ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרות קצרצרות

המלצה קצרה על "חיי אישים" של פלוטארכוס (הכרך הרומאי)

הספר הכי טוב שקראתי השנה, אולי למעט "לרקוד בחשכה" של קנאוסגורד, הוא בן 1900 שנה.

מדובר בכרך של הביוגרפיות שכתב הפילוסוף וההיסטוריון היווני, פלוטארכוס, ועוסק באישים רומאים, בעיקר מהמאה הראשונה לפני הספירה, המאה של מלחמות האזרחים (ביוגרפיות שבמוסד ביאליק יצאו בכרך בפני עצמו; את שני הכרכים האחרים – שלא נתייחדו לאישים רומאים, אלא כוללים ביוגרפיות על אישים רומאים, יוונים ואחרים – קראתי מזמן והנה נפל לידי סוף סוף הכרך הזה, העולה בכוחו הסיפורי על הנותרים).

לא אוכל לעשות כעת צדק עם הספר הכביר הזה, שמדיד שינה מעיניי (בפשטות: לא יכולתי ללכת לישון לפני שגמרתי את הערך על פומפיוס "הגדול", הדמות שהביוגרפיה שלה היא הנרחבת בכרך הזה).

הדמויות הגדולות העוברות בסך – קיסר, קיקרו, קאטו, פומפיוס, ברוטוס, קראסוס וכו' – הן אפופות הוד. עטו של פלוטארכוס מציירת את גדולתם, אפילו נשגבותם, בעט אמן. למשל: כשיוליוס קיסר נפל בצעירותו בשבי שודדי הים, הוא התייחס אליהם בבוז אצילי, ואף העיר להם שהם מפריעים לו לישון בשיחתם! או, דוגמה נוספת, הערתו המפורסמת של אותו קיסר, כאשר עבר בצד כפר עני בצפון איטליה, שהיה מעדיף להיות ראש הכפר הזה מאשר מספר שתיים ברומא (יש כאן, כמדומה, הדהוד מהופך לאמירה הגדולה של אכילס ב"אודיסיאה" שהיה מעדיף להיות עבד של עבד אך בחיים, מאשר המושל על כל המתים בשאול; והנוכחות של מסורת ספרותית, של החוב של רומא ליוון, של היחסים המורכבים בין שתי הציוויליזציות הללו, היא חלק מהקסם של הקובץ הזה; כאשר קיקרו נאם ביוונית ברודוס, כותב פלוטארכוס, בכה הפילוסוף היווני שבפניו הראה קיקרו את כוחו, ואמר: חשבתי שאתם עולים עלינו רק בכוח, והנה גם החוכמה נדדה אליכם!; וקיסר התעצב על ליבו כשהגיע לגיל שבו כבש אלכסנדר מוקדון את העולם ואילו הוא עוד טרם עשה מעשים גדולים כאלה).

עם זאת, התפיסה של הביוגרפיה לפי פלוטארכוס היא מוסרית, הוא שופט את דמויותיו ולא מסתיר את שיפוטו (על קראסוס, למשל, השלישי בטריומווירט הראשון, שנפל במפלה מחפירה כנגד הפרתים, מעיר פלוטארכוס שזה עונשו של מי שלא מסתפק בלהיות מספר שלוש בבירת העולם; את קאטו הזקן מבקר פלוטארכוס, בקטע מוראלי אדיר, על נוקשותו ויחסו אל משרתיו כאל חפצים ולא כאל בני אדם!)

יש כאן תיאורים מודרניים בתכלית, שכאילו לקוחים מרומן הרפתקאות ראליסטי גדול. למשל, תיאורים של מאריוס או פומפיוס הניגפים במערכה ונמלטים אינקוגניטו באמצעים שונים ומשונים, בים וביבשה, מפני רודפיהם.

רומא בגדולתה, ציוויליזציה אכזרית כל כך, אבל גם מתוחכמת כל כך ומעוררת, לפרקים, יראת כבוד.

לא לחינם היה פלוטארכוס מקור מרכזי של שייקספיר ביצירת הטרגדיות הרומאיות שלו. הדרמה שמסופרת בביוגרפיות האלו אדירה.

