומצד שני הוא מסופר ביישוב הדעת ולא בתזזיתיות. נסיבות ההיכרות בין שני הנערים הפותחות את הרומן מעניקות לפתיחה הזו הן פלסטיות מרשימה, הן הדגמה מרומזת ומעודנת של הנסיבות הכלליות בתוכן מתרחש הרומן והן קומיות מרפרפת. זאת משום שהנסיבות הן משחק בייסבול שנערך בין הישיבה המודרנית שלה שייך ראובן לישיבה החסידית האדוקה של דני. בגלל המלחמה שברקע שאפו המורים בישיבה של המספר "להוכיח לגויים שכושרם הגופני של תלמידיהם אינו פחות מכושרו של כל תלמיד אמריקאי אחר". וכך, באמצעות משחק בייסבול, משחק אמריקאי כל כך, אותו משחקים בחורי ישיבה ברוקלינאים חיוורים וענוגים, מוסר לנו הסופר רבות על נסיבות הזמן והמקום בדרך עקיפין אלגנטית שהיא גם הומוריסטית. במרוצת המשחק, דני, הנער החסידי האדוק המבקש להלום באפיקורסים מהישיבה האורתודוקסית מודרנית, משלח חבטה אדירה לעבר ראובן עד שהלה נזקק לאשפוז. כדור הבייסבול המנפץ את משקפיו של ראובן קולע גם את השניים השונים כל כך זה מזה זה אל זה.

בהמשך הרומן, עם התהדקות החברות בין השניים, אנו למדים עוד על חייו של דני. דני הוא עילוי שמיועד (מכאן כותרת הרומן) להחליף את אביו על כס האדמו"רות. אבל דני נמשך ללימודי חול והוא יודע שקרב רגע העימות שלו עם אביו, עת יבשר לו על רצונו ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה ולהפוך לפסיכולוג. דני לא רוצה "לחזור בשאלה", אלא לנהל אורח חיים של יהודי אורתודוקסי מודרני, בדומה לחיי חברו ראובן, אבל החסידות אליה הוא שייך כה מסוגרת ואביו הוא איש עקרונות כה נוקשה (ועם זאת הוא דמות מרשימה ובצד רתיעה עזה מעוררת גם כבוד כלפיה; וגם זה הישג של הסופר) שההכרזה על רצונו משולה להטלת פצצה.

פוטוק חושף אותנו לזירה לא מוכרת כל כך בספרות היהודית-אמריקאית ובעצם חושף לקוראים שתי זירות לא מוכרות: העולם האורתודוקסי-המודרני (שמקביל לציונות הדתית בגרסתה היונית מבחינה מדינית במציאות הישראלית; אביו של ראובן, הפעיל הציוני, סולד מפעולות הטרור של האצ"ל) והעולם החסידי. עלילתו ממוקמת בתקופה דרמטית ליהדות אמריקה, תקופה שמצד אחד הגבירה את תהליך האמריקניזציה שלהם (תיאור הבכי של תלמידי הישיבה עם התקבלות הידיעה על מותו של רוזוולט מבטא זאת) ומאידך גיסא הדגישה את הגורל היהודי הנבדל, בעקבות התקבלות העדויות על גורל יהודי אירופה, שלהן מגיבים חלק מיהודי ארה"ב בתמיכה עזה ונמרצת בציונות וחלק בהתכנסות והחלטה נחושה לשקם את עולם התורה היהודי שנחרב. וכל זה, כאמור, מסופר בקצב מעולה, ברגישות פסיכולוגית, באיזון נכון מבחינה אסתטית בין סיפורי הדמויות השונות ופרישת העולמות השונים.

זה גם ספר "נקי", כמו שמכונות בחוגים הדתיים יצירות אמנות שאין בהן התייחסות ישירה למיניות. כאן אין מיניות כלל. ויש לזכור שהגיבורים הם נערים וגברים צעירים ויש לשער שהנושא חלף בראשיהם. ההיעדר של המין אינו מגרעה במקרה הזה, חשוב לי להבהיר. זה לא הנושא של פוטוק. הנושא שלו הוא ידידות בין-גברית של שני נערים דתיים מרקע דתי שונה; הנושא הוא הצגת הידידות והצגת הרקעים השונים. כשחושבים על זה: ידידות בין-גברית היא נושא מועדף על כותבים דתיים אורתודוקסים בדיוק בגלל שהיא מאפשרת דרמה ועלילה "נקיים". וכאן אף מוחרף ה"ניקיון" בכך שלא רק חברות בין-גברית נמצאת במרכז הספר, אלא גם שני אבות, אביו של ראובן והאדמו"ר, ניצבים במרכזו, ואילו האימהות נעדרות מן הספר (אמו של ראובן נפטרה זה מכבר ואמו של דני היא דמות שולית שבשולית ברומן).

למעשה, המיניות מוזכרת כאן בדרך עקיפה ומרומזת מאד. דני נמשך מאד לפרויד. אך הוא קורא בו בזעזוע, מבלי שהמחבר יסביר לנו בדיוק ממה הוא מזדעזע. באוניברסיטה משכנע מרצה חריף שכל את דני לזנוח את פרויד ולעסוק בפסיכולוגיה ניסויית. טענותיו נשענות על הטענות הידועות על כך שהפסיכואנליזה אינה מדעית. אבל, לדעתי, בלא מודע של הטקסט (אם ניתן להשתמש כאן בביטוי הפרוידיאני הזה), "הגמילה" של דני מפרויד, היא גמילה מתפיסה שהמיניות ניצבת בתשתית האישיות (כפי שפרויד אכן גרס). התפיסה הזו של פרויד הרתיעה ומרתיעה חוגים דתיים ושמרניים שלעתים מתקיפים את פרויד בטענות אחרות (ולגיטימיות; על אי מדעיותו של פרויד, למשל) בעוד התנגדותם נובעת מטעמים אידיאולוגיים ופסיכולוגיים.

הספר הטוב הזה הוא ספר "נקי", כלומר נטול פרוידיאניות. ובכך הוא שונה דרמטית מספריהם של חלק ניכר מהכותבים היהודים אמריקאים הבולטים בני דורו של המחבר.

