Category Archives: בוק ריפורט – חוות דעת קצרות על ספרים

המלצה קצרה על "ופשוטים הדברים" של שמואל לרמן

בערוב ימיו, פרסם טולסטוי טקסט עיוני רב עניין, בשם "מהי אמנות" (א"ד גורדון תרגם בזמנו את רובו והוא מצוי ברשת). טולסטוי, במחווה מלכותית, נטל על עצמו לנפץ לרסיסים את ה"אסתטיקה" האירופאית, אותה דיסציפלינה פילוסופית שעוסקת באמנות ושהתחילה כ-150 שנה לפניו, עם באומגרטן הגרמני. "האסתטיקה" האירופאית, טען טולסטוי, העמידה במרכזה של האמנות את המושג של "היפה". אבל האמנות ביסודה הינה דבר מה אחר לחלוטין. האמנות עוסקת ברגשות. והיא, בפשטות, דרך לתקשר רגשות לאנשים אחרים.

נזכרתי בטולסטוי כשקראתי את הרומן של שמואל לרמן "ופשוטים הדברים", שראה אור לא מזמן (הוצאת "כתר"). זה אכן רומן פשוט, פשוט מאד, ללא התחכמויות ואף תחכום (אך כן בעל תבונה). אך זה רומן רווי רגש. לא רגשנות – רגש. במרכזו גבר ציוני-דתי בן 35 שהתגרש זה עתה בגירושים כאובים, כשיחסו לבנו הרך ולבתו המתבגרת התערער גם כן. הגבר שחי בירושלים ואוהב את העיר ומשוטט בה רבות עובד בהוראה ויום אחד איבד את עשתונותיו וסטר לאחד מתלמידיו הזדוניים (הגיבור הקשה אך הרגיש של לרמן מזכיר במעט כמה מגיבוריו של ברנרד מלמוד). הוא נדון לעבודות שירות בבית אבות. במהלך עבודתו הוא פוגש בקשישים שבנעוריהם השתתפו במאורעות הרואיים, וכעת הם חיים בניוון דעיכתם והמתנתם למוות. בבית האבות העצוב הירושלמי – הרומן מתרחש בסוף שנות התשעים – חי פרנסואה תורג'מן, שסייע למחתרת הצרפתית להציל ילדים יהודיים במלחמת העולם השנייה, ואפרים גוב אריה, שאיבד את השליטה ברגליו בקרב על הקסטל. יאיר, הגיבור, מנסה לעוררם להתפעל מעצמם על תפקידם במאורעות היסטוריים חשובים כל כך, אבל הם שקועים ביגון-זקנתם ומתקשים להתלהב.

המתח בין החיים הפרטיים, הקטנים, המרוסקים, הן של יאיר, והן, באופן אחר, של שוכני בית האבות, לעומת היכולת להכיר בתמונה כוללת, היכולת להתנחם בחלקך במאבק גדול וצודק, הוא מתח בסיסי בספר הזה. ואף על פי שייחלתי ליתר אירוניה וחריפות מצד הסופר בהדגשת המתח הזה, הרי שהעצבות השקטה וגם ההתפעלות-ממעשים-אמיצים – מועברת היטב לקורא. וגם, לבסוף, מעט אהבה ושמחה ונחמה.

על הרומן הטוב ביותר של 2008 (עד כה)

הרומן הטוב ביותר של 2008 (עד כה; יש מתמודד אחד נוסף באופק) אינו בכלל "רומן".

"קאמי וסארטר", של רונלד ארונסון (תרגום: רפי קינן), מגולל את פרשת יחסיהם האישיים, אהבתם ושנאתם, האישיות והרעיוניות, של שניים מהאישים הדגולים של המאה שחלפה (ומאחרוני האישים הגדולים הצרפתיים; שאחריהם בא המבול העכור, של אינטלקטואלי שנות ה – 60).

 

ארונסון אינו מכריע במחלוקת בין הענקים, אמפטי וביקורתי כאחד כלפי שני הצדדים (ואכן, שני הצדדים ראויים להערצה; סארטר, שאני מבכר את קאמי, כאדם פוליטי, על פניו, מרשים אותי יותר כסופר והוגה), פורש בעמקות את המחלוקת הפוליטית-פילוסופית-מוסרית ביניהם, ביחס לסוגיות הגדולות של תקופתם (שאינן שונות כל כך מהסוגיות הבולטות של תקופתנו, בייחוד בישראל, כפי שאפשר לסבור בטעות): היחס לקומוניזם וסוגיית הקולוניאליזם באלג'יר. 

 

זה רומן, רומן גדול.

 

זהו, בעצם, קודם כל, אפוס: כי מדובר בשני ענקים, טיטאנים. שני חתני נובל (סארטר הרי סירב לקבל את הנובל, במחווה עתירת-הקלאסה ביותר של המאה ה – 20). שני אנשים גאוניים ומוסריים באופן קיצוני, שלא נעדרו חולשות ופגמים, בדיוק כמו הגיבורים האפיים הגדולים.

 

זהו רומן פילוסופי גדול: עימות רב השראה ומזעזע, המזכיר את העימותים בפוליפוניה הדוסטוייבסקאית, או ברומן פילוסופי של תומס מאן; עימות, למשל, בין איש הספרות לפילוסוף (ארונסון מתעכב על התחושה ההדדית של קאמי וסארטר, ששלחו ידם בפילוסופיה וספרות כאחת, שהראשון הנו סופר יותר מפילוסוף, בעוד השני פילוסוף יותר מסופר); למשל, עימות מרתק בין הצרפתי השורשי "השמאלני", סארטר, ל"מתנחל", קאמי (צרפתי יליד אלג'יר).

 

וזה גם רומן ריאליסטי גדול. עתיר אירוניות. למשל: סארטר, בן הבורגנות הגבוהה, התומך בקומוניזם, לעומת קאמי, בן מעמד הפועלים במקור, המנסה לבסס רעיונית שמאל עצמאי, אנטי-קומוניסטי, והסובלני כלפי הדמוקרטיות הבורגניות המערביות. זהו רומן ריאליסטי מצוין, כי האישי והפילוסופי בו כרוכים לבלי התר: למשל, במכתב הפרידה הארסי הפומבי של סארטר לקאמי, שהיה שיחת היום בפאריז של 1952, שיחת החודש, שיחת השנה. למשל, באפיזודה הקשורה בסימון דה-בובואר, שהציעה לקאמי להיות מאהבתו ונתקלה בסירוב, ושהפכה – לאו דווקא משום כך! – לאויבת הגדולה של קאמי. זהו עימות בעל תחתית אפלולית בין סארטר המכוער (אף בעיני עצמו) לקאמי יפה התואר (שניהם, אגב, רודפי, ומשיגי, שמלות אובססיביים). בין המטאור הספרותי, שנקטעו חייו באבם, לבין הפילוסוף, שהתפרסם בגיל מאוחר יחסית, והגיע, שבע ימים, סמוך לגבורות. בין התלמיד הפוליטי (סארטר), שהיה תלמידו של קאמי בזמן מלחמת העולם השנייה בה היה קאמי פעיל מרכזי ברזיסטנס, שהפך להיות מורה פוליטי בעוד המורה עצמו, קאמי, נסוג הצדה מתפקידו.

 

זהו ספר הדן בסוגיות עמוקות מכל עומק: מהי עמדה מוסרית, מה טיבה של האינדיבידואליות, מה מהותה של ההיסטוריה ומה היחס הנכון אליה, מה תפקידו של האינטלקטואל בחברה. 

 

מומלץ.  

קצר ו(כמעט) לא מנומק

פינת ביקורות הספרים הקצרות באופן שערורייתי על ספרים שיצאו לאחרונה ויצא לי לקרוא בהם. כאן אני מסיר מעלי ברשותכם את הצורך המייגע – והמוצדק! – לנמק את חוות הדעת הביקורתית, נימוק עליו אני עמל בכתיבה פומבית יותר. ואפילו – מה שפסול, ובצדק, בכתיבה הפומבית – מחווה דיעה על ספרים שלא גמרתי לקוראם.

 

לרשימות קודמות של "קצר ו(כמעט) לא מנומק":

http://www.notes.co.il/arik/40479.asp

http://www.notes.co.il/arik/39894.asp

 

ולרשימה הנוכחית:

שלום עליכם, "סיפורי זעם", עם עובד. אני לא מת על שלום עליכם. זו האמת. אבל לקובץ הזה של שלום עליכם אומר ברוך הבא. סיפורים הומניים, דחוסים, קשים כצור ורכים כפלג. וכאן המקום להמליץ, למי שעוד לא קרא, על הביוגרפיה המופתית של ברקוביץ', חתנו של שלום עליכם, "ראשונים כבני אדם".

אדגר אלן פו. הרציחות ברחוב מורג וסיפורים אחרים. עם עובד. חוויית קריאה אלמנטרית – כלומר מותחת ומצמידה לדף – שהיא גם, במובנים רבים, חוויית הקריאה הנעלה ביותר. הסיפור בסוף, "איש ההמון", הוא מופתי במיוחד. אחרית הדבר של חברי שמעון אדף היא בהירה ועמוקה. שילוב לא מצוי.

 

אשפת מלחמה. הא ג'ין. כתר. למי שרוצה להתכונן למאה הקרובה כדאי ללמוד על סין. כך אומרים. זה ספר על מלחמת קוריאה שמסופר מפי שבוי סיני (אבל הספר נכתב במקור באנגלית. וכמובן ע"י סופר לא-שבוי בעליל). בטון ענייני ויבש מתאר החייל הסיני את השבי. ריאליזם קודר, מדוד, מורכב ומעט משעמם (אולי בגלל עקבות התחקיר – המעמיק – שניכרות במוצר המוגמר). הטון של הרומן שאול, לדעתי, מיצירת המופת של דוסטוייבסקי "כתבים מבית המוות", היצירה בה תיאר דוסטוייבסקי את חייו בקאטורגה הסיבירית. היצירה של דוסטוייבסקי שטולסטוי אהב מכל. והיא, "כתבים", אכן כתובה בריאליזם טולסטויאני, בניגוד לאופי הדרמטי-מחזאי של יצירת דוסטוייבסקי האחרת.

 

קזנובה מאוהב. אנדרו מילר. חרגול. לא גמרתי את הספר הזה, למרות שלכאורה יש לו פוטנציאל. אבל זו הנקודה: הפוטנציאל חשוף מדי, מובן מאליו, ואז…אז מיותר לקרוא. קזנובה הוא דמות רלוונטית לעידן שלנו. עידן אובססיבי למין. ומה שפוטנציאלי בדמותו של קזנובה במיוחד, ליתר דיוק מה שמושך סופרים אליו (ועל כך מייד) הוא ההערצה של קזנובה, קזנובה ההיסטורי בן המאה ה – 18, את עולם הספרות. מילר משדך לו כאן את סמיואל ג'ונסון. אבל לא נשארתי לצפות במשגל-המוחות. השתעממתי.

ובדרך מקרה, קראתי לאחרונה את הקובץ של ארתור שניצלר(שיצא לפני 20 שנה ב"זמורה ביתן") "שובו של קזנובה". גם בנובלה הפותחת בקובץ זה, כפי שניתן להסיק משמו, מופיע קזנובה. אבל שניצלר יכול להעביר למילר שיעור. קובץ מומלץ ביותר.

 

המשך בפינה הבאה.

קצר ו(כמעט) לא מנומק

שוב, חוות דעת קצרה באופן מקומם ושערורייתי על ספרים שראו אור לאחרונה, מבציר הקריאה שלי בשבועות האחרונים. אני מרשה לעצמי, ברשותכם, להסיר מעלי כאן את הצורך המייגע – והמוצדק! – לנמק, נימוק עליו אני עמל בביקורות בעיתון.

 

"חיי שניים", של ויקראם סת. למרות שחברי הטוב ניר רצ'קובסקי כתב ביקורת מסוייגת ב"מעריב", אני התפעלתי למדי ובייחוד התפעלתי מהנסיקה ההיסטוריוסופית ברומן מסיפורם של היהודייה הגרמנייה ודודו ההודי של המספר אל תפקידה של גרמניה במאה ה – 20.

 

"בריחה", אליס מונרו. יצירת מופת.

 

"השלהבת המסתורית של המלכה לואנה", אומברטו אקו. מה שמעניין בספר הזה הוא איך מדמות שלא ניתנים לה קווי אופי מובהקים, כלומר דמות לא "עגולה", מצליח אקו ליצור רומן מסקרן שעוסק בזיכרון אישי. כלומר דמות של כל-אדם מחד גיסא וזיכרון פרטי אישי מאד מאידך גיסא. בקיצור, מעניין

 

"לב החורף", מאריה הורנבאכר. רומן לא מהודק ובינוני, אך ישר, לא סנטימנטלי  וכן, על משפחה שהאב בה התאבד.  

 

"משימתו של המתרגם הזה", טוד חזק-לואי. תופעה תרבותית: סופר יהודי אמריקאי המושפע במוצהר מיעקב שבתאי והספרות העברית. בגדול: מוכשר. זה קובץ סיפורים. סיפור אחד מבריק על מיליונרים אמריקאיים שמנים ששוכרים מאבטחים שימנעו מהם בכוח לאכול: מצחיק ומעורר שאלות מרתקות. חזקים גם החלקים בסיפורים בהם מעומת חניך האקדמיה האמריקאית במדעי הרוח, האמון על התיאוריות "הנכונות", עם החיים האמריקאיים הממשיים. עם זאת, לא חסרות נקודות חלשות. המובהקת שבהן: הרצון להדהים דרך עימות אירועים קוסמיים עם קטנוניות אנושית (שואה ומריבה בקפטריה, או שואה אטומית ואיבוד ארנק). זו מחלה של סופרים מתחילים, וגם המוכשרים שבהם. גם הסיפור המחקה את שבתאי במובהק (ועליו מתוודה המספר באחרית דבר) הוא, ובכן, פלגיאטי. ושוב, כתופעה תרבותית גרידא זהו קובץ מאלף.

 

שלוש נובלות של בנימין תמוז שראו אור מחדש הן, בהתאמה, משובחת, מסקרנת אך לא שלמה וגרועה.

 

קובץ מאמרים מעניין של מנחם ברינקר ראה אור ב"כרמל". שמו חמק ממני כרגע. זה לקט של מאמריו של המחבר משלושים השנים האחרונות. אני אוהב את השכל הישר והאנליטי של ברינקר. אינטלקטואל לא מתחכם ומעניין (וחבר של כבוד ב"מועדון  ברנר", כמובן).

 

ז'ורז' אמדו, "גלימה, מדים וכתונת לילה". ספר על ברזיל במלחמת העולם השנייה. מעניין מאד מנקודת מבט אינטלקטואלית-בורדייאנית כי הוא מעמת בין הממסד הספרותי-תרבותי לממשל הבריזלאי. איש המשטרה החשאית, רוצח עם קבלות, מבקש להתקבל לאקדמיה הברזילאית ונדחה באמצעות פעילות של שני הומניסטיים קשישים. קומי, מלא ליבידו (וגם כפשוטו, וגם כפשוטו שהופך לסובלימטיבי וד"ל). על ההומניזם המבוטא בו הייתי לא בונה, הוא לא קשיח כמו אצל אחרים (ומעטים: ברנר, קאמי, דוסטוייבסקי).

 

 

קצר ולא מנומק

רשימת ספרים שקראתי לאחרונה וגם שיצאו לאור לאחרונה וחוות דעת קצרה באופן שערורייתי עליהם:

ג'.מ. קוטזי, "איש איטי" – רומן מתוחכם, לא מגיע לקרסוליים של "חרפה", אבל הבחירה להכניס את דמות הסופרת ליצירה הייתה האפשרות היחידה להציל את הרומן ולכן בבחירה לעשות זאת יש יופי אסתטי שנובע מההכרח.

 

ג'רארד דונובן, "ג'וליוס וינסום" – בהתחלה מרתיע, בגלל ההיקסמות האמריקנית הדוחה מרוצחים סדרתיים. בסוף, היד היציבה של הסופר מרשימה, אבל הספר בכללותו אינו מותיר רושם גדול. למעט פסקה מבריקה הנוגעת לתפיסה הדרוויניסטית – מציעה ביקורת מתוחכמת ביותר כנגד התפיסה הזו בהשלכתה על יחסי אנוש (והרי אנחנו חיים בתקופה שהתפיסה הזאת מושלת ביישומה החברתי).

 

מייקל שייבון, "אגוד הסופרים היידיים" – מבריק. נקודה.  וכאן המקום להשוות לג'ונתן ספרן-פויר הנודניק ולהבין שאין מקום להשוות.

 

"פשר החלום", ג'ד רובנפלד – מותחן לא רע. מביך מעט מבחינה אינטלקטואלית (הטיפול בתיאוריה הפרוידיאנית).

 

"בעולם נהדר ואכזר", אנדריי פלטונוב – על זה דווקא יצא לי לפרסם ביקורת "רשמית". אבל לנוכח ההתפעלות המעצבנת מקיר לקיר, אחווה שוב את דעתי: ממש לא משהו.

 

"כסף שרוף", ריקרדו פיגליה – רומן תיעודי על פשע מפורסם בדרום אמריקה בשנות הששים. חזק, בנוסח "בדם קר" של קפוטה ו"שירת התליין", של מיילר, ולא מגיע לקרסוליהם.

 

"כיכר היהלום", מרסה רודורדה – תרגום לרומן קטאלני נחשב. טוב מאד, מזכיר מאד את נטליה גינצבורג אבל פחות טוב ממנה.

 

"יומן אמריקה", יוהאן האוזינחה – מרתק ורלוונטי. כמו הרבה דברים שיצאו במחצית הראשונה של המאה ה – 20 ש"רסלינג" מוציאה (בניגוד לאלה מהמחצית השנייה של המאה ה – 20).

 

"התמים", איאן מקיואן – על המלחמה הקרה בשנות החמישים. הוא יודע לכתוב, הבן אדם הזה. תענוג.

 

"עגל הזהב". איליה אילף ויבגני פטרוב. סאטירה מהעידן הסובייטי. חביב (ביותר), לא פחות (ולא יותר).