אילו הייתי היום בראשית שנות העשרים שלי, עדיין הייתי הולך ללמוד "מדעי הרוח", אבל הייתי משתלם ביוונית עתיקה ולטינית. זה הבסיס. כל תפיסת הקאנון המערבי נעוצה, למשל, במעבר הזה מהתרבות היוונית לזו הרומאית. אצל פלוטארכוס נידונים אפלטון ואריסטו, המרוחקים כ-400 שנה ממנו, ככוחות רוחניים משמעותיים, שמקובלים ככאלה גם על גיבוריו.

ועם זאת, הקריאה בעברית של יוסף ליבס מזמנת לקורא העברי גם את ההנאה האירונית של התחברות לתרבותו-שלו, לעברית שורשית, כשהוא קורא על אויבי עמו ההיסטוריים, על אותה אומה שכל מה שעשתה, ואכן רבות עשתה, לא היה אלא להנאת-עצמה, כביקורתו של רבי שמעון בר יוחאי.

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס" (מהתלמוד הבבלי, מסכת "שבת").

המלצה קצרה על "הביקורת ובעיותיה" של שמואל ניגר

אני קורא בספר מעניין מאד של שמואל ניגר. ניגר (1883-1955) הוא אחד מבכירי המבקרים של ספרות היידיש.

בספר, בשם "הביקורת ובעיותיה", שראה אור במוסד ביאליק ב-1957, בעריכתו של דב סדן, מקובצות מסות רבות ידע ותבונה של ניגר.

הבעיות מהכותרת, בעיות הביקורת למיניהן, מעסיקות אותי מזה שנים. ולאחרונה הן גם זוכות ליתר תשומת לב בשיח הכללי. ניגר עוסק בכל הסוגיות הללו שמעסיקות אותנו עד היום בקובץ רלוונטי להפליא זה.

אולי ניתן לתמצת את העמדה הבסיסית של ניגר ביחס לביקורת כך:

הביקורת היא אמנות הקריאה. המבקר הוא קורא מובחר. כשם שהאמן מתבונן בחיים, חושף בהם צפונות, אך מוסיף להם ממזגו האישי, כך המבקר – שחומר האמנות שלו הוא הספר ולא החיים – מתבונן ביצירה, חושף בה צפונות, אך גם מוסיף לפרשנות יותר מקורט ממזגו האישי. כך שהתוצר אינו בהכרח מה שבדיוק אליו כיוון הסופר, כשם שהחיים שאותם כותב הסופר אינם בדיוק המציאות האובייקטיבית.

המבקר בעיקרו של דבר הוא פרשן, פרשן יצירתי כאמור. ולכן רש"י הוא מגדולי המבקרים שקמו לעם ישראל (בקרב אומות העולם מתייחס ניגר הרבה למבקרים הגדולים גיאורג בראנדס וסנט-בוו). הערכת היצירה – הטובה היא אם רעה – היא חלק משני בעבודתו ואינה העיקר.

האמנות היא עניינם של אינדיבידואלים, היא אינה מבטאת בהכרח ובכפייה את רוח האומה או את אינטרס המעמד הפרולטרי. וגם הביקורת ביסודה היא עניין של אינדיבידואלים. מפגש בין קורא בר הכי, בעל עולם אינטלקטואלי משלו, עם יצירת אמנות, מפגש שמוליד הנהרה שלה אך גם יצירה מחודשת, כאמור.

איני מסכים עם חלק ניכר מעמדותיו של ניגר (סוגיית ההערכה בביקורת היא מרכזית בעיניי; וגם הבעייתית מכולן). אבל המסות מאלפות, מסות של ליטבק רב ידע ומתון-מזג ורך באופן מתעתע. בונוס לקורא הנה העובדה שמעבר לידע הרב של ניגר בספרות העולם (ובעיקר ניכר כאן הידע שלו במבקרי אומות העולם), הרי שדוגמאותיו לקוחות, ברובן, מהספרות האידית ועיקר העניין הבונוסי נובע מכך שהן מספקות הצצה אל הספרות האחות, הספרות העברית, של מבקר בקיא ומתעניין, מעין מבט רחוק-קרוב בספרותנו.

 

חוות דעת קצרצרות על ספרים שקראתי לאחרונה

כפעם בפעם אני מנצל את האפשרות לומר בבלוג את דעתי על ספרים בקיצור נמרץ.

*

"יקיצה", ניר ברעם – מלא רגש ועומק נפשי, לִשדי. מעטים הגיבורים בספרות העכשווית שבאמת מעניינים אותי, וכאן הדמות של הגיבור אמינה ומורכבת ולפיכך מעניינת. ביחד עם "צל עולם" – אם כי הפוך ממנו בהתמקדותו – ממיטב יצירתו של ברעם.

"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – נובלות קוצניות המרכיבות יחד רומן עקרוני וחשוב, במיוחד בימים קיטשיים אלה.

"הטנק", אסף ענברי – מקצועני, רהוט, מעניין לקריאה. הנושא אינו רענן במיוחד, אבל אולי בהתעקשות עליו יש דווקא מסר חשוב לזמננו, איני יודע. בכל אופן נהניתי מהקריאה.

"המורה לעברית", מאיה ערד – קראתי את שלוש הנובלות באהדה גוברת והולכת. השלישית צורבת וחיה במיוחד.

"לא אמא שלך",  תומס אוגדן – הפסקתי באמצע כי הטלנובליות היתרה העיקה עלי.

"פוקנר – 12 סיפורים" – פוקנר אינו זקוק להסכמתי, כמובן. אבל עדיין אינני נמשך אל העולם הקשה שלו. זה עולם גברי קשה ואפל ועני מהסוג שאיני מתחבר אליו (ואני בהחלט מתחבר לגבריות קשה ואפלה, רק לא מהסוג הזה). קראתי שלושה סיפורים, התרשמתי – אבל לא אזרתי עוז להמשיך.

 

קצר על הכרך הרביעי של קנאוסגורד

הכרך הרביעי של קנאוסגורד, "לרקוד בחשכה", החזיר את התלהבותי מהאוטוביוגרפיה.

זו בהחלט לא שככה בכרך השני והשלישי, אבל מעט התרפתה.

והכרך הרביעי (רובו לפחות) מחדד שוב את ההישג של קנאוסגורד, שהנו אולי בתמצות: הצגת מענה לשאלה מה פירושו של דבר להיות בן אדם חי בעולם (החל מהפרצפיה של החושים עבור לרגשות ומשם למחשבות).

כושר לחוויה מלאה, לחוויה בעוצמה + זיכרון מפלצתי = קנאוסגורד.

הערה קצרה על מהותו של כישרון ספרותי

מה זה "כישרון ספרותי"?

אני קורא שוב את "מנספילד פארק" המעולה של ג'יין אוסטן וחושב פעם נוספת שחלק נכבד ממה שאנו מכנים "כישרון ספרותי" הוא איכות מוסרית מסוימת.

חלק נכבד מהחשיבות של אוסטן היא היותה סופרת שיפוטית ביותר, בעלת סלידות וחיבות מוסריות עזות ביחס לתכונות מסוימות (מיישמת של הכלל התנ"כי האדיר: "אל תבט אל מראהו ואל יופי קומתו כי מאיסתיהו, כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב").

נכון, זה לא מספיק. אבל אופי מובחן, אופי מעניין ואהוב, של המספר, הוא לעתים קרובות תנאי חשוב ביצירתו של מה שאנו מכנים "כישרון ספרותי".

לכן צדק כל כך וולבק ב"כניעה" בהבחנתו המבריקה על הספרות:

"ייחודה של הספרות […] בסופו של דבר אינו קשה במיוחד להגדרה. כמו הספרות, המוזיקה יכולה לעורר ריגוש, מהפך רגשי, עצבות או אקסטזה מוחלטת; כמו הספרות, הציור יכול להוליד היקסמות, להטיל מבט חדש בעולם. אבל רק הספרות יכולה להעניק לכם אותה תחושה של מגע עם נפש אנושית אחרת, עם הכוליות של אותה נפש, על חולשותיה ומעלותיה, על מגבלותיה, על קטנותה, על קיבעונותיה, על אמונותיה; על כל מה שמרגש אותה, שמעניין אותה, שמלהיב או דוחה אותה […] ליפי הסגנון, למוזיקליות של המשפטים יש חשיבות משלהם; אי אפשר להמעיט בחשיבות עומק המחשבה של מחבר, במקוריות רעיונותיו; אבל מחבר הוא בראש ובראשונה בן אנוש שנוכח בספריו […] ספר שאוהבים, הוא לפני הכל ספר שאוהבים את מחברו, שרוצים לפגוש אותו, שרוצים להעביר איתו את הזמן" (מצרפתית: עמית רוטברד).

*

תוספת: חשוב לי לומר שאין הכוונה בהערתי בהכרח להיותו של סופר בעל אופי מוסרי במובן הקונבנציונלי של המושג. אוסטן היא כזו. וזה אכן חלק מהסיבה לאהבתה. גם בעיניי. אבל וולבק מדבר על אופי מובחן, לאו דווקא "מוסרי", על נפש שיש בה גם חסרונות וכו' ושבכל זאת מעוררת את אהדתנו.

 

מר סאמלר (של סול בלו) עונה לחנה ארנדט

ב"כוכב הלכת של מר סאמלר", מ-1970, ספרו המעולה של סול בלו, מתייחס האינטלקטואל היהודי-אירופאי הקשיש, ניצול השואה, מר סאמלר, לתזה המפורסמת של חנה ארנדט, מתייחס בעוינות (שנראית לי מוצדקת):

"הרעיון לשוות לפשע הגדול של המאה צורה משעממת אינו בנאלי. מבחינה פוליטית, פסיכולוגית, ניחנו הגרמנים בשמץ גאונות. הבנאליות הייתה רק הסוואה. מה דרך טובה יותר ליטול מן הרצח את הקללה מאשר לעשותו שייראה משהו רגיל, משעמם או נדוש?  תוך ראייה מדינית מזוועת הם מצאו דרך להסוות זאת. אנשי רוח לא יבינו זאת. הללו שואבים את מושגיהם על עניינים כאלה מן הספרות. מצפים הם לגיבור מרושע כריצ'ארד השלישי. אך כלום סבורה את, שהנאצים לא ידעו מה זה רצח? הכול (פרט לכמה נשים למדניות) יודעים מה זה רצח. זה מושג אנושי עתיק מאד. מקדמת דנא ידעו בני אנוש הטובים והטהורים ביותר שהחיים הם קדושים. להתריס כנגד ידיעה זו, אין זה דבר בנאלי. הם קשרו קשר נגד קדושת החיים. הבנאליות היא מסווה, שסיגל לעצמו רצון חזק מאד לחסל את המצפון. כלום מזימה כזו היא קלת ערך? רק אם חיי אדם הם קלי ערך. אוייבתה של אישה פרופסורית זו היא התרבות עצמה. היא משתמשת בגרמנים רק כדי לתקוף את המאה העשרים – להוקיעה במונחים שבומצאו על ידי גרמנים. משתמשת בהיסטוריה טראגית כדי לקדם את הרעיונות הנואלים של אנשי הרוח של ויימאר" ("ספריית פועלים", מאנגלית: חיים גליקשטיין).

ביום רביעי זה, במסגרת פסטיבל הסופרים, אשוחח עם הבמאי אסף גלאי בעקבות סרטו המעניין מאד על סול בלו, "הרפתקאותיו של סול בלו".

 

הערה קצרה על הכרך הרביעי של סדרת "החברה הגאונה"

עם תום הקריאה בכרך הרביעי של "החברה הגאונה" ("הסיפור של הילדה האבודה"), שראה אור זה לא כבר ב"הספריה החדשה", אני מתקשה למקם לעצמי אותו בהיררכיית הסדרה הפרטית שלי.
אני עדיין חושב שהחלק השלישי במקום הראשון, ושהחלק הראשון במקום השני, אבל האם הרביעי במקום השלישי והשני ברביעי או ההיפך?

בצד רגעי אמת רוטטים (תיאור ימיה האחרונים של אמה של אלנה ויחסיה עם בתה בהם, למשל), מכיל החלק הזה כמה תפניות עלילתיות טלנובליות חסרות תקדים בסדרה (זה חיווי שלילי, כן?), שלא אתייחס אליהן בגלל חשש ספוילר. וגם חולשתה העקבית של הסדרה ממשיכה כאן: ההערצה הילדותית ללינה (של המספרת ושל הסדרה כולה), הצגתה המעט מאולצת כוונדר-וומן, כמו גם ההצמדה המאולצת של שני סיפורי החיים, של אלנה ולינה, וההיצמדות הכמו-משחקית-אוליפית (על שם קבוצת אוליפו) ל"משחק" באותן דמויות (כמעט) מהתחלת הסדרה ועד סופה, היצמדות כמעט-פורמליסטית שפוגעת בריאליזם.

הסדרה כולה היא עדיין, בעיניי, אחד המאורעות הספרותיים החשובים של זמננו (כלומר, לא רק אחד המאורעות המו"ליים). ואת הכרך הרביעי קראתי גם כן ברעבתנות גדולה ותדיר בהתפעלות. אני מניח שאכתוב ביתר הרחבה על הכרך הזה בהמשך.

 

ביקורתי על החלק הראשון

ביקורתי על החלק השני

ביקורתי על החלק השלישי

הערה קצרצרה על "צפון ודרום" של אליזבת גאסקל ומושג ה"תרבות"

מחר ארצה ב"בית אריאלה" על הרומן מ-1854, "צפון ודרום", של אליזבת גאסקל (בתרגום עידית שורר ובהוצאת "הכורסא" ו"מודן"). זהו רומן בולט (חלקים נרחבים בו הם מופתיים) בשורה של רומנים בריטיים משנות ה-40 וה-50 של המאה ה-19, שמבקר התרבות החשוב, ריימונד ויליאמס, בספרו "Culture and Society", מ-1958, כינה "הרומנים התעשייתיים". אלה רומנים שעסקו בחיי הפועלים בבתי החרושת ובמתח המעמדי בינם לבין המעסיקים, מעמדה ביקורתית. בשורת הרומנים האלה כלולים גם "ימים קשים" של דיקנס (1854) ו"סיביל" של בנג'מין דישראלי (1845).

הרומן החזק הזה, מלפני 164 שנים, עוסק בשקיעת הדת, במתח הבין מעמדי, בעליית הקפיטליזם ובמקומה של התרבות בתוך כל זה. הביקורת על הקפיטליזם (שמתווספת ברומן להערכה כלפיו – עמדתה של גאסקל אמנם לא מרקסיסטית אבל מעט דיאלקטית) מתבטאת ברומן בתיאור סבל הפועלים, בתיאור צרות האופק של חיי המעסיקים, בעצם הכמיהה של המעסיק מר תורנטון לתרבות ואף בחתירתו לחיי אהבה.

אביה של הגיבורה, מרגרט, הוא כומר שנוטש את משרתו בגלל ספקות והופך להיות מורה בעיר התעשייה מילטון (שם בדוי שתחת בדיוניותו מתוארת מנצ'סטר), מורה לקלאסיקה (הומרוס, אפלטון וכו'), לאלה מהתעשיינים שחפצים ב"תרבות".

הרומן כך מבטא באופן תמציתי טענה מרכזית של ריימונד ויליאמס בספרו המוזכר. לפי ויליאמס, המושג והמונח "תרבות" צמח באנגליה כעמדה מנוגדת לעליית הקפיטליזם. "תרבות" הוא כל מה שמעבר לאינטרסים החומריים. "תרבות" היא רגש שלא ניתן לקנותו בכסף. "תרבות" היא יופי לא פרקטי. "תרבות" היא הרחבת הדעת מעבר למירוץ ההשרדותי וכו'.

כיוון שבמגזר האינטלקטואלי שלנו רווחת הבנה סוציולוגית של ה"תרבות" (בורדייה, זיגמונט באומן), לפיה המושג צמח כמכשיר אידאולוגי נכלולי וקונספירטיבי לשליטה מעמדית או להצדקת העליונות האירופאית בעידן הקולוניאליסטי, כדאי להזכיר את העמדה של ויליאמס (מהתיאוריטיקנים החשובים של מושג ה"תרבות", יש לזכור), לפיה "תרבות" הייתה תגובה אותנטית ומוראליסטית – לעתים "פרוגרסיבית" ולעתים "ריאקציונרית" – לעליית הקפיטליזם. "תרבות" כאנטי-חומרנות, "תרבות" כאנטי שכלתנות, "תרבות" כאנטי פרקטיות, "תרבות" כ"אנושיות".

 

 

לביקורת שפרסמתי על הרומן "צפון ודרום"

הערה על "הנני"

"הנני" של ג'ונתן ספרן פויר – עליו ארצה מחר ב"בית אריאלה" – הוא רומן ארוך מדי ועמוס מדי ולא תמיד מובן עד הסוף. אבל הוא רומן אמיץ, חכם, מצחיק, מלא חיים ועקרוני. זה ספר של אדם מבוגר, לא של ילד פלא, כפי שהיו ספריו הקודמים של ספרן פויר, המבריקים אך הילדותיים והקיטשיים.
 
במובן אחד, הספר הזה הוא על הניגוד בין הקיום הפרטי לבין הקיום הלאומי, במקרה דנן: בין המשפחה לבין הזהות היהודית.
אבל מצד שני, המשפחה והדת נמצאות באותו צד של המתרס – מישהו או משהו שאתה מקריב למענם את עצמך – ומולם נוכחים החיים האינדיבידואליים.
במילים אחרות, ספרן פויר כורך בספרו את שאלת פירוק המשפחה בשאלת המחויבות הלאומית. כי המשפחה, גורס הרומן הזה בסב-טקסט שלו, זקוקה לדת, המשפחה קשורה בדת, ובמיוחד במקרה של הדת היהודית.
ולמה? כי:
א. שתי המערכות מעודדות הקרבה ומתנגדות לאינדיבידואליזם.
ב. כי המשפחה ממלאת את הצו של המשכת הקיום היהודי, נגד אלה שרצו לכלותו. כלומר, יש לה תכלית ומשמעות, כשהיא תחת חסות הדת.
ג. כי הטקסים הדתיים מחשקים גם את הקשרים המשפחתיים.
ד. כי כמו שטען אפלטון ב"המשתה": הולדת ילדים היא תשוקה מטפיזית לגעת בנצח ולכן – זה כבר לא אפלטון – היא קרובה לדת שעוסקת בנצח.
 
עוד מזכויותיו של הרומן הזה הוא המבט הנוקב שיש בו על הישראליות, ודווקא – וזה החידוש – על הסטארט-אפ-ניישן הישראלית, משוש שמחתנו. "אנחנו העם השני-הכי-קשה בעולם", אומר הגיבור ג'ייקוב לבנו, ומתכוון ליהודים האמריקאים, "אחרי הדודנים הישראלים. אבל מה שאני מנסה להגיד זה שלא תשפוט את מדינת ישראל על פי העיקשות, היהירות והחומרנות של הדודנים שלנו". (ובמקום אחר הוא ממחיש את ההבדל בין שני הענפים היהודים הגדולים של המחצית השנייה של המאה העשרים: הישראלים מחרבנים על כולם, היהודים אמריקאים סובלים מעצירות). ספרן פויר מזכיר לנו עד כמה הגאווה הישראלית שלנו, בהיי טק ואביזרייהו, נשענת על הערצה של הצלחה חומרית.

המלצה קצרה על "רומן 11, ספר 18" של דאג סולסטד ("בבל", מנורווגית: דנה כספי)

כאשר הנושא של הספרות הוא ניהיליזם (אבדן אמון בערכים, תחושת חוסר משמעות) הרי שהספרות עצמה צריכה לפצות על אבדן הניהיליזם בהציבה ערך משלה, כלומר אותה עצמה. זו אחת הסיבות מדוע יצירות הספרות שמתמודדות עם הניהיליזם הן היצירות החשובות ביותר שבמצאי הספרותי: הן חייבות להיות טובות מאד על מנת שיהיה לקורא במה להיאחז.

באופן גס, יש שתי דרכים בהן מפצה הספרות שעוסקת בניהיליזם על הניהיליזם עצמו. האחת – דרך התוכן והאחרת – דרך הצורה.

הספרות שמפצה על הניהיליזם שהיא עוסקת בו באמצעות התוכן עושה זאת באמצעות חשיפת העומקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שמביא אליו הניהיליזם. העומק המסחרר מפצה על אבדן הטעם והמשמעות, הופך תחליף למשמעות. קירילוב של דוסטוייבסקי ב"שדים" שמחליט להתאבד על מנת להוכיח את ריבונות האדם, את המרד של האדם באלוהים ובטבע כאחד, הוא דוגמה בולטת לעומק מסחרר כזה. אנה קרנינה ברומן הנושא את שמה, שמהרהרת לפני התאבדותה שבעצם אין דבר כזה אהבה בעולם, אף אחד בעצם לא אוהב אף אחד, הכל מסכות והעמדות פנים, גם אם לובשי המסכות לא תמיד מודעים לכך – היא דוגמה קודרת נוספת. דרך נוספת של התמודדות תכנית עם הניהיליזם בספרות היא הצגת עמדה שמגייסת את כל כוחות הנפש החבויים באדם נגד אבדן הערכים. האדם מורד במרד המטפיזי שלו עצמו. ברנר הוא דוגמה מופתית לכך. וכך גם קאמי.

אבל יש ספרות שמפצה על הניהיליזם באמצעות הצורה הספרותית. הפיצוי הזה הוא, בעיניי, חלש יותר באופן עקרוני, אבל הוא מניב בכל זאת יצירות יפות.

כזה הוא הרומן "רומן 11, ספר 18" של הסופר הנורווגי דאג סולסטד שראה אור במקור ב-1992 (הסופר והספר נחשבים מאד במולדתו, כך הבנתי). הניהיליזם והייאוש כאן הם מהסוג הרך, זה של חברות השפע. אף אחד לא רוצח אף אחד כתוצאה מהניהיליזם (כמו שהעיר פעם בגאוניות המבקר היהודי-אמריקאי אירווינג האו: רסקולניקוב כיום, רגע לפני שהיה רוצח את הזקנה, היה וודאי מקבל מכתב ובו מודיעים לו שבקשתו למלגת לימודים נענית בחיוב וסמסטר הסתיו יתחיל בספטמבר הקרוב). הגיבור שנטש אישה וילד לשם אהבה חדשה מאבד את הטעם באהבתו החדשה עם אבדן יופייה של המאהבת. ובעצם, גם קודם לכן לא ברור לו מדוע בעצם עזב את אשתו כשהיה ודאי לו שימאס עד מהרה באהובתו החדשה. את הייאוש הניהיליסטי, שמוביל למעשה אבסורדי במהלך הרומן, ממתיק סולסטד באמצעות הצורה. כלומר, באמצעות המוזיקליות של המשפטים, הסגנון המודגש החזרתי שיש כאן, הגיהוץ של המשפטים שמיישר כל מעקש ועקוב למישור במרוצתו של הקורא. ובאמצעות אירוניה והומור דקים שהוא בוזק בטקסט. ההמצאה התכנית שיש כאן – אותו מעשה אבסורדי שהגיבור מבצע על מנת לפוגג מעט את חוסר המשמעות התפל של החיים – מעניק אמנם מתח לעלילת הספר, אבל לא נראה לי חשוב במיוחד.

ספר יפה, מהנה לקריאה, למרות – ובעצם בגלל – נושאו הקודר.