Category Archives: ביקורות ספרות קצרצרות

המלצה קצרה על "ברכת התנינים" של בועז יזרעאלי

קראתי בהנאה ולעתים בהתפעלות את קובץ הסיפורים של בועז יזרעאלי, "ברכת התנינים", שראה אור זה לא מכבר ב"עם עובד".

במסגרת הזו אני כותב בקיצור, ודווקא בגלל מעלותיו של הקובץ של יזרעאלי קשה לכתוב כך ונחמד לכתוב כך (כי הכתיבה הקצרה פוטרת אותך מלעבוד קשה על הסברת מגוון סגולות הספר).

אומר רק שיש תחושה בקריאה שכל מילה ומילה נחשבה, שכל מילה ומילה כתובה באחריות; שיש תחושה בקריאה של היכרות עם המציאות, רגישות למורכבותה – וגם בסיפורים הלא-ראליסטיים הן נוכחות! (במציאת מקבילה לא ראליסטית לעושרה ודחיסותה של המציאות); שיש ליזרעאלי חוש הומור טוב מאד, סאטירי לפרקים, לעתים נואש.

יפה. לעתים קרובות מרשים. ומומלץ.

על "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו

ג'וליה פרמנטו מגלה כישרון אמיתי של מספרת ברומן השני שלה (כלומר, מקבעת את ההכרה הזו בכישרונה, שעלתה בקורא גם לנוכח הרומן הראשון שלה, "ספארי"). הרומן החדש שלה – שבמרכזו צמד מתבגרים מנוכרים מכפר סבא, בנים למשפחות מבוססות, בעלי נטייה וכישרון לאמנות – נקרא בשטף בלתי רגיל. נכון, נעורים הם מקדמי-קריאה יעילים, בהיותם מוקד של יופי ושל הבטחה. אבל הכישרון הסיפורי של פרמנטו מובהק מכדי להיות תלוי בנושא שלה. דפני, הגיבורה, היא בעלת תווים של אישיות נרקיסיסטית: אנטי-סוציאלית, בעלת פרצי זעם פתאומיים, נעה בין רגשי נחיתות לעליונות – היא מתוארת באופן מצוין. גם דמות המספר שיצרה פרמנטו (הרומן מסופר בגוף שלישי) מעניינת מאד: גם למספר הזה יש גחמות, גם לו חוש הומור מוזר, עצלות מתחלפת אצלו בשאפתנות, ידיעת-כל נחלפת בקוצר-ידיעה מופגן (הכל במכוון, כן?). זה הישג מרשים. לקוראים מובטחת קריאה חלקה, דוהרת, קריאה ביצירה אינטליגנטית, סאטירית-עוקצנית.

דבר מה אחד העיב על הנאתי. והוא לא כל כך בגדר "ביקורת" אלא בגדר טעם אישי (יש בביקורת הבדל בין צדדים אובייקטיביים יותר – עלילה לא אמינה; דמויות שאינן משורטטות היטב וכו' – לבין צדדים סובייקטיביים). העניין שלי בפסיכופטים או באנשים תוקפניים מוגבל. אפילו אצל הגדולים ביותר: רסקולניקוב, למשל, עוד עובר אצלי, בגלל ייסורי המצפון וההומניות העמוקה שלו, למרות הכל, אבל ב"האחים קראמאזוב" איוון ואפילו אליושה מעניינים הרבה יותר מהאב האלים וסמרדיאקוב ואף מדימיטרי, ואילו ב"שדים" (הרומן הגדול ביותר של דוסטוייבסקי, לטעמי), שאטוב (שנרצח) ובעיקר קירילוב (שמתכוון להתאבד) מעניינים פי אלף מסטאברוגין או מהבן של האב (שכחתי את שמו) – שרוצים לרצוח. פסיכופטים – ואני מדבר כעת באופן כללי – יש לבלום או לכלוא. אני לא מוקסם מהם. הם חיות טרף, ומעניינות כמו חיות טרף, כלומר בעיקר ילדים (לכן "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, למרות מעלותיו, אינו לדידי ספר חשוב). פרמנטו עוסקת בדמות שקרובה לפסיכופטיוּת. ודמות כזו פחות מעניינת אותי באופן אישי. וולבק כתב (למעשה ציטט) פעם במסה על לאבקראפט דבר מה שאני מזדהה איתו: "התשוקה המרכזית המפעמת בעבודתו של לאבקראפט דומה יותר למזוכיזם מאשר לסדיזם; מה שרק מדגיש את העמקות המסוכנת שלה. כמו שהעיר אנטונין ארטו, רשעות כלפי הזולת יכולה להניב רק תוצאה בינונית; רשעות המוענקת לך עצמך, מצד שני, היא כבר עניין מסדר אחר".