 

המלצה קצרה על "רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין (שם בדוי, כך הבנתי – ראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת "קדימה")

למרות ההשפעה הניכרת של זבאלד וברנהארד, למרות ריבוי השימוש בפרדוקסים ובאוקסימורונים שהופך להיות כמעט מכאני, למרות היחס המתבטל ביחס לשירה שגובל בקיטש-לאנינים, הרי שהנובלה הזו – העוסקת בזיכרון מאוחר של תלמיד ממורה בלתי נשכח לספרות שלימד באוניברסיטה העברית ב-1987 קורס אחד ויחיד על "הציפור העברית", כלומר על הציפור בשירה העברית – הנובלה הזו מוזיקלית ואנינת ניסוח, אינטליגנטית שלא במתכוון (כלומר, חושפת את האינטליגנציה כמו בעל כורחה), מלנכולית בעצבות אמת, של אנשים מעודנים, מעבר למלנכוליה שאולה שגם היא נוכחת כאן, ואולי מעל הכל מגלה תשוקה אמתית לבריחה מהזוהמה של חיי ההווה הישראליים, מהשאון של מה שמכונה "אקטואליה", מגלה כמיהה לעולם רוח נישא ועדין. יש כאן כוח רוחני אמתי, בקיצור, וזה דבר מה נדיר.

למי שמעוניין: קישור לראיון אתי ברדיו על הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

התארחתי בתכנית הרדיו של שירי לב-ארי וענת שרון בלייס לשיחה על הרומן שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"). ניתן להאזין לשיחה בלחיצה בקישור למטה:

https://www.kan.org.il/Podcast/item.aspx?pid=9001

על "סווינג טיים", של זיידי סמית, בהוצאת "מודן" (מאנגלית: קטיה בנוביץ', 442 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ברומן החדש של זיידי סמית חוברו להם יחדיו שני סיפורים המסופרים לסירוגין.

סיפור אחד הנו סיפור של שתי ילדות חברות, המספרת וטרייסי, הגדלות באותה שכונה של המעמד הבינוני-נמוך בלונדון של שנות השמונים. הדבר המשותף הבסיסי להן, זה שמחבר אותן מלכתחילה, הוא היותן פרי נישואים בין-גזעיים (מותר לומר את הביטוי הזה?). במקרה של המספרת: האם ג'מאייקנית שחורה והאב לבן ואילו אצל טרייסי ההיפך. המאפיין הביוגרפי המרכזי הזה משותף לרבים מגיבוריה של סמית (הוא נכח, לדוגמה, ב"NW", הרומן הקודם שלה, וב"על היופי", הרומן השלישי שלה), כמו גם שהוא מאפיין של הביוגרפיה של הסופרת עצמה שנולדה לאם ג'מאייקנית ולאב אנגלי. כאן השתיים, המספרת וטרייסי, נפגשות לראשונה בשיעור מחול ב-1982. טרייסי מגלה עד מהרה כישרון רב לריקוד ואילו המספרת, שהינה טיפוס אינטלקטואלי יותר, התמחתה ברבות השנים בהערצת רקדנים קולנועיים מפורסמים.

ואילו בסיפור השני, המספרת של סמית (אותה אחת) מתארת את הפיכתה לעוזרת אישית של כוכבת פופ בינלאומית אוסטרלית בשם איימי (מין שילוב של קיילי מינוג, מדונה ואנג'לינה ג'ולי – עד כמה שאני מבין). מההתחלה אנחנו יודעים שיחסי העוזרת והנעזרת נגמרו בכי רע ובסקנדל תקשורתי (כמו שאנחנו יודעים, בסיפור האחר, שהיחסים בין החברות נגמרו בכי רע), אך איננו יודעים מה הוא. במתווה הסיפור הזה מתוארים באופן כרונולוגי ההיכרות של הזמרת והמספרת, אופי עבודתן המשותפת, ובהמשך מתואר בעיקר פרויקט פילנתרופי של הזמרת באפריקה (התל"ג של המדינה האפריקאית, מגלה העוזרת האישית לתדהמתה, קטן מסך נכסיה של הזמרת המצליחה!), פרויקט פילנתרופי שהעוזרת האישית שלה (החצי-שחורה בעצמה, יש לזכור) הופכת אט אט למבקרת גדולה שלו.

סמית מבקשת לקשור את שני הסיפורים, אבל האיחוד די מאולץ ולא משכנע. וזו לא הבעיה היחידה ב"סווינג טיים". תימת הריקוד לא ממש ברורה כאן. כלומר, סמית יוצרת את התחושה שיש דבר מה חשוב במוטיב הזה שהרומן עוסק בו (וכמובן, כותרת הרומן גם היא מרמזת על חשיבות הנושא), ובסצנה אחת באפריקה של ריקוד סוחף שכולו שמחת חיים והתמקדות בהווה לכאורה מתגלה החשיבות הזו. אבל הסך הכל לא יוצר מחשבה רעננה על הגוף והריקוד בחברה המערבית, לא מחשבה רעננה ולא המחשה חיה. אנחנו נשארים עם תחושה שלפי הסופרת זו נושא חשוב, אך בלי התגשמותה בפועל של החשיבות הזו. בנוסף, נימת לוואי צדקנית קיימת בטקסט הזה, כלומר הנחת מוצא שלו, שניכרת וצצה מדי פעם, היא שהלבנים כיום צריכים לחוש אחראיים על הסחר בעבדים לפני מאות שנים. והפגמים לא הסתיימו: הסיפור על כוכבת הפופ הלבנה שבאה להיטיב אבל רומסת הכל בדרכה כפיל אפריקאי בחנות קדרוּת אפריקאית היא קלישאה. ואילו מוטיב היחסים בין שתי חברות, מלבד שבעידן הפרנטמאניה הוא חשוד בחוסר מקוריות, סובל מבעיה אחרת אופיינית לספרים שמתארים יחסים ארוכי שנים בין חברים: התחושה שהיחסים הם ארוכי שנים בגלל שהסופרת זקוקה לכך, ושבחיים האמיתיים יחסים כאלה היו דווקא קצרי שנים.

כך שהספר הזה בהחלט אינו "הרומן הטוב ביותר שכתבה סמית עד היום", כפי שנטען בגב הכריכה. בתואר זה, ככל הנראה, עדיין נושא רומן הביכורים שלה, "שיניים לבנות", מ-2000, שסימן אותה כקול חדש ומרכזי. אבל כמו שקורה ברוב ספריה של סמית (כולל ב"שיניים לבנות" עצמו), העובדה שהספר מלא פגמים לא פוגמת בהנאת הקריאה ובהתרשמות הכללית מהרומן. סיפור היחסים בין טרייסי למספרת הוא בעצם מחקר מדוקדק במוביליזציה חברתית (נושא מרכזי ביצירתה של סמית). מדוע טרייסי כשלה בהיחלצות מחיי המעמד הנמוך ואילו המספרת הצליחה בכך? הבדל אחד מרכזי מודגש כאן: אמה של המספרת בעצמה נאבקת לרכוש השכלה ולהיחלץ מהשוליות שמהלך החיים הטבעי היה דן אותה לה; ההבדל בין טרייסי למספרת נעוץ במשפחות המוצא. התיאור כאן של מסלולי החיים שהתפצלו אמין, מוחשי ומעניין.

ואילו הבחירה של סמית לעסוק בכוכבת בינלאומית מעסקי הבידור היא גם נכונה וגם מטעינה את הספר באנרגיה. זו בחירה נכונה וחשובה של כותבת רומנים עכשווית כי הסלבריטאות וההתעסקות האובססיבית בסלבריטאות של החברה שלנו היא תופעה סוציולוגית חשובה ביותר. ניתן אפילו לטעון (במושגים פסיכואנליטיים) שאת הנרקיסיזם הראשוני של כל אחד מאיתנו – הדימוי העצמי שלנו כמושלמים וכל יכולים, דימוי שאיננו יכולים לשמרו בבגרותנו כי המציאות טופחת על פנינו –  המושלך על האלים בחברות הדתיות, החברות החילוניות משליכות על הסלבריטאים. וחלק מהמשבר של החברות החילוניות כיום כרוך בריקניות של המוסד הזוהר והנבוב הזה ובעלבון לרוח-האדם שיש בסגידה לאנשים בשר ודם. הטיפול הריאליסטי והדי אמין של סמית בעולמה של איימי – גם אם אינו מעורר תחושה של היכרות מעמיקה במיוחד עם העולם הזה – שופך מעט אור רציונלי מפוכח שאינו מצוי במדורי הרכילות ובתוכניות האירוח ותוכניות הבידור המדווחות על חיי היפים והמפורסמים. כשהמספרת, למשל, חולקת עם איימי את מחשבתה שאמה השאפתנית (של המספרת) ויתרה על הרבה בגלל שהייתה אמא חד הורית (אחרי הגירושין מאביה), לא מבינה איימי מה הבעיה: "טוב, אני חד-הורית, ואני מבטיחה לך שהתינוק שלי לא מונע ממני לעשות שום דבר". על כך מעירה המספרת: "העובדה שיש הבדל מעשי בין מצבה של אמי למצבה שלה כלל לא עלתה בדעתה של איימי, וזה היה אחד הלקחים הראשונים שלמדתי על תפיסתה את ההבדלים בין אנשים, שאף פעם לא היו מבניים או כלכליים, אלא תמיד נגעו במהותם לאישיות". הנטייה של המצליחנים להניח שהכל תלוי ברצון – בעוד הרבה תלוי בכישרונות מולדים ובמזל, שלא לדבר על נקודות פתיחה מוצלחות (משפחה אמידה או אמידה יחסית וכו') – נובעת מהרצון להאמין שהצלחתם נובעת ממדרגה מוסרית מסוימת.

ומלבד זאת, כלומר מלבד חשיבות התמות הגדולות, ואולי לא פחות חשוב מהן: משפטיה של סמית מלאי חיות. הם מכילים תובנות מעניינות, דיוק פסיכולוגי, ניסוחים שנונים ופיתולים ויטליים, עדכניות בתפיסת רוח התקופה שלנו בלוויית יכולת למסירת רוחן של שנות השמונים והתשעים.

סמית היא סופרת אינטלקטואלית. כלומר סופרת שעוסקת בספריה בסוגיות חברתיות ומוסריות עכשוויות. ולמרבה המזל היא אינה מועדת בכתיבתה של ספרות משעממת, צפויה וצדקנית.  ואם היא מועדת, אז בחן, ומיד היא שבה לצעדי הריקוד הספרותי.

 

ראיון בעקבות הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין: ראיון בעקבות צאתו לאור של הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

 

הלינק כאן:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5039130,00.html

 

 

הערה קצרה על קריאה חוזרת ב"האדום והשחור"

אחרי יותר מעשרים שנה אני חוזר וקורא ב"האדום השחור" של סטנדאל (יהושע קנז תרגם והספר ראה אור ב"זמורה ביתן"), ממנו התחלתי את היכרותי עם הסופר.

ההתנסויות השונות והבאות שלי עם סטנדאל, ובעיקר האכזבה מ"מנזר פארמה", הרומן החשוב השני שלו, העלו בי תהיות כפירה על ערכו העכשווי – ובעברית: על הרלוונטיות – של הסופר הזה בימינו אלה.

אבל הקריאה השנייה ב"האדום והשחור" מזכירה את גדולתו (שלא נוכחת, כמדומה, ביצירות רבות אחרות שלו).

הגדולה נובעת – בין השאר – מהצגת השאפתנות הלוהטת של הגיבור, ז'וליין סורל, שאפתנות לא מתנצלת (לא הגיבור ולא הסופר מתנצלים עליה); ועם זאת, זו שאפתנות שיש בה מן הנשגב והלא קטנוני, סורל מייחל לחיים גדולים ולא מחושבים; הגדולה נובעת גם מתיאורי האהבה הדקים (תיאור היווצרותה של האהבה בייחוד מאלף, הן אצל שתי הנשים העיקריות המתאהבות בסורל, מדאם דה רנאל ומתילד והן אצל סורל עצמו); מההתקדמות הדוהרת-טופפת של העלילה שלה נלוות במינון מדייק הערות פילוסופיות ופסיכולוגיות, כמו משיכות מושכות קלות; מאיזו זרות בקישור הלוגי בין המשפטים שהיא ספק של סטנדאל ספק של מתרגמו…

רומן מ-1831 חי וקיים.

 

על מיניות נשית ויחסי גברים ונשים (מנקודת מבט נשית) בכמה ספרים שראו אור לאחרונה

פורסם לראשונה, בקיצורים ושינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

האם אירועי השבועות האחרונים (ובכלל, אירועי השנים האחרונות) מבטאים תהליך חשוב של חיטוי והיטהרות ביחסי גברים ונשים, תהליך של "ניקוי אורוות", שאחריו עתידים היחסים האלה לעלות ולפרוח? האם לאחר שימוגרו ההטרדות המיניות, וקל וחומר התקיפות המיניות (וחשוב להבחין בין רמות שונות של פגיעה מינית; אין דין אונס כדין שריקה אחרי בחורה ברחוב, אם כי שניהם התנהגויות פסולות), תיפתח הדרך ליחסים שוויוניים והרמוניים בין המינים? או שמא תהום כרויה בין המינים, וגם לכשימוגרו תופעות בזויות של כפייה, ניצול והטרדה (על חומרתם השונה), היחסים בין המינים לא יהיו לעולם סוגים בשושנים?

ב"ערות", אחת ההצלחות המו"ליות הבולטות של השנה האחרונה, נרמזת האפשרות הראשונה, האופטימית.

"ערות" – עשרים ושלושה המונולוגים הנשיים הכנים שנושאם מיניות, שאותם הקציעה ולמעשה כתבה במקצוענות תמר מור סלע ("ידיעות ספרים", 293 עמ') – מלוּוה בארומה עזה של מה שניתן לכנות "שיח השחרור", כלומר בארומה אידיאולוגית פמיניסטית. אני משתמש במילה "ארומה" (כלומר דבר מה אוורירי ונלווה) כי הספר בהחלט לא מגמתי או צדקני, הוא ישיר וענייני (מלבד זה שהוא גם בעל חשיבות מסוימת). אבל יש אכן איזו לוויית-מסר פמיניסטית לקובץ. ההתעוררות אליה מכוונת כותרת הקובץ (הכותרת נשענת כמובן גם על שימוש אירוני ב"ערה?" הרווח בישראלית המדוברת; אגע בזה בהמשך) היא גם תודעתית-פוליטית: קריאה לפיתוחה של מודעות לזכויותייךְ ליהנות ממין וגם לזכויותייךְ להימנע ממנו כשאת אינך חפצה בו (לדעתי, אגב, חלק מההסבר להתקבלות המרשימה שלו, נובע מכך שהספר נתפס כ"חשוב". ודוק: לא המין כשלעצמו, אלא שחרור המיניות הנשית המדוכאת. בישראל בעידן הפוריטני הנוכחי, כך נדמה לי, הלגיטימציה לעסוק במין צריכה לעבור דרך תימת הקורבנוּת).

אבל הכותרת "ערות" אינה מרמזת רק לקריאה להתעוררותה של תודעה פוליטית-פמיניסטית, הכותרת שולחת את קוראי הקובץ לעוד משמעות שקיימת בה. זאת משום שחלק לא מבוטל מהנשים שמרואיינות בקובץ קשורות לאידיאולוגיה "ניו אייג'ית" כזו או אחרת. ה"ערות" מהכותרת, לפיכך, מרמז גם על התעוררות רוחנית. כעת, אם יש תו משותף לאידיאולוגיות ה"ניו אייג'" השונות הרי שהוא חוסר היכולת שלהן לקבל את זה שהקיום הוא טראגי (בחלקו, לכל הפחות) ולא פתיר. בהתאם לכך, חלק נכבד מהמרואיינות (אם כי לא כולן), מתארות תהליך של התקדמות חיובית בתפיסת המיניות שלהן, העמקה והבנה גדלות והולכות עם ההתבגרות, פיוס עם הגוף שבא עם התבונה והגיל וכו'.

לפמיניזם ולניו-אייג' יש מן המשותף בהקשר הזה. והמשותף הוא האופטימיזם. לו רק יוסרו המכשולים החברתיים והתרבותיים, גורס הפמיניזם, לו רק נתעורר לתודעה גבוהה ומלאה יותר, גורסות תיאוריות ניו אייג'יות, הרי שהחיים יהיו נפלאים. המעוות יוכל לתקון.

אבל את החיים לא תמיד אפשר לתקן. כך, ובמיוחד כך, בנושא המין: שיא העונג שהנו גם שיא הכאב. ההנחה האופטימיסטית היא שהמין הוא נהדר ורק סידורים חברתיים קלוקלים או מגבלות אישיות הפיכות הפכו אותו לכאוב. אבל כדאי להזכיר שהמין מעצם טיבו ספוג באמביוולנטיות מכל מיני סוגים. ולמה? כי אתה חשוף בו, כי אתה תלוי בו באחר, כי אתה מתחרה בבני מינך על תשומת לבו של המין השני, כי אתה לא מספיק יפה (סימפטומטי שהתחרות התוך-מינית ונושא מידת האטרקטיביות המינית כמעט לא נוכחים ב"ערות"!), כי אתה מזדקן, כי אתה (בהיותך לפות תשוקה) פתאום לא בן חורין על חייך, כי אתה בעל צרכים סותרים, כי גברים ונשים הם בעלי צרכים סותרים, כי המין חשוב כל כך לערך העצמי השברירי שלך (חלק מההנאה המינית היא הנאה נרקיסיסטית בטיבה, הנאה מעצם הבחירה בך; וגם הנושא הזה לא נדון כמעט כלל ב"ערות"). המין הוא נושא טעון ולעתים כאוב לא רק בגלל "הפטריארכיה" או היעדר "מדרגה רוחנית" גבוהה, הוא טעון וכאוב כי כזה הוא.

——-

גישה טראגית ליחסים בין המינים מצויה בשני ספרי פרוזה שכתבו בשנים האחרונות שתי נשים ישראליות ושמתמקדים במיניות הנשית וביחסים בין המינים מנקודת ראות נשית.

"פתח גדול מלמטה" ("בבל" 224 עמ') של הפסיכולוגית והסופרת אסתר פלד עוסק ביחסיה של אישה לא צעירה עם מאהביה. היחסים כאובים, מתסכלים, אבסורדיים לעתים. הספר כתוב בטון של ייאוש עליז מלהג שנראה לי מעט מאולץ, בקורט קסטל-בלומיות שאינו אהוד עלי גם במקור, אבל לאסתר פלד יש מבט מטפיזי על היחסים בין המינים שנעדר מ"ערות" (כמו גם שכלולים בספרה כמה נתחי חיים מדממים). המספרת של פלד היא בעלת יכולת פילוסופית עקרונית, היא מבקשת להתבונן ביחסים בין המינים, היחסים המתסכלים בין המינים, במבט "מבחוץ", מבט שיאפשר גם הבנה מלאה שלהם וגם את היכולת להתנתק, את היכולת להתנזר. יש כאן נימה בודהיסטית (הבודהיזם האותנטי, שהנו פסימיסטי, כמדומה, לא זה הניו אייג'י האופנתי, המעורב בליברליזם מערבי אופטימיסטי): המין הוא המשדל הגדול לַקיום, לַקיום מסב הסבל, ולכן התנתקות מהמין היא שחרור מהקיום, ולפיכך שחרור מסבל. ההכרה אצל פלד היא טראגית: "אהבה וזוגיות זה לא כל כך פשוט, זה מעבר ליכולת של המין האנושי".

"ספר הגברים" ("כתר", 208 עמ') של ננו שבתאי בנוי על תיאור שיטתי של יחסיה של המספרת עם הגברים בחייה וגם הוא מבטא ייאוש מהיחסים בין המינים. הכישרון הספרותי של שבתאי מובהק. הספר כתוב בסגנון מובחן (חלקו, למשל, מחורז) והנימה הסאטירית הכאובה שבו טבעית, חומצתית ומשכנעת. אם כי הוויתור על עלילה אחת לטובת "תיאורי מקרה" (של גבר אחר גבר) הופך את הספר בשלב מסוים למעט מונוטוני.

ויש בספר הזה בהחלט גם שנאת גברים. שנאת גברים שמעניקה לו אופי וכוח, שנאת גברים שמזכירה מעט את זו של אלפרידה ילינק.

——-

שנאת הגברים שיש בספר של שבתאי היא חלק מרוח התקופה. אני חושב שאנחנו נמצאים ברגע של שפל ביחסים בין המינים, רגע של חשדנות הדדית, בדלנות ולעומתיות. כך, למשל, בין העמדות הרבות המוצדקות הנשמעות נגד כפייה וניצול והטרדה מיניים (ושוב אדגיש את חשיבות העמידה על ההבדלים בין רמות שונות של עוולות) נשמעות גם עמדות שמבטאות לכל הפחות אי מתן לגיטימיות למיניות גברית (שאינה פוגענית) ולעתים פשוט שנאת גברים.

סדרת הספרים של אלנה פרנטה, למשל, שחבה את הצלחתה, קודם כל, לכישרון הגדול של הסופרת, קולעת גם לרוח הזמן בהעמדתה במרכזה חברות בין-נשית, sisterhood, תוך פרישת שלל התעללויות והתעמרויות והתאנויות של גברים לנשים, כאלה שנעות מהכאה ואונס עד אטימות וגסות במיטה. הן אלנה והן לִילה, צמד החברות, מביעות ביצירה את הסתייגותן מהחדירה הגברית כשלעצמה, ולילה (בכרך השלישי) אף טוענת שאינה נהנית באמת ממין, "המטרד של ההזדיינות", כלשונה.

כך שבספריה של פרנטה – כמו בזה של שבתאי – יש אבק (ולפעמים יותר מאבק) של שנאת גברים. ואפילו בספר בעל הגישה הפילוסופית-טראגית שהוזכר של אסתר פלד מתבטאת הלעומתיות והבדלנות של רוח התקופה כאשר המספרת מתרצת את אי רצונה למצוץ בכך שנשים נדיבות מינית מבוזות בתרבות כ"נותנות". לגיטימי לא לאהוב לרדת, כן? אבל לא צריך לגרור איתךְ לשם כך את התיאוריות המגדריות הלוחמניות.

אבל "ספר הגברים" (וקל וחומר פרנטה) מספק הזדמנות להזכיר את ההבדל שיש, או רצוי שיישמר, בין יצירה ספרותית לאמירה חוץ ספרותית. הפתיחה הארסית של שבתאי, משיאי הספר שלה, קרויה "גברים כבני אדם" והיא ספוגה באירוניה. האפקט הקומי של הפתיחה נשען על כך שהמספרת רוצה לומר בעצם שגברים אינם בני אדם, אלא כלבים, אבל היא יודעת שזה לא לגיטימי ולכן היא מדגישה את מה שהוא מובן מאליו: "גברים הם בני אדם. בני אדם הם סוג של חיות אבל אומרים שמפותחים יותר. זה נכון שלפעמים גברים הם שעירים מאוד, אבל אף פעם לא כמו כלבים" וכו'. הכתיבה הסאטירית בשני עמודי הפתיחה הללו מזהירה. כעת, ברור שבאקלים הנוכחי לא יכול היה להיכתב טקסט סימטרי לזה של שבתאי של גבר שכותב על נשים. אני חושב שזו טעות ולא רק משום שאם לננו שבתאי מותר מדוע לא יהיה מותר לגבר וכו' – אלא זו טעות עקרונית. רגשות זעם של גברים על נשים ושל נשים על גברים הם טבעיים ומובנים לאור התלות בין המינים ולאור השוני ביניהם, וטוב שבכתיבה ספרותית (להבדיל ממאמר פובליציסטי ש"ישכנע" שגברים או נשים הם כלבים או כלבות), שמראש יש בה דבר מה סובייקטיבי (וכך גם הקורא תופס אותה), והיא נאמנה גם לערכים אסתטיים ולא רק ל"אמת", ישנה אפשרות לניקוז של הרגשות האלה. מה גם שרגשות עזים כאלה יכולים להוליד כתיבה ברמה ספרותית גבוהה, בניגוד לרגשות "מאוזנים" ו"שקולים" ו"נאורים" יותר (אם כי, אעיר, שחלק מההערצה שלי ל"מחברת הזהב" של דוריס לסינג, אחת מהסיבות לכך שזו אחת מקומץ יצירות מופת של המחצית השנייה של המאה העשרים, נובע מהחתירה המרשימה שלה לאובייקטיביות בנושא טעון כל כך כמו היחסים בין המינים).

——

מקור ההשראה הישיר לכותרת של הקובץ "ערות" הוא השימוש בישראלית המדוברת ב"ערה?". ישנו כאן שימוש אירוני במטבע הלשון הזה. אבל מדוע בעצם "ערה?" הפך למטבע לשון ולא "ער?", מדוע, כפי שמשתמע ממטבע הלשון הזה, הגבר הוא המשדל והמחזר למפגש מיני ולא האישה? חלק מהשיח הפמיניסטי האופטימיסטי, שגם בא לידי ביטוי בקובץ "ערות", רואה בכך עניין תרבותי. כשסוף סוף תשוחרר המיניות הנשית עתידים גברברי ישראל לקבל מיליוני ווטסאפים בשעות לילה מכושפות מנשים מבושמות קלות או כלוט ובהן המילה "ער?".

האמנם?

באחד המונולוגים בקובץ "ערות" מעירה כבדרך אגב אחת המשתתפות "זאת לא בעיה לאישה למצוא עם מי לשכב". ההערה האגבית הזו קשורה להבדל אדיר בין המינים ש"ערות" לא נותן עליו את הדעת (ואולי גם נשים רבות בכלל). הגבר הוא זה שצריך לצאת ולחפש את המין, לגבר המין הוא כן "בעיה" (כדאי להזכיר כאן את משפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של ג"מ קוטזי: "לגבי גבר בגילו, בן חמישים ושתיים, גרוש, הוא פתר את בעיית המין לא רע, לדעתו"), לגבר שצריך לצאת ולחפש את המין ש"נמצא" אצל האישה. ומשום כך: הגבר, בדרך כלל, הוא זה שמסמס "ערה?" בתקווה למין לא מחייב בשעת לילה מאוחרת ולא האישה. לגבר גם קל יותר להפריד בין מיניות פר-סה למיניות בתוך קשר או כזו המלווה ברגש, קל יותר מאשר לנשים. כמה מהנשים ב"ערות" מקוננות על הקושי שלהן לערוך הפרדה כזו וחלקן מייחסות גם אותו ל"תרבות". אבל ספק גדול בעיניי אם זה עניין "תרבותי" גרידא. הטענה של הפסיכולוגים האבולוציוניים בסוגיות האלה משכנעת מאד. המשמעות הדרמטית השונה של כניסה להיריון עבור הגבר ועבור האישה חרצה אבולוציונית הבדל בין המינים ביחסם למין. חרצה שהגבר יהיה המשדל והציבה את האישה בעמדה זהירה ומסויגת, בעמדה של מישהי שזקוקה לערבונות. שינויים תרבותיים אולי יכולים לשנות (במספר קצר של דורות) במשהו את הגישות האלה אבל לא יכולים לשנותן בשורשן.

נדמה שאת הסכסוך בין גברים לנשים (ושוב: איני מדבר על תקיפות, ניצול או הטרדות) לא קל לפתור, אלא צריך ללמוד לנהל אותו.

 

 

הערה על "חוש המאבק", של מישל וולבק, בהוצאת "בבל" (מצרפתית: שרון רוטברד ורותם עטר, 120 עמ')

פורסם לראשונה, בגרסה מקוצרת, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

יש כאלה שמגחכים כשאני טוען שוולבק הוא מעין סופר עברי, "הברנרי בסופרי צרפת", כיניתי אותו פעם לקול שאגות הלעג של ההמון (או שניים מחבריי, לפחות). את אלה אני שולח כעת לעמוד 20 בקובץ השירים הזה: "ומה יש במבט שלי שמבריח נשים? הוא נראה להן מתרפס, להוט מדי, זועם או סוטה? אני לא יודע. נראה שלא אדע לעולם; אבל זו תמצית הסבל בחיי". "תמצית הסבל" בחיים, יש לשים לב, לא פחות, היא תחושת היעדר האטרקטיביות בעיני נשים. וזה הוא גם לוז החוויה של רבים מהכותבים הגברים במסורת העברית, בראש ובראשונה ברנר ("ריח רע יוצא מפי, לאישה לא נשקתי מימיי"), חנוך לוין ("גבר לא אהוב אחד בשם גבר'ל") ויעקב שבתאי (גולדמן ב"זכרון דברים" שמפטיר שהוא אינו מאמין שאישה יכולה לאהוב אותו). וזה אכן רגש שיכול להיות "תמצית כאב" של חיים שלמים. זה, כנראה, רגש תהומי, קדום, עקשן וכזה שעומד גם בפני ראיות סותרות ברורות. וזהו רגש שניתן לבנות ממנו גם פילוסופיית חיים שלמה. רמז: היא לא תהיה שמחה. ואילו תחת ידיהם של סופרים גדולים (כמו הארבעה שהוזכרו בפסקה זו), הרגש הזה מוליד גם יצירות ספרות גדולות.

"חוש המאבק" הוא ספר השירה השני שפרסם וולבק והוא ראה אור ב-1996. מלבד נושא היעדר האטרקטיביות הספר כולל תמות מוכרות נוספות של וולבק: פסימיזם כללי, ניצחון הקפיטליזם והניאו-ליברליזם והאסון שבכך, חוסר המשמעות של עולם העבודה, בדידות והתרוקנות יחסי האנוש מתוכן וחום, הטכנולוגיה המבריקה והעולה בצד האנושיות המתעמעמת והדועכת.

אבל האמת היא שאני בא לחתונה הזו מהצד של החתן, וולבק, ולא מהצד של הכלה, השירה. שירה איני מבקר כי שירה אני הרבה פחות אוהב ובהתאמה גם הרבה פחות מבין. כך שאת שיריו של וולבק כשירים אינני מבקר כאן. לא זו אף זו: שירה מתורגמת קשה הרי לבקר שבעתיים. קל וחומר במקרה הזה, כשחלק מהשירים כאן כתובים במקור במשקל ובחרוז, כלומר הצד הצורני שלהם חשוב מאד, ואני מניח שהיה קשה במיוחד להעבירם לעברית, אם כי ניכר שנעשה ניסיון מרשים לכך. שמעתי אנשים שמבינים בשירה הרבה יותר ממני (ולבטח בצרפתית) טוענים שוולבק הוא משורר בעל ערך לא מבוטל. ייתכן שהם צודקים. אם כי אותם אנשים גם אמרו שהם לא מעריכים את וולבק ככותב סיפורת, דבר מה שמחשיד מאד גם את החלק החיובי בהערכתם את יצירתו.

וולבק עצמו מעיד על עצמו שהוא מעדיף שירה על פרוזה. ב"אויבי הציבור", הספר שמציג התכתבות בינו לבין ברנאר-אנרי לוי, הוא כותב: "מאז ומתמיד העדפתי שירה, מאז ומתמיד שנאתי לספר סיפורים".

האפיקורס שבי נוטה לא להאמין לו, לא להאמין לסופר (ולא המשורר) החשוב בדורנו שהוא מעדיף שירה. לא זו אף זו: האפיקורס שבי חפץ לעשות מהמגבלה שלי בהבנת שירה, שאולי יש בה דבר מה מביש, דבר מה עקרוני. ולשם כך אין דוגמה טובה יותר מוולבק.

הגדולה של וולבק, בין היתר, נעוצה בעוז להיות ישיר, בעוז להיות פשוט. זו מעלה בפני עצמה. אך מלבד זאת העוז הזה קשור להבנה של וולבק שהעולם היום ישיר ופשוט כתוצאה, בין היתר, ממטפיזיקה מסוימת, מפרדיגמה מדעית מסוימת, והטפות מוסר מתפלצות וסופקות-כפיים על כך שהעולם "שטחי" לא תעזורנה כאן (ועם זאת, נאמר בתמצות, חלק נכבד מהכוח של וולבק נובע מכך שהוא מונע בחוש מוסרי עז). אבל הישירות והפשטות של וולבק, יש לשים לב, הן קונקרטיות ולא מופשטות. ובשביל להיות קונקרטי צריך גם נפח מסוים של טקסט; בשביל לתאר סיפור-חיים צריך סיפור. לכך מתאים הרומן ולא השירה. בוא נקרא, לשם הדוגמה, את שורות הפתיחה של הקובץ: "היום עולה וגדל, שוב נופל על העיר/ עברנו לילה ללא גאולה/ אני שומע אוטובוסים ואת הרחש הזעיר/ של מלל חברתי. הנוכחות מתגלה". יש חרוז. אני מניח שגם משקל. אבל באיזו "גאולה" בדיוק מדובר? ובאיזו "נוכחות"? ומי הדובר בדיוק, מניין הוא בא, במה הוא עובד? השוו את המשפטים האלה למשפטים כמו אלה מ"הרחבת תחום המאבק", הרומן הראשון המבריק של וולבק מ-1994: "לא מזמן, מלאו לי שלושים. אחרי התחלה כאוטית, די הצלחתי בלימודים; היום, אני מנהל בדרג הביניים. כאנליסט-מתכנת בחברה שמספקת שירותי מחשב, משכורת הנטו שלי היא פי 2.5 משכר-המינימום; זה כבר כוח-קנייה נאה […] במישור המיני, לעומת זאת, ההצלחה פחות מרשימה". הפרוזה של וולבק בהירה, ישירה וקונקרטית. ועם זאת היא בעלת יכולת מדהימה לעריכת אינדוקציה והכללה (כמו שהיא, כאמור, גם בעלת חוש מוסרי עז). השירה לא יכולה להתחרות בסיפורת שלו בגלל נטייתה למופשט ולמטפורי כמו גם בגלל קוצרה (שבגינו היא מבכרת תיאור רגע בזמן ולא נרטיב סדור; ובדיוק היכולת ליצור נרטיב סדור הוא מה שנחוץ לתקופתנו הכאוטית והמקוטעת ושוולבק סיפק).

זאת ועוד: הגדולה של וולבק נעוצה בדחייה של הגישה הצורנית לספרות. במסה מפורסמת של וולבק נגד המשורר ז'אק פרוור (שתורגמה גם היא במפעל התרגום של כתבי וולבק ב"בבל", עליו התרבות העברית צריכה להיות אסירת תודה), כותב וולבק שז'אק פרוור הוא כותב מיומן ומוכשר סגנונית, ש"הצורה תואמת את התוכן" ביצירתו. אבל הוא יוצר גרוע כי "מה שיש לו לומר הוא מטופש להחריד […] ז'אק פרוור הוא משורר גרוע בראש ובראשונה משום שתפיסת העולם שלו שטוחה, מלאכותית וכוזבת" (מהקובץ "להישאר בחיים"). ובאחת ממסותיו וולבק מצטט את שופנהאואר שכותב ש"הסוד של סגנון מוצלח הוא שיהיה לך דבר מה להגיד". על סמך וולבק עצמו, אם כך, אני מרשה לעצמי לא להתפעל מהאלכסנדרינים שלו.

אני אוחז בהבחנה הסארטריאנית שמשוררים מתעניינים במילים (במוזיקליות שלהן, בצורתן הפיזית הכתובה, באסוציאציות שהן מעוררות וכו') יותר מאשר במה שהן מייצגות ואילו סופרים מתעניינים בעולם יותר מאשר במילים. אם להמשיך באופן מסקני את ההיגיון הסארטריאני: שירה מצריכה יכולת סובלימטיבית גדולה יותר מאשר פרוזה, כלומר יכולת גדולה יותר להתנתק מהעולם החושני ולצנוח ברכות לתוך החושניות המילולית; יכולת שבעיני אנשים חושניים-קונקרטיים היא נחמת עניים ובדיחה עצובה. ואילו לסיפורת, שמשמרת קשר-עין עם המציאות, שמורה היכולת, בעצם היא בעיני הבולטת מבין אמנויות, שיכולה לעצב ולרסן את השפעת החושניות של העולם על ידי לכידתה בצורה ובמבנה. וולבק מתאר עולם שבו הסובלימציה היא דבר מה קשה להשגה. בעולם כזה הסיפורת חשובה מהשירה. בוודאי הסיפורת שלו.

 

 

הודעה על צאתו לאור של רומן שלי בשם "מדוע איני כותב"

לכל המעוניין: ראה אור רומן שלי ב"ידיעות ספרים". שמו הוא "מדוע איני כותב".
ניטשה כתב על "כה אמר זרתוסטרא" שהוא ספר "לכל אחד ולאף אחד".
אז הרומן החדש שלי בהחלט אינו "לכל אחד", אבל, אני חושב (ומקווה), שהוא גם לא "לאף אחד" 

בלינק המצורף תחת מילים אלו מצוי קישור לדף הספר באתר ההוצאה.

 

על "יומן ספרותי" של לאה גולדברג בהוצאת "ספרית פועלים" (517 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"אין עלית רוחנית בארץ הזאת", כתב אבידן בשירו המפורסם, אך הנה היא, הנה דוגמה מבהיקה שלה. הקובץ הנפלא הזה מאגד מבחר מביקורותיה ורשימותיה של לאה גולדברג בעיתונות העברית, מ-1928 עד 1941, וקשה לי כבר ההמתנה לכרך ההמשך. יש כאן ידע מרהיב ולא ראוותני (בספרות, תיאטרון ואף ציור ומוזיקה והיסטוריה ועוד), רב לשוניות מרשימה ביותר, תשוקה עזה וטעם אנין לספרות ואמנות, עדכניות וביטחון עצמי (ויש לזכור שגולדברג הייתה צעירה מאד כשכתבה את הרשימות האלו!). ויש כאן גם הומניזם אינסטינקטיבי, לב חם ורגיש ואוהב חיים. חוכמה, אריסטוקרטיות רוחנית, היעדר-תמימות, אהבת חיים וטוב לב ואכפתיות לא תמיד הולכים יחדיו. כאן הם רצים יחדיו בשעטה. הקובץ הזה עושה חשק להיות מבקר, עושה חשק להיות קורא, עושה חשק לשמוע עוד ממורה בקיאה ומעודנת כל כך, מחזיר ומזכיר את האמון בספרות העברית.

הימים, כמובן, איומים. וגולדברג כותבת את חלק מהרשימות מגרמניה בשנים 32-33! עת למדה בברלין ובבון. יש כאן ביקורות תערוכות מגרמניה התיכף-נאצית, וביקורות קולנוע וספרים מאותה גרמניה. אבל אווירת הימים משפיעה גם על מכלול הטקסט והיא, האווירה, עילתה הישירה של כמה מהטקסטים החשובים שנאגדו פה (חלקם מפורסמים: "האומץ לחולין" מ-1938 ו"על אותו הנושא עצמו" מ-1939). גולדברג מסרבת להכפיף את הספרות לאקטואליה הדוחקת ("ובכן, מתי תתחילי לכתוב שירי מלחמה?" שואלים אותה שוב ושוב). לא משום שהיא מנותקת, כאילו אפשר היה באותם ימים להיות מנותק. אלא משום שהיא סבורה שהספרות והאמנות הן הן המרד הגדול בכוחות הרשע, הן חלק אינטגרלי מהמלחמה בפשיזם ובנאציזם (גם יחסה לקומוניזם הרוסי, למרות שכתבה בעיתונות השמאל בארץ, מסויג מאד, עוין לעתים, על שום רצחנותו ורודנותו). החופש של האמן, תשומת לבו לניואנסים, הקשבתו לנפש האנושית על סבלותיה ואושרה, רתיעתו של האמן מפומפוזיות ומשיחיות-שקר, הן בריגדה נוספת בשירות המלחמה. "פירוש המילה תרבות הוא תמיד אחד: חופש האדם וחופש מחשבתו".

יש בקובץ התייחסויות מעמיקות שנכתבות מהפרובינציה בסמכותיות משכנעת ומופלאה על יצירות המטרופולין (למשל, דיון בזמן אמת בתומס מאן, בלואי-פרדינן סלין, בווירג'יניה וולף, באלדוס האקסלי הבריטי ובתומס וולף האמריקאי ועוד ועוד; לשם הדגמת הסמכותיות: אנדרה ז'יד סופר טוב, אך לא סופר גדול, חורצת גולדברג). גולדברג יונקת מהתרבות הרוסית, אך שולטת בתרבות הגרמנית והצרפתית והאנגלית. היא גם מנבאה את המעבר להשפעה אנגלו-סקסית, כי הרי עם נפילת צרפת, היא כותבת, התרבות המערבית נשענת על האנגלים והאמריקאים (היא חוזה גדולות לספרות האמריקאית, על אף שהיא עודנה בחיתוליה!). אלה רשימות של אינטלקטואלית-יוצרת גדולה שמאוהבת בתרבות אירופה ההומניסטית, ושרואה בחורבן של אירופה בידי הנאצים גם איום על תקפותה של התרבות הקרובה כל כך לליבה. גולדברג חוששת מהסתגרות בפני תרבות אירופה ("האומנם נוכל לחיות חיי דורות סגורים בעולמנו? האמנם נכרת לעולמים ספר כריתות בינינו לבין אירופה, שהעניקה לנו צרות רבות, סבל רב במשך אלפיים שנה, אך גם לימדה אותנו משהו בהלכות האדם וחייו? אל לנו להרוס את הקשר הרוחני בינינו ובין תרבותה של אירופה […] מי שראה פעם את משה של מיכלאנג'לו בכנסייה הקטנה פייטרו אין וינקולי שברומא יבין כי איטליה אינה מוסוליני").

אבל גולדברג היא קוסמופוליטית אמיתית, כמו גתה, אחד מגיבוריה, היא מאמינה ב"ספרות העולם". ויש כאן דיונים מאלפים בספרות סינית ובספרות יפנית ובספרות ערבית וגם ביקורת תיאטרון על ה"סטודיה הדרמטית 'שולמית'", שהיא "להקה תיאטרונית מזרחית ארץ-ישראלית". ויש כאן גם זיכרונות אוטוביוגרפים מאלפים ונוגעים ללב, ורשמי מסע שערכה גולדברג, הארץ ישראלית כבר, לאיטליה ב-1937 (!), ודיונים ותיאורי שיחות עם אלתרמן וחברים אחרים, וכן סתם אנקדוטות מדהימות כמו זו: "פעם ראה הסופר מקסים גורקי את טולסטוי, אשר לא ידע כי מישהו נמצא בקרבתו, מתכופף ללטאה המתחממת בשמש ושואל אותה – 'טוב לך?' ואחר שתיקה קלה התוודה: 'ולי לא טוב'"..

העבריות השורשית של גולדברג נמסכת באופן טבעי, אך חד-פעמי, באוניברסליות של ההשכלה שלה, כך שבהרהור על יופייה של טוסקנה משתחלת בטבעיות אימרה של הרבי מקוצק, ומדיון במנדלי מוכר ספרים בעקבות העלאת הצגה המבוססת על מחזותיו עוברת גולדברג בטבעיות ובביקורתיות ובבקיאות דומות לביקורת על העלאת מחזהו של שילר. אהבתה לתרבות העברית המתפתחת והרצון לראות אותה בגדולתה היא זו שמביאה אותה למתיחת ביקורת חדה על הספרות העברית, למשל, כזו שמתבטאת במאבקה של גולדברג במגלומניות הפרובינציאלית שמביאה את הספרות העברית החדשה לראות את עצמה שווה לספרויות אירופאיות גדולות, או בהבחנתה המאלפת שכותבי הפרוזה העבריים לא כותבים לקורא ספציפי, אלא ל"קהל" ("מהו הדבר המעליב ביותר שקורא הפרוזה העברית נתקל בו בפותחו כל ספר (כמעט)? האדישות, חוסר האהבה, חוסר הכתובת, כתובתו של האדם היחיד אשר למענו נכתב מה שנכתב. נראה כי כמעט בין כל כותבי הפרוזה אצלנו אין אחד אשר כתיבתו תהיה אותו דו שיח נסער, משתוקק, דוח שיח עם הקורא האידיאלי, שאינו חייב להיות גוף קיים במציאות").

הקובץ ערוך ומוער למופת בידי חמוטל בר-יוסף וגדעון טיקוצקי.