ארכיון מחבר: אריק גלסנר

סופר ומבקר ספרות

על "בובות על חוט", של מריו ורגס יוסה, בהוצאת "אחוזת בית" (מספרדית: עינת טלמון, 225 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ג'ורג' אורוול כתב פעם באחת ממסותיו שספרות פוליטית מקריבה לעתים את ההנאה הספרותית על מזבח המסר הפוליטי. הוא הביא דוגמה מספרו שלו, "מחווה לקטלוניה", בו האריך בפרק מסוים (ופגע כך בחוויית הקריאה) כי היה חשוב לו לדווח על מעללי הקומוניסטים במלחמת האזרחים בספרד. המקרה של "בובות על חוט" הפוך. זה רומן שיש לו תוכן פוליטי מסוים, אבל שלורגס יוסה היה חשוב כל כך להעניק לקורא הנאת קריאה, חשוב עד כדי כך שהמסר הפוליטי הרציני מצא את עצמו מתארח בספרות "שוּנד" מהנה מאד אך קלת משקל.

מריסה נשואה לאנריקה, איש עסקים פרואני עשיר מאד. חברתה הטובה צָ'בֶּלָה נשואה ללוסיאנו, עורך דין מצליח, חברו הטוב של אותו אנריקה. בסיפור בגוף שלישי הזה מדובר על שנות התשעים בפרו. ממשלה מושחתת, בראשות הנשיא פוג'ימורי, נאבקת בארגוני טרור מרקסיסטים אלימים. עוצר מוטל ברחובות לימה הבירה. באחד מביקוריה של צ'בלה בבית חברתה נאלצה צ'בלה לישון בביתה של מריסה בגלל שאיחרה את שעת העוצר. הלינה המשותפת הציתה רומן לסבי עתיר תשוקה בין השתיים. פחות או יותר במקביל, מאיים עיתונאי סנסציוני על אנריקה בפרסום תמונות של אורגיה בו השתתף אנריקה (אדם מתון בדרך כלל). העיתונאי מבקש לסחוט את אנריקה. אבל העיתונאי לא לקח בחשבון שפטרונו החשאי – דמות היסטורית המכונה "הדוקטור", מי שהיה יד ימינו של הנשיא המושחת פוג'ימורי – אולי לא מעוניין במעשה הסחיטה הספציפי הזה. "הדוקטור" משסה את העיתונות הפרואנית הצהובה שלוחת הרסן באויבי המשטר אך אנריקה אינו כזה בעיניו, לפחות לפי שעה. כך, במקביל לפרשיית האהבים החשאית והעסיסית בין נשותיהם של אנריקה ולוסיאנו, מנסים השניים (לוסיאנו הוא עורך דינו של אנריקה) להיחלץ מהפרסום הסנסציוני ונקלעים למבוך של סחיטה, הפללה ורצח.

העונג הבידורי בקריאת ורגס יוסה עצום. עלילת המתח והסנסציה המינית מושכות מאד לקריאה. פעם שמעתי מישהו מעיר שהגדולה של "הגלגול" של קפקא נעוצה בכך שאחרי שגרגור סמסא ובני משפחתו קיבלו את העבודה המתמיהה של הפיכתו לשרץ מתגלגל הסיפור מכאן ואילך כסיפור ריאליסטי לכל דבר. להבדיל אלף הבדלות מסיפור המופת של קפקא, גם ורגס יוסה נע בקווים אמינים וריאליסטיים בתווך שבין קפיצות העלילה הסנסציוניות והחריגות.

ולמרות כל זאת, אל לנו לשכוח שזהו בידור. בידור, חשוב להבהיר, אינו דבר מה רע. אבל הוא דבר מה שונה מאמנות. אלה שתי חוויות שונות. האמן מבקש לבטא משהו; הבדרן מבקש למשוך אותנו לקריאה. יכול להיות שמה שהאמן מבקש לומר אינו מעניין, אבל ההבדל עדיין קיים, רק שבמקרה הזה זו תהיה אמנות כושלת. ואילו הבדרן מציג דבר מה אחר, וגם הוא יכול להיות בדרן מוצלח או לא מוצלח. ויכול גם להיות אמן שיודע לבדר מבלי לפגום באמנותו (אם כי זה נדיר). "הבחילה" של סארטר או "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד (סתם דוגמאות אקראיות שטריות בזיכרוני) הן אמנות כי סארטר רצה לומר משהו (למשל: על ההבדל בין השעמום של החיים לתמציתיות של הסיפור; בכך שבסיפור, גם בצדדיו המשעממים הראשונים, נטועות כבר תודעת ההמשך ואף הסוף שמעניקות להם משמעות) וכך גם ברנהרד (למשל: על הסלידה מאנשים ועל אהבת האמנות). ואילו "בובות על חוט", למרות שיש לו אליבי מסוים בהצגת הריקבון והייאוש של החיים בפרו בשנות התשעים (יש לזכור שורגס יוסה עצמו התמודד נגד פוג'ימורי בבחירות של 1990 והפסיד בהפסד מכובד), הוא בעיקרו של דבר בידור מהנה. ויש אירוניה מסוימת, כלומר אירוניה שפועלת נגד הרומן, בכך שנושאו של הרומן הוא ביקורת העיתונות הסנסציונית הפרואנית בעוד הוא עצמו סנסציוני.

גם ברומן הקודם שלו, "הרומנטיקן", פלירטט ורגס יוסה עם ז'אנרים "נמוכים" – שם עם הטלנובלה. אני חושב שורגס יוסה מודע לבידוריות של הרומן שלו עצמו ומעט לא נוח לו עם זה (אי הנוחות העצמית אולי גוברת כי ורגס יוסה גם כתב בשנים האחרונות ספר עיון על דרדורה של התרבות הגבוהה בזמננו). לכן בפרק שלפני אחרון הוא מאמץ לפתע סגנון כתיבה "אקספרימנטלי" בו הוא קופץ בין הדמויות בתזזיתיות (קצת בדומה למה שעשו סופרים מודרניסטים "אמנותיים" כמו דוס-פאסוס וג'ויס).

חבל שהוא עושה את זה (אם כי הנזק לא נורא). הבידור כאן, כאמור, משובח ואין צורך להרוס אותו. בכלל, משמח לראות סופר בן שמונים כותב בכזו חיוניות ועסיסיות על סקס. אולי יש למה לחכות. ורגס יוסה, בשנים האחרונות, פוסע בשביל שפסעו בו סופרים עסיסיים כמו בשביס זינגר, שחלק מהרומנים שלהם הם מין אבישג השונמית ספרותית, ספרים שלוקחים אותם למיטה כדי להתחמם מעט. זו לא אמנות (לפחות במובן שהוצע לעיל) אבל זה לא דבר מה רע.

 

על "אתי החיים משחק הרבה", של דויד גרוסמן, הוצאת "הספריה החדשה" (273 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

המספרת של הרומן היא גילי, בת שלושים ותשע הנמצאת בזוגיות אך אינה רוצה ילדים. התפרשות הרומן מבארת מדוע: משפחות הן דבר מה מכאיב. אמה של גילי, נינה, נטשה אותה ואת אביה, רפאל, בראשית חייה של גילי. נינה, מצדה, טוענת שוֶרָה, אמה שלה, נטשה אותה בילדותה שלה, כשגורשה ורה בראשית שנות החמישים, ביוגוסלביה של טיטו, לאחד מה"גולאגים" אליהם שלח טיטו את החשודים בקירבה לברית המועצות של סטאלין (נינה חשה נטושה למרות שהגלות לכאורה נכפתה על ורה).

מבין הדמויות המרכזיות ברומן (גילי, נינה, רפאל ו-ורה) ורה היא המרכזית מכולן. בזמן ההווה של הרומן, 2008, חוגגים לה בני משפחתה המעריצים תשעים. ורה היא אשת ברזל אהובה על קרוביה ואהודה בקיבוץ הצפוני בו היא גרה אשר שם היא "דוהרת שוב בקלנועית הקטנה שלה ליד המרפאה, ויושבת שם שלוש שעות בלי לקום מהכיסא, ומייעצת לכל שוחריה בענייני דיאטות ואהבה וורידים ברגליים". היא גם סייעה לרפאל רבות בגידולה של גילי והפכה להיות אשת סודה של נכדתה במשברי האהבה שלה בצעירותה. רפאל גם הוא כרוך אחריה, כי לא רק חתנה הוא אלא גם בנה המאומץ. ורה, בת למשפחה בורגנית יהודית מקרואטיה על גבול הונגריה, התאהבה בנערותה במילוש הסרבי והקומוניסט. היא נישאה לו, עברה איתו ועם הפרטיזנים את מלחמת העולם השנייה (המלחמה עצמה, בניגוד לסיפור ההתאהבות, מתוארת בתמצות כאן), ילדה לו את נינה ואיבדה אותו ב"טיהורים" של טיטו אחרי המלחמה. בקיבוץ, כשהיא כבר בת ארבעים וחמש, נישאה לטוביה, אביו האלמן של רפאל, נישאה למורת רוחה של בתה המתבגרת, נינה, שהפכה לאהובתו של רפאל ואחר כך לטֶלֶ-אהובתו, כלומר אהובתו מרחוק.

החל מאמצע הרומן בקירוב, כשקיבלנו את הנתונים על העבר, אם כי לא את כולם (העיקרי יישמר לסוף), מחליטים ארבעת בני המשפחה לצאת למסע לגוֹלִי אוֹטוֹק, אי העונשין לחופי קרואטיה בו שהתה ועונתה ורה במשך כשלוש שנים. הם יוצאים למסע על מנת לנסות ליישר את היחסים בין ורה לבתה, נינה, לפני שיהיה מאוחר מדי. ואולי, רק אולי, לנסות ליישר גם את היחסים בין גילי לנינה ובין גילי לבין חייה.

דמותה של ורה מבוססת חלקית על דמות שהייתה, אווה פאניץ'-נהיר, שהייתה חברתו הקרובה של הסופר (כפי שנכתב בסוף הספר ובכריכה האחורית). גרוסמן כך מציע גרסה משלו לגל טשטוש הגבול בין הספרות הבדויה לזו ההיסטורית/ביוגרפית של השנים האחרונות. אבל מלבד עובדה זאת המחוזות הם מחוזות גרוסמניים אופייניים: סיבוכים משפחתיים כאובים על רקע של קטסטרופות ותקופות אסוניות.

עמדתי ביחס לרומן חצויה. מצד אחד, הרי לפנינו בבירור מלודרמה על כל אביזריה. יש כאן אמא נוטשת (ואולי לא רק אחת). יש כאן אהבת אמת לא תכזיב (נינה: "אתה חושב שתמשיך לאהוב אותי גם כשאני אהיה זקנה ומכוערת?"; רפאל: "את יודעת איך אני, אם פתאום תהיי, נגיד, גיבנת, אני תיכף אתחיל לאהוב גיבנות"; ובל נשכח את אהבת מילוש וורה גם כן). יש כאן את חברנו הוותיק, חביב המלודרמות, "הסוד מהעבר". יש כאן שרטוטים פסיכולוגים לאו דווקא דקים (מי שנפגעה בקשרי האהבה המוקדמים שלה, נינה, בורחת כל חייה מהאהבה לזרועות הסקס הקר; הילדה המוכה בחוסר אהבה הופכת להיות אם מכה באי אהבה). בניגוד למה שאפשר לחשוב, אלה הנרתעים מטלנובליות אינם דווקא דגים קרים וחסרי לב. לפעמים להיפך, הם חמי דם שאינם זקוקים לקצוות הרגש על מנת להרגיש משהו. הם נרעשים, הבה נדגים, גם מיחסים משובשים בין בת לאם בגין איפוק של האם שנחווה על ידי הבת כריחוק, או, עוד דוגמה, מאהבה שהנצה ונגדעה ואז מהרהרים לפרקים, אך במשך כל החיים, בהחמצה מבלי שממשיכים לאהוב עשרות שנים אישה נעדרת. גרוסמן, כך נדמה לי, מודע לחולשה הזו שלו למלודרמטיות ושם בפיו של רפאל, שהיה בעברו בימאי סרטים, את המלים האלו: "צריכים גם אנשים כמוני בכל מקצוע, וזה בסדר גמור מבחינתי, ושיגידו רגשן".

אבל יש גם בהחלט צד שני. ראשית, חום אנושי אמתי עולה מהיצירה הזו. גרוסמן כסופר אוהב בני אדם ואוהב את דמויותיו. זו תכונה מוסרית אך היא גם, במובן מצומצם יותר, מעלה ספרותית. גרוסמן סקרן לגבי דמויותיו, לא מסב פניו מחולשותיהן, אבל רגיש ואכפתי כלפיהן. הסקרנות והאמפטיה מדביקות גם את הקורא. שנית, לגרוסמן יש תשוקה והתלהבות לספר את הסיפור, לספר סיפור. וכמו שמבלי לתמוך בביבי אפשר להתפעל מזה שהבן אדם אשכרה רוצה, כל כך רוצה, להיות ראש ממשלה, אפשר גם להתפעל מזה שגרוסמן נלהב לספר סיפור גם מבלי להתעלף מהסיפור עצמו. ההתלהבות הזו יוצרת לעתים כושר המצאה מרשים ביותר (כאן, למשל, בתיאור עונש נוראי ספציפי שהושת על ורה בגולי אוטוק; איני יודע אם חלק זה הוא המצאה גמורה או מבוסס על דברים שהיו אך ברי שאפילו רק פיתוחו הספרותי מרשים). שלישית, התחושה העולה מהיצירה היא שכל מילה נבררה בקפידה ולא רק זאת אלא שלרשות הבורר עמד כל המצאי של העברית לצורכי ברירתו. כך שגילי נעה בסיפור שלה מהסלנג הכי עדכני לעברית האנינה ביותר (אם כי שנינותה, המהנה בדרך כלל, עליצה באופן מאולץ לעתים) ושיבושי הלשון של ורה, שיבושיה המדויקים אפשר לומר, מהנים מאד. רביעית, השיא של הרומן הוא אכן מלודרמטי אך חזק מאד. מבלי לחשוף יותר מדי, אומר שלגרוסמן (בדומה, למיטב זכרוני, לשיא של "סוס אחד נכנס לבר") יש כישרון ונטייה מיוחדים להפיק טרגדיה עזה מבחירה בלתי אפשרית בין אהבות בתוך המשפחה הגרעינית. הוא מאיץ את חלקיקי המשפחה ויוצר אנרגיה טראגית אטומית.

ולבסוף , לעניין המלודרמה. לנו, נרתעי המלודרמה, יש כמה ספקות עצמיים. אחד מהם הוא זה: מה לעשות שההיסטוריה עצמה מלודרמטית לעתים? נכון, סופר אינו חייב לבחור דווקא בפרקים המלודרמטיים של ההיסטוריה, אבל לא היינו רוצים שכל הסופרים יעשו זאת, נכון? אלה פרקים חשובים מדי.

 

 

בתמציתיות מופלגת על כמה ספרי מקור שקראתי לאחרונה

(התמציתיות אינה נובעת מערכם של הספרים, אלא מזמני המוגבל; אולי ארחיב בעתיד על חלקם)

"אנשים כמונו", נעה ידלין – מקצוענות "בריטית" מענגת. המיסגור של הספרים של נעה ידלין כביקורת סאטירית על "השבט הלבן" מפחית מערכם. הרבה יותר מעניין השימוש הווירטואוזי המדייק שלה בדיאלוגים בספר הזה. ברמה של "בעלת הבית" (כלומר, יותר מ"שטוקהולם"), אם לא למעלה מזה.

"שנות העשרים", יערה שחורי – ממואר נוגע ללב, כן, אינפורמטיבי (כן, זה שבח לסיפורת!), חזק וחריף לעתים. מצאתי את עצמי מזדהה עם חלקים רבים בטקסט. החלקים שבהם מגישה שחורי נתחי-חיים מדממים חזקים ומאפילים על החלקים בהם הפרוזה שלה היא פרוזה-של-משוררת.

"המנהרה", א"ב יהושע – מהנה מאד לקריאה. אמיץ ואפילו אופטימי-לפרקים ביחסו לזקנה. אני פחות מקבל את הצד הפוליטי (שקשור לעמדותיו של יהושע ביחס לפתרון המדינה האחת), אבל הספר מתפקע מאנושיות ומהומור וממתינות-חותרת-לנורמליות כך שהפוליטיקה זניחה (או שבעצם זה מסר פוליטי אחר, עקיף, אך לא פחות חשוב).

"שפילפוגל, שפילפוגל", מתן חרמוני – אין ממש עלילה בספר החדש של מתן חרמוני ואין ממש פואנטה משמעותית להפיכתו של גיבורו מגבר לאישה. אבל זה לא מאד מפריע, כי יש בו חוש הומור וחוש סאטירי (זו לא סאטירה דווקא "על האקדמיה" או "על החוג לספרות עברית" – אלא יחס סאטירי מנמיך עקרוני לעולם, מעין זה שישנו אצל הסאטיריקנים הגדולים) מעולים. לא צחקתי כך בספרות העברית מאז "הרוצחים" של דרור בורשטיין, שהספר הזה מצוי על קו שמחבר אותו ואת ויל סלף.

על שתי סיבות בעייתיות למרכזיות ספרותית

לא פעם נזדמן לי לחשוב על כך שישנן שתי תכונות של סופרים אשר תורמות למרכזיותם בתרבות על אף שהאחת מהן היא מגרעת מכיוון מסוים ואילו השנייה אינה אמורה להעלות או להוריד.

הראשונה היא חד צדדיות. חד צדדיות מסייעת מאד לסופרים. ככל שחזונם ממוקד יותר, נע ונד פחות, הרי שיצירתם מקבלת לכידות, חדות ופאתוס. "הקיפודיוּת" (לפי הניסוח של ישעיהו ברלין) היא בעלת מעלה אסתטית שאין ל"שועליוּת".

רב-צדדיות יכולה בהחלט לפגוע בסופרים. אבל לעתים שם מונחת האמת.

השנייה היא פוריות. סופרים המוציאים ספרים לרוב זוכים לנוכחות בתרבות – אני מדבר גם על "התרבות הגבוהה" – שחורגת לעתים ממשקל יצירתם הטובה האמתית. כלומר, סופר שכתב שלושה ספרים וכולם מצוינים יזכה לעתים קרובות לתשומת לב פחותה בהרבה מסופר שכתב עשרים רומנים, ששבעה עשר מהם בינונים ושלושה מצוינים.

הודעה על סדרת הרצאות שלי ב"משכנות שאננים"

ניוזלטר 2019-01

שיחה על פיליפ רות במסגרת פסטיבל הסופרים בירושלים

(לכל מי שמעוניין להחזיר את האיד לייד – ה-Id ל-Yid – כניסוחו של אלכסנדר פורטנוי:) במסגרת פסטיבל הסופרים בירושלים, אשוחח ברביעי הבא בסינמטק ירושלים עם הסופרת איילת גונדר-גושן על פיליפ רות. פרטים בלינק.

 

על "1984"(מאנגלית: ארז ולק, 311 עמ') ו"חוות החיות" (מאנגלית: אברהם יבין, 132 עמ'), של ג'ורג' אורוול, בהוצאת "עם עובד"

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

ב-1985 כתב מבקר וחוקר התקשורת, ניל פוסטמן, בפתח ספרו "בידור עד מוות", כי הפחד מפני הנבואה הקודרת של אורוול ב"1984" התברר כמוטעה. עלינו לפחד הרבה יותר מהנבואה של אלדוס האקסלי ב"עולם חדש, מופלא", ספר שפורסם 17 שנה לפני "1984", ב-1932. פחדנו משלטון רודנות, הרחיב פוסטמן את טענתו זו הידועה, אך עלינו לפחד הרבה יותר מטמטום וטריוויאליות ומהשתעבדות מרצון לבידור ולעונג. פוסטמן צודק. והשימוש בן-זמננו בביטוי "האח הגדול", שטבע הרי אורוול בספרו לתיאור פיקוח אימתני ורודני, בשמה של תוכנית טלוויזיה בה מתמסרים אנשים מרצונם החופשי לפיקוח ולצפייה, כמו גם למשחקי חברה מטומטמים, רק מעניק עוקץ אירוני חריף ל"ניצחון" הנבואה של האקסלי.

ההבדל בין "1984" ל"עולם חדש, מופלא" הוא אף עמוק יותר מאשר שימוש באמצעי שיעבוד שונים: אלימות ומעקב מול סימום ובידור מטמטם. המניע העמוק של הרודנות האורווליאנית – כפי שמציג זאת ב"1984" או'בריאן, איש המפלגה, לוינסטון סמית', גיבור הרומן שניסה למרוד בה – הוא תאוות כוח סדיסטית. השכבה השלטת ב"1984" מבקשת לעצמה כוח בלתי מוגבל, כוח כביר כזה שהנשלטים אף יאהבו אותו ויתמסרו לו גם בתוככי מוחם, כוח שיפצח את התנגדותם מבפנים. ואילו מטרת השכבה השלטת ב"עולם חדש, מופלא" היא אוהבת אדם ביסודה. אדריכלי החברה של האקסלי באמת סבורים שמטרת החיים היא העונג ועל מנת להשיג אותו רצוי הן לסמם את האזרחים, הן לעקור מתוכם את תחושת האינדיווידואליות ואת רגשי האהבה (בהיותם מסבי סבל) ואפילו לפגום בייצור העוּבָּרים על מנת שתהיה שכבה שמופקדת על העבודות השחורות הבלתי נמנעות אבל לא תרטון על כך ובעצם לא תסבול מכך כי היא תוכנתה לכך. בעצם, כמו שאומר וולבק ב"החלקיקים האלמנטריים", ה"דיסטופיה" שתיאר האקסלי היא בעצם היעד הנסתר של החברות המערביות בנות זמננו ולכן האקסלי, כך וולבק, הוא אחד מההוגים הגדולים ביותר במאה ה-20.

ולמרות כל זאת, הקריאה בתרגום החדש והקולח של ארז וולק ל"1984", המפגש המחודש עם היצירה המשפיעה הזו, הוא מפגש מעורר עם יצירה מרשימה. קודם כל, אורוול מזכיר לנו שגם אם בקשת כוח אינסופי נראית לנו מעייפת ולא מתגמלת (לפקד מעייף בהרבה מלציית; לאנשים עצלים לא מובנת כל כך תאוות הכוח); גם אם בוויכוח מה מניע באמת את בני האדם: רצון בעוצמה (ניטשה) או ליבידו (פרויד), תמיד נראתה לנו ההשקפה הפרוידיאנית הגיונית יותר – הרי ישנם כנראה אנשים שהיצר הסדיסטי שבהם מפותח ועלינו להיות עירניים ולבלום אותם. או'בריאן, שמסביר לוינסטון תוך כדי עינוייו את הרציונל של המפלגה, אף טוען כי חבר המפלגה הנאמן נוטל חלק בנצח על ידי שימור כוחה הנצחי של המפלגה לשלוט, להכאיב ולשבור את מתנגדיה. בכך הוא גובר על הרפיון שיכולה להסב לו תודעת המוות הפרטי שלו. בהקשר הזה, אחת הנקודות המעניינות ביותר ב"1984" היא התפיסה של אורוול שהרודנות עוינת את הארוס כי העונג מפנה את תשומת לבו של הפרט לחייו: "כוונתה של המפלגה לא הייתה פשוט למנוע מגברים ומנשים לפתח נאמנויות שאולי לא תוכל לשלוט בהן. מטרתה האמיתית הלא מוצהרת הייתה לשלול כל עונג ממעשה המין. לאו דווקא האהבה אלא הרגש הארוטי היה האויב" (עמ' 67). ולכן הארוטיקה הפורחת בין ג'וליה לוינסטון היא אחד משיאי המרד שלהם. ג'וליה, שהאֶרוֹס שלה מפותח מאד, מסבירה לוינסטון את סיבת האיסור על המיניות כך: "כשאתה עושה אהבה אתה מנצל אנרגיה, ואחר כך אתה מרגיש שמח ושום דבר לא מזיז לך. הם לא מוכנים שתרגיש ככה. הם רוצים שתתפוצץ מרוב אנרגייה כל הזמן. כל הצעדות האלה הלוך ושוב וצעקות העידוד והנפנוף בדגלים זה פשוט מין מקולקל. אם בתוכך אתה שמח, למה שתתרגש מהאח הגדול ומהתוכניות התלת-שנתיות ומשתי דקות השנאה ומכל שאר הקשקושים המחורבנים?" (עמ' 133-134). וינסטון מקבל את התיאוריה של ג'וליה ומתמצת: "נכון מאד, הוא חשב. יש קשר ישיר ועמוק בין טוהר מיני ובין אורתודוקסיה פוליטית".

אבל מלבד כל זה, בלי קשר לחשיבותו או אי חשיבותו הנבואית, "1984" הוא בפשטות ספר מפחיד עד מאד. אורוול כתב כאן יצירת אימה שלא נָסָה בְּעתתהּ. השיא הוא כמובן החלק האחרון של הספר, כשוינסטון, שניסה למרוד בשלטון "האח הגדול", נכלא ומעונה. מפורסמים העינויים ב"חדר 101" שכל העצורים רועדים ממנו. אבל אותי החריד אף יותר תיאור נוראי של עציר שמורעב במכוון במשך תקופה ארוכה.

"חוות החיות", שפורסם ארבע שנים קודם לכן, ב-1945 (ורואה אור בהוצאה מחודשת גם כן), הוא ספר נחות בהרבה. למעשה, אורוול לא עושה כאן הרבה יותר מאשר לספר את גורלה העגום והמרתיח של המהפכה הקומוניסטית בלבוש אלגורי. החזירים, מנהיגי המהפכה, בגדו בה ובהבטחת השוויון שלה. אך מה מעניקה בעצם האלגוריה? העונג שמסב הספר הוא ביסודו של דבר עונג נחות של טפיחה עצמית על השכם בעקבות זיהוי הגיבורים וקווי העלילה (החזיר נפוליאון=סטלין; החזיר סנובול=טרוצקי וכן הלאה). העמדה של אורוול, ואת זה חשוב לזכור, היא ביקורת על הקומוניזם מתוך עמדה של שמאל סוציאליסטי דמוקרטי, לא מתוך עמדה קפיטליסטית. העמדה הזו נכוחה ונכונה, בעיניי, וכפי שאורוול כתב בהקדמה לספר היא גם הייתה אמיצה ולא פופולרית בזמן שנכתב "חוות החיות" ב-1943-1944 (כסטאלין היה בעל ברית של אנגליה). אבל מנקודת מבט עכשווית ומנקודת מבט ספרותית זה ספר תעמולה מיומן ולא הרבה יותר מכך. אם יש נקודה עכשווית מעניינת לקריאה ב"חוות החיות" הריהי העובדה המפתיעה שקוראים עכשוויים יכולים לקרוא בו לא כאלגוריה, אלא כפשוטו: ניסיון מרד של בעלי החיים על ניצולם בידי האדם.

מסת-ביקורת על "שמשהו יקרה" של יאיר אגמון

למעוניינים:
מסת-ביקורת (לא קצרה) שכתבתי ב"השילוח" על – ובעקבות – "שמשהו יקרה", רומן הסיפורים של יאיר אגמון

 

הנה היא כאן

על "סרוטונין" של מישל וולבק

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

"אפשרות של אי" מ-2005 היה הרומן הרביעי של מישל וולבק. הוא גם חתם, נכון לעכשיו, את החלק החזק ביותר ביצירתו, חתם ארבע עשרה שנות יצירה רושפת (מפרסום הספרון המעולה שלו על סופר המד"ב לאבקראפט, ב-1991), שהפכו אותו לאחד הסופרים החשובים בדורנו, אם לא לחשוב שבהם. מאז ניכרת ירידה ביצירה הזו, אם כי גם וולבק מוחלש מעניין אותי יותר מכל הסופרים החיים המוכרים לי (למעט קנאוסגורד). הסיבה העיקרית לירידה ביצירה הזו הינה שוולבק ביסודו הוא המבקר הגדול של הליברליזם המערבי, של ההתפוררות והתחרותיות שמסב הקפיטליזם המערבי, כמו גם של המטריאליזם שניצב בתשתית תפיסת העולם המערבית. הליברליזם, הקפיטליזם והחילון האלה היו בשיאם בשנות התשעים. אבל הם נמצאים בנסיגה גדולה בשנים האחרונות. אם אפילו קפיטליסט כמו דונלד טראמפ מדבר על מכסי מגן שיגנו על התוצרת האמריקאית מפני השוק הרי ברור שהוא כבר לא רק קפיטליסט, אלא גם "לאומי" (כפי שכתב וולבק על טראמפ – ועל עצמו! – במאמר משבח לפני כמה חודשים במגזין האמריקאי "הארפר'ז"). סיבה נוספת לירידה בכוחו של וולבק מוצגת בגלוי ב"אפשרות של אי". "אפשרות של אי", שגיבורו היה בן גילו של וולבק באותה עת, הוא זעקה בלתי נשכחת על ההזדקנות ועל היותם של הנעורים הנכס הנחשק ביותר בחברה שאיבדה כל רובד רוחני ומטפיזי. בגיל 47 מגלה הגיבור שחייו הגיעו בעצם לקיצם, כי הקץ מבחינתו הוא יכולת המשיכה הארוטית שתוביל לאהבת אמת כלפיו. ואכן, הרגע הזה היה, במובן מסוים, גם הסוף של הקריירה של וולבק. יש לשים לב שבכל שלושת הרומנים הבאים הגיבורים צעירים באופן ניכר מהמחבר, דבר מה הפוך לחלוטים לארבעת הרומנים הקודמים בהם היו הגיבורים בני גילו של הסופר.

ב"סרוטונין" הגיבור, פלורן-קלוד לברוסט, הוא בן 46. הוא למד אגרונומיה (כמו וולבק עצמו, שטען פעם שזה הדבר המשותף היחיד בינו לבין אלאן רוב-גרייה) ועובד במשרד החקלאות הצרפתית. אחרי שהוא מגלה שחברתו היפנית הצעירה בוגדת בו – ובעקבות צפייה בתוכנית טלוויזיה על אנשים שפשוט נעלמו להם – הוא מחליט להתפטר מעבודתו ולהיעלם לחברתו ולכולם (אין לו הרבה מכרים ורק חבר אחד שחי בפרובינציה) במעבה פריז. הוא שוכר חדר במלון ומתחיל קיום חסר תכלית בעזרת כספו וכספי ירושת הוריו שהתאבדו יחדיו כשאביו חלה אנושות, מעוצם אהבתם. עם התקרב חגי דצמבר מחליט הגיבור שמועקת הבדידות בעיר היא ללא נשוא והוא נוסע למסע לפרובינציה, לנורמנדי. יעדו הוא אותו חבר וותיק מתקופת לימודיו ואולי ניסיון מהוסס לפגישה מחודשת עם אהבתו הגדולה מהעבר, אהבת חייו, בה בגד ולפיכך היא עזבה אותו. פלורן-קלוד פוגש בחבר הוותיק כשהוא בעיצומו של ארגון מחאה של רפתנים על הורדת מחירי החלב בגלל שיקולים גלובליים. המחאה הופכת למחאה אלימה שתוצאותיה קשות.

צריך לומר, ראשית, שזה ספר מהנה מאד לקריאה. עד כדי כך שאפילו הצרפתית הדלה שלי, שהכתיבה קצב קריאה זחלני, לא מנעה את ההנאה הזו. הטון של המספר, מלנכוליה עמוקה המלווה עם זו בפדנטיות מסוימת ובהבזקי הומור קודר נפלאים, קצב הסיפור המתון והמשתהה ועם זאת המקפיד כל הזמן על התקדמות, המעבר שלו מתיאורים נטורליסטיים לניסוחים פיוטיים ולתובנות-על מטפיזיות וסוציולוגיות, הגישוש המתוכנן ומוחש-לקורא ויוצר-המתח לקראת שיא (שאולי יתרחש בפגישה עם האהובה לשעבר), המֶתֶק שוולבק יודע לַמוץ משני מצבים נפשיים לא נעימים אבל שאכן מכילים בתוכם מתק מסוים, הלא הם הייאוש הטוטאלי והבדידות (הם גורמים גם הנאה משלל סיבות: ראשית, כקוראים, הגיבור כמו סובל בשבילנו, א-לה ישו, השוואה שקיימת ברומן; שנית, הייאוש הטוטאלי קורץ לעצלות שבנו מחד גיסא ומקל עלינו בנותנו מוצא וביטוי לפרספקטיבה שאנחנו מנסים להדחיק בחיי היומיום, ואילו הבדידות פונה אל החלק שבנו שאכן כמה לה).

מדוע זה אינו רומן גדול? מלבד פיתול עלילתי אחד הנוגע באלימות של הגיבור והנו קיצוני ולא אמין (אבל, למרבה המזל, הפיתול נגדע באבו), ניכר שאחד הנושאים שעניינו את וולבק כאן הוא אי היציבות הבסיסית של החיים בחברת שוק (בסגנון התיאור של הקפיטליזם כמהפכה מתמדת תזזיתית ב"מניפסט הקומוניסטי"), היעדר היכולת להיקבעות במקום אחד. לנושא הזה שייכים שני הסיפורים המרכזיים כאן: חוסר היכולת לקיים חוות חקלאיות רווחיות במציאות הנוכחית; היעדר היכולת לקיים קשר אהבה ארוך טווח. וולבק, ממש כמו א"ד גורדון וכמה מאבות הציונות, רומז כאן שהחקלאות היא קשר יציב וישיר לאדמה והיעדר האפשרות לחקלאות ברת-קיימא היא סמל להעדר השורשיות הכללי של הקיום המערבי. הבעיה היא שזה לא נושא רענן מצד אחד (זו תמה וותיקה בהתנגדות לקפיטליזם מימין) ומצד שני חוסר היציבות של חיי הזוגיות לא בדיוק נובע מאותו שורש. העבודה שהגיבור בגד בבת זוגו קשורה למשהו וותיק בהרבה מאורח החיים המודרני. ככלל, וולבק – בכלל יצירתו; והדבר נובע אולי מסלידתו מהפסיכואנליזה – לא מעמיק מספיק במתח בין סקס לאהבה. באופן כללי, התחושה שעולה מהרומן היא שמה שיש לוולבק לומר כאן או שהוא עצמו אמר כבר בעבר או שהוא נותן פתחון פה לביקורות קיימות וידועות, בעוד בעבר הוא פרץ דרכים רעננות וחדשות.

נושא אחד ברומן הוא בעל פוטנציאל רב. זהו נושא הכדורים האנטי דיפרסנטיים שהגיבור לוקח. אלה מעלימים את הליבידו שלו. הם גורמים לו, בהמשך, גם להשמנה. והגיבור מהרהר, בצפותו באינספור תכניות האוכל בטלוויזיה, בנסיגה של החברה המערבית ל"שלב האוראלי". הנושא הזה חשוב מאין כמותו, וולבק כבר נגע בו ברפרוף ב"כניעה" (2015). אנחנו אכן מצויים בפאזה פוסט-ארוטית בחברה המערבית; האוכל אכן החליף את המין. אבל וולבק נוגע בזה יותר מאשר מפתח את זה. מין מעניין אותו, אוכל, כלומר דיון באוכל, משעמם אותו – ובינינו, איך אפשר להאשים אותו?

הגדולה של וולבק בשיאו נבעה מהיכולת שלו להציג את גיבוריו כמייצגים את רוחה של תקופה שלמה. כאן נותרנו בעיקרו של דבר עם סיפור אישי מרתק ומסופר לעילא.

על "שריפות קטנות בכל מקום", של סלסט אינג, בהוצאת "אחוזת בית" (מאנגלית: סמי דואניאס, 376 עמ')

פורסם לראשונה, בשינויים קלים, במדור לספרות ב"7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

 

הספר הזה היה "רב מכר ענקי בארצות הברית" ולא רק זאת, הסכיתו ושמעו, בקרוב תעלה "סדרת טלוויזיה בהפקת ריס ויתרספון" על פיו (היש שבח גדול מזה לספר?!), כך לשון הכריכה האחורית. ואני מתפתה לשאול, כמו נתן צוקרמן באחד מספריו האחרונים של פיליפ רות, ששואל "מי זה טום קרוז?", מי זו ריס ויתרספון? אני באמת לא סגור על זה. בכל מקרה, הספר הזה בהחלט מתאים לטלוויזיה.

צריך לדייק. כותבי "רבי מכר ענקיים" לא מעטים הם בעלי כישרון אמתי שאין לרבים-רבים (ואפילו עוד "רבים" אחד) מבעלי היומרה לכתיבה "אמנותית". העלילה ברורה ומותחת, הדמויות חיות וברורות (זה אכן שבח לדמויות, כמו לתינוקות, להיות "ברורות"), הסֶטינג בו מתרחשת העלילה ובו פועלות הדמויות מתואר בצורה מספקת ולא מעיקה. הסטינג כאן הוא שייקר הייטס, פרבר אמריקאי אמיד ליד קליבלנד, אוהיו. בשייקר הייטס, ב-1997, חיה משפחת ריצ'רדסון. האבא עורך דין, האמא עיתונאית בעיתון המקומי. לזוג האמיד, בן גיל העמידה, ארבעה ילדים: לקסי היפה, הבטוחה בעצמה והמעט שטחית, בת השמונה עשרה; טריפ, הגרסה הגברית של לקסי, בן השבע עשרה; מוּדי, נער רגיש ופגיע בן חמש עשרה; ובת הזקונים, איזי, הכבשה השחורה של המשפחה, נערה מרדנית ורודפת צדק. הריצ'רדסונים האמידים משכירים דירה בעיר השאננה לאם ובתה, מִיה האמנית (המצויה בשנות השלושים לחייה) ופרל הסקרנית והחכמה. אמנם מיה היא בוהמיינית, ענייה וחד הורית, אך בכל זאת הולכים ונוצרים קשרים אמיצים בין ילדי שתי המשפחות. מודי מחזר בביישנות ובהססנות אחר פרל, היא מצדה מאוהבת בטריפ הכריזמטי ואילו לקסי, שיש לה חבר שחור ממשפחה אמידה (הריצ'רדסונים נאורים למדי), באה להתנחם בזרועות מיה כשהיא נקלעת לצרה, כשם שאיזי מוקסמת מאמנותה של מיה ומבקשת להיות שולייה שלה ואף מתקבלת לתפקיד. הדמויות של סלסט אינג (סופרת צעירה, ילידת 1980, שזה ספרה השני) חיות ואמינות. אתן דוגמה: כשמסופר לנו על עברה של מיה ויחסיה עם אָחיה כותבת אינג: "היו להם מילים משלהם לכל מיני דברים, שפה פרטית שמקורותיה לא ברורים: מסיבה שהשתכחה אפילו מליבם, הם קראו לחמאה 'גבינה'". זה בעמ' 211. עשרים עמודים אחר כך, כשהאחות שואלת את האח "מה אתה תעשה כשתהיה גדול?" מבאר המספר (הסיפור כתוב בגוף שלישי) שגם זו שפה פרטית של האחים, "המשפט 'מה אתה תעשה כשתהיה גדול' היה הדרך שלהם לשאול זה את זה מה התוכניות שלהם לאותו היום". הפרט הקטן הזה, שמופיע באופן עקבי, הוא מה שהופך דמויות לאינדיבידואליות ולאמינות. נכון, סופרים טובים פחות יכולים להשתיל פרטים כאלה וליצור עקביות כזו באופן מכאני, אבל זה בהחלט לא המקרה כאן.

אז מה הבעיה שלי עם הרומן הזה? יש בו כמה מאפיינים בולטים של רבנות מכר שהופכים אותו לספרות לא טובה בעיניי. המאפיין הראשון הוא חיבה למצבי קיצון. כאן הדבר בא לידי ביטוי בעימות בין הבורגנים-העשירים-השמרניים לבין האמנית-הענייה-החד הורית. כן, מתח מעמדי, מה שנקרא. אבל הוא מוצג בצורה גסה. אמנם העשירים הם לא "רעים", אינג, כמו שאומרים בעברית מאונגלזת, יודעת טוב יותר מזה. אבל בכל זאת, יש כאן גסות. מאפיין נוסף של רבנות המכר הראשית הוא המלודרמטיות, הסחטנות הרגשית. לא אחד, כי אם שני סיפורים "מרגשים" עד מאד יש כאן. כדי למנוע ספוילר אספר רק על אחד מהם (והשני מאד מאד דומה לו). עלילת משנה חשובה כאן היא סיפור על ידידי משפחת ריצ'רדסון, בורגנים אמידים כמותם אך חשוכי ילדים, שמאמצים תינוקת ממוצא סיני. אמה של הילדה, שלמרבה נוחותו של הסיפור היא מלצרית מהגרת מסין עמיתה של מיה, לאחר נטישת האב לא יכלה לגדל אותה והניחה אותה בפתח תחנת כיבוי האש המקומית. אבל כעת היא מתחרטת ותובעת את בתה בחזרה. משפט מתוקשר מאד מתנהל. אצל מי תגודל התינוקת? אצל ההורים המאמצים האוהבים והאמידים, או אצל המהגרת הסינית הענייה, האם הביולוגית. זה "מרגש". יודעים מה, זה מרגש גם בלי מירכאות. אבל זה ריגוש אוטומטי כמעט, ריגוש של מצב קיצון (שמשכפל גם את עימות הקיצון בין מיה לריצ'רדסונים).

מלבד אהבת הקיצוניות (או הפגשת הקצוות), מלבד הסנטימנטליות, כלומר העלאת הרגש האוטומטי בעזרת מעשה קורע לב, יש כאן עוד מוטיב קלאסי של רבי מכר, הלא הוא מודענו הוותיק "הסוד מהעבר". מיה, ברור לנו משלב מוקדם, נושאת סוד בעברה, סוד שיתגלה במרוצת הרומן. בחיים עצמם, לרוב, או שאין שום סוד, או שבעליו של הסוד כביכול מגלה אותו לכל מי שרק מוכן להאזין. אבל ברבי מכר רבים זה אמצעי מקובל, קלישאי ומלאכותי ליצירת עניין.

יש כאן, בקטנה, גם עוד מאפיין של רבנות מכר, "אי הבנה/טעות טראגית", ואינג גם, כמו שמקובל כיום, בוזקת כמה צדקנויות לרומן: האם הזוג המאמץ הלבן אינו קורע את התינוקת מתרבותה הסינית? האם באמת שייקר הייטס נקייה מדעות קדומות כלפי שחורים כפי שהיא מתברכת בלבבה? אבל אלה משניות, למרבה המזל.

אפשר לקרוא בהנאה בספר. הוא בהחלט מרשים ומרגש וחי באספקטים רבים. הוא לא נורא ואיום (כמו ספרים רבים אחרים שזכו להצלחה בארה"ב בשנים האחרונות) ולו היה מתלווה לביקורותיי ניקוד מספרי הייתי מעניק לו 7 ולא 4, כן? אבל בהתחשב בפגמים שמניתי, את הקריאה בהנאה אותיר לאחרים.