כך שהתרשמתי מאד מהיכולת הנרטיבית של פרמנטו, אף התרשמתי מהיכולת הפסיכולוגית, אבל בשליש האחרון של הספר, שהפסיכופטיוּת מבשילה בו, מעט נחלשה התעניינותי ברומן.

 

 

על "ווקמן" של מעין בן הגיא (הוצאת "עם עובד")

דברים לא מעטים יש לומר בשבחו של "ווקמן". ישנה ברומן הצגה בעלת מלאות מרשימה של זירה חברתית מקורית: אתר נופש של מעינות חמים בצפון; הצגתה של הזירה החברתית מהמנכ"ל ועד למנקת הפחים. אפרופו מנקת הפחים, המנקה זיו בת העשרים (הרומן מתרחש, כמדומני, בתחילת שנות התשעים), שמחפשת את עצמה, כמו שאומרים, והרומן שאולי יתרקם בינה לבין ויצמן, האחראי בפועל באתר, הנשוי בן הארבעים, שעומדים בלב הרומן, מעניינים. בצד הזירה החברתית, יש רגישות רבה לטבע המקומי. ושתי הזירות, הטבעית והחברתית, מתוארות בעברית מנופּה ומרשימה. בנוסף, הרומן יוצר מתח כפול: גם שורה של גניבות מסתוריות וגם נוכחותו של דרוזי מסתורי ומאיים, שמספר ליהודים הגאים על קורות המעיינות אי אז בזמן שערבים היו אדוני המקום.

עם זאת, נותרתי אמביוולנטי כלפי הרומן. היו חסרים לי העמקה וחידוד בתיאור אישיותם של זיו ושל ויצמן ושל המפגש ביניהם. ואת מקום המיקוד והחידוד שהיו חסרים לי, הרגשתי שבאו לפצות הן הסיפור הבלשי המוזכר והן "שובו של המודחק" בדמותו של הדרוזי המאיים. אבל הפיזור הזה – והפנייה לסוגות בידוריות יותר (הבלש) או קלישאיות (הערבי עם הנרגילה שמחכה בסוף כל משפט בעברית) – פוגם ביכולתו של הרומן לדקור, להעמיק, לגעת.

בעיני: הישג נאה, אם כך, אבל יש עוד מה לעשות ביצירות הבאות.  ויש למה לחכות.

 

המלצה קצרה על "ביחד ולבד" של אייל דותן

נהניתי לקרוא את הרומן "ביחד ולבד" של אייל דותן שראה אור לא מזמן.

הרומן, שמתמקד בשאול לזר, עיתונאי עולה בן שלושים ושתיים ובבעיותיו הנוירוטיות, שמחבלות בקריירה שלו ובחייו האישיים, הוא ארצי-עסיסי ומעוטר בהומור ושנינות.

אך יש גם ברומן שילוב יפה של פני השטח הארציים המוזכרים, של עלילה בנויה היטב, עם נסיקה למבטי-על שמספקים הן הפסיכולוגית של שאול, הן סבו הפילוסוף וכן מאבק העובדים בעיתון שאליו נקלע שאול והוא הופך לאחד ממוביליו ושאליו מתנגדת בת זוגו ליזה, עורכת דין מצליחה ממוצא יהודי-רוסי שסלידתה מהקומוניזם שממנו סבלה משפחתה הופכת אותה לקפיטליסטית נחרצת.

מהנה, אקטואלי ומחכים-לעתים.

 

"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן

"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן, בן המאתיים, הוא יצירת מופת. בתרגומה הטוב מאד של לי עברון, הוא ראה אור לאחרונה בהוצאות "סנדיק"-"א(ה)בות".

הרומן הוא הז'אנר של הפנימיות ואוסטן היא אמנית התמה הזו ויוצרת ממנה תלכיד אסתטי-מוסרי נדיר ביותר. בין היתר משום כך: אוסטן היא תחנה מרכזית בהתפתחות ז'אנר הרומן.

הרומן של אוסטן מושתת על היחסים המורכבים בין פנים וחוץ, בעיקר כפי שהם באים לידי ביטוי באהבה. הרומן גדוש בדמויות מתעתעות של אנשים שמעוררים אליהם אהבה ומשיכה אך חשיפת המסווה מעל פניהם במרוצת הרומן שוללת את זכאותם לה. ואילו הגיבורה, פאני, קרובת המשפחה הענייה של בני מנספילד העשירים, מציגה את התמה של הפנימיות מכיוון הפוך, בהתגלותה כראויה לאהבה למרות היותה ענייה ומופנמת. הצו התנ"כי האדיר שמתגלה במילים שאמר אלוהים לשמואל הנביא, "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאיסתיהו, כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב", שמואל שנשלח מאליאב המרשים לחפש את הנער הקטון והלא נספר, דוד, מקבל כאן מימוש מופלא. מוטיב הפנימיות מקבל כאן פיתוח נוסף כאשר מגלות חלק מהדמויות שאופיין הפנימי נסתר גם מעיניהן שלהן, והן למדות עליו במרוצת העלילה. הרומן הוא יצירת מופת גם כי כל התהליך הזה מעניין מאד, מותח מאד, מהנה מאד. אוסטן משתמשת בכלים בלשיים על מנת לספר סיפורי אהבה: מי יינשא בסוף למי, במקום מי הרוצח שעשה זאת. גם השימוש שלה בדיבור-משולב וירטואוזי. יש כאן גם את אחד מתיאורי העוני הגדולים ביותר המוכרים לי בספרות, דווקא משום שאינו עוני מוקצן. אוסטן מצליחה להמחיש איך עוני לא קיצוני פוגם בכל זאת בפיתוח היכולות האנושיות, למשל, באמצעות רעש וזוהמה.

אחרית הדבר שצירפו ההוצאות לרומן, מאת חוקרת אוסטן בשם ד"ר הלנה קלי, היא כמעט פרודיה על מצבם של לימודי הספרות כיום. במאמץ שטוף זיעה, בלוליינות מדרשית של דרשן כושל ומופרך, מדברת החוקרת הנכבדת על כך שהספר עוסק בעצם במאבק נגד העבדות באנגליה. זוטה של הרומן, שכמעט לא קיימת בו, הופכת לנושא המרכזי שלו, לדבריה, תוך כדי רמיסה פילית של החרסינה האוסטנית. אוסטנית היא יוצרת הומניסטית גדולה בפשט שלה, גם מבלי שנעמיס עליה באופן דרשני סוגיות "חמות" במדעי הרוח של היום.

 

על "אמה" של ג'יין אוסטן

 

המלצה קצרה על "ופשוטים הדברים" של שמואל לרמן

בערוב ימיו, פרסם טולסטוי טקסט עיוני רב עניין, בשם "מהי אמנות" (א"ד גורדון תרגם בזמנו את רובו והוא מצוי ברשת). טולסטוי, במחווה מלכותית, נטל על עצמו לנפץ לרסיסים את ה"אסתטיקה" האירופאית, אותה דיסציפלינה פילוסופית שעוסקת באמנות ושהתחילה כ-150 שנה לפניו, עם באומגרטן הגרמני. "האסתטיקה" האירופאית, טען טולסטוי, העמידה במרכזה של האמנות את המושג של "היפה". אבל האמנות ביסודה הינה דבר מה אחר לחלוטין. האמנות עוסקת ברגשות. והיא, בפשטות, דרך לתקשר רגשות לאנשים אחרים.

נזכרתי בטולסטוי כשקראתי את הרומן של שמואל לרמן "ופשוטים הדברים", שראה אור לא מזמן (הוצאת "כתר"). זה אכן רומן פשוט, פשוט מאד, ללא התחכמויות ואף תחכום (אך כן בעל תבונה). אך זה רומן רווי רגש. לא רגשנות – רגש. במרכזו גבר ציוני-דתי בן 35 שהתגרש זה עתה בגירושים כאובים, כשיחסו לבנו הרך ולבתו המתבגרת התערער גם כן. הגבר שחי בירושלים ואוהב את העיר ומשוטט בה רבות עובד בהוראה ויום אחד איבד את עשתונותיו וסטר לאחד מתלמידיו הזדוניים (הגיבור הקשה אך הרגיש של לרמן מזכיר במעט כמה מגיבוריו של ברנרד מלמוד). הוא נדון לעבודות שירות בבית אבות. במהלך עבודתו הוא פוגש בקשישים שבנעוריהם השתתפו במאורעות הרואיים, וכעת הם חיים בניוון דעיכתם והמתנתם למוות. בבית האבות העצוב הירושלמי – הרומן מתרחש בסוף שנות התשעים – חי פרנסואה תורג'מן, שסייע למחתרת הצרפתית להציל ילדים יהודיים במלחמת העולם השנייה, ואפרים גוב אריה, שאיבד את השליטה ברגליו בקרב על הקסטל. יאיר, הגיבור, מנסה לעוררם להתפעל מעצמם על תפקידם במאורעות היסטוריים חשובים כל כך, אבל הם שקועים ביגון-זקנתם ומתקשים להתלהב.

המתח בין החיים הפרטיים, הקטנים, המרוסקים, הן של יאיר, והן, באופן אחר, של שוכני בית האבות, לעומת היכולת להכיר בתמונה כוללת, היכולת להתנחם בחלקך במאבק גדול וצודק, הוא מתח בסיסי בספר הזה. ואף על פי שייחלתי ליתר אירוניה וחריפות מצד הסופר בהדגשת המתח הזה, הרי שהעצבות השקטה וגם ההתפעלות-ממעשים-אמיצים – מועברת היטב לקורא. וגם, לבסוף, מעט אהבה ושמחה ונחמה.

הערה קצרה על "לרגל עבור מקום אחר" של אורין מוריס

  • הקיצור אינו מעיד על ערכו של הספר בעיניי. בקריאה להנאתי (אם איני כותב לעיתון) אני מרשה לעצמי לעתים לכתוב חוות דעת אינסטינקטיבית ולאקונית.

*

זו ספרות של מכיתוֹת. ספרות שבורה. אבל המכיתות, בחלקן, זוהרות ומבריקות. הנצנוץ המזהיר שלהן נובע או מעברית גמישה ונושמת וצחה, או מהומור והומור נואש, או מכישרון פסטישי ניכר, או מיושר עמוק ומפתיע בתוך הפתלתלות, או מתנופה סיפורית (שלעתים אכן נקטעת באיבה – אך התנופה מרשימה למרות זאת).

לכאורה יש כאן אסופה של סיפורים קצרים, והיה מוטב, לכאורה, להוציא את הספר לא כרומן, אלא כאסופה של סיפורים קצרים. אבל כאן קורה דבר מה מעניין: הסיפורים הקצרים, בחלקם, מרושלים, או לא גמורים, או לא אפויים. אבל דווקא בגין שבירותם וקטיעותם הם מתאימים למתכונת הרומן של הקובץ, למסגרת שמאגדת את הקטעים כולם לסיפור מסגרת של כתבים שלא פורסמו של סופר מת. מאי מושלמותם של הסיפורים הקצרים עולה הקוהרנטיות של הרומן: שמתבסס על התשוקה של המחבר (הבדוי, החצי-בדוי) להיעשות לסופר, תשוקה שהדריכה את חייו, שאימללה ואישרה (מלשון "אושר") אותו, שהנגישה (מלשון "התנגשות") אותו עם משפחתו, שמנעה ממנו לעבוד בעבודה "מכובדת". הספר הזה שייך למיני-מסורת בספרות הישראלית של שנות האלפיים: "הרוצחים" של דרור בורשטיין, "אמן הסיפור הקצר" של מאיה ערד, "פקח" של יהודה ויזן (הראשון והאחרון רדיקליים מהשנייה, אך היא מהוקצעת יותר; ועם זאת "הרוצחים" מזהיר בקטעים מסוימים מעל השניים האחרים) – כתיבה על כתיבה, כתיבה על כותבים, כתיבה על כתיבה וכותבים נואשים. סיפור קצר אחד, לפחות, הכתוב באנגלית ומיועד כביכול לייצוא לחו"ל (אלא שקהל היעד האמיתי שלו הוא בפירוש ישראלי, אכן כזה שנושא קהל היעד העברי המצומק שלו מטריד אותו), הוא בעל הומור מבריק ממש ממש, בתקנו את הטעות הרווחת באשר לישראל בעיני הקהל הבינלאומי, סיפור רדיקלי, המזכיר פסגה ב"הרוצחים" של בורשטיין, בה אחד הגיבורים מתרגם לאנגלית את גדולי השירה העברית ומציע את האנתולוגיה למו"ל לונדוני. אבל בסיפורים אחרים הכישרון הספרותי המתגלה – אכן, המתגלה ונקטע פעמים רבות – הוא דווקא ניינטיזי במהותו, יכולת של סופר קצר במסורת של אתגר קרת. איני יודע אם לאחל לסופר לכתוב בעתיד ספר "שלם" יותר, כי, כאמור, פגימותו הזועקת של הספר הופכת גם למקור כוחו, למקור לכידותו, בשרטטו מציאות שבורה, סדוקה, תזזיתית, ניהיליסטית. בכל מקרה, קראתי בעניין, וכשלא קראתי בעניין חיכיתי מעט והעניין שב והתגלה

בלקוניות שערורייתית על שייבון, ראובני ופוסטר וואלאס

קראתי כחמישים עמודים מהרומן החדש המתורגם של מייקל שייבון, "טלגרף אווניו", והנחתיו בצד. הטקסט עמוס מדי, מתאמץ מדי, ובעיקר עושה רושם חנפני, הן בהערצה הילדותית לתרבות הפופולרית והן באיזו התחנפות ליברלית אופיינית כלפי האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. לשייבון אני זוכר את חסד "איגוד השוטרים הידיים" המהנה, אבל כאן רפו ידי עיניי הקוראות.

אני קורא בשנית – אולי כחמישים עמודים – את יצירתו של אהרן ראובני "עד ירושלים" מסוף שנות העשרה ושנות העשרים של המאה העשרים. איזה תענוג! איזו רווחה פושה בנפש בקריאתה של ספרות גדולה כמו זו!

"מיסטר סקווישי" של דיוויד פוסטר וואלאס הוא קובץ של שלושה סיפורים תובעניים ולעתים טובעניים. אבל הקובץ הזה גם ממחיש מדוע וואלאס הוא סופר חשוב, מרכזי, לא סתם סופר שכותב סיפורים יפים. זאת משום שהסיפור הראשון בקובץ הוא בעצם כתב סנגוריה ענק על הספרות. ילד שנלכד בכיתה ובה המורה יוצא מדעתו ואף נורה לבסוף למוות בידי המשטרה לא שם לב לכל ההתרחשות ה"חדשותית" והסנסציונית הזו, כי הוא שקוע בהמצאת סיפור קומיקסי הנשקף לו בתוך חלון הכיתה המחולק לריבועים כמו בקומיקס על ידי רשת ברזל. החיים הפנימיים – קרי, הספרות – גוברים על ההמולה ה"תקשורתית" של החיים החיצוניים. ואילו הסיפור השלישי מבטא ביקורת מעמיקה על התרבות המנוכרת הפוסט-מודרנית – שבה, בהיפוך לסיפור הראשון, החיים-כלפי-האחר, החיים החיצוניים, השיווקיים, הפתיניים, הם החיים היחידים שישנם, שבה היחס לבני אדם הוא כאל עדר, יחס סטטיסטי ולא אינדיבידואליסטי – ובו פוסטר וואלאס ממלא בספרות את מקום נותן העדות לתהליכים של דה-הומניזציה שאנחנו עוברים. הסופר כמודעות צלולה ופקוחת עיניים, כעדות לתהליכי עומק מפחידים, כמי שאומר: "אני כאן, ואני רושם, ואני שם לב, וזה לא יעבור לכם ללא עדות, תהליכים, גם אם תנצחו. אנחנו ניפול לבור, אבל פקוחי עיניים". ועל זה תפארתנו.

המלצה קצרה על "שטוקהולם" של נעה ידלין

* ה"קצרה" לא בגלל דרגת חשיבות הספר, אלא בגלל שמחוץ ל"תפקיד" המבקר בעיתון, אני מרשה לעצמי לכתוב באופן חופשי יותר ותמציתי יותר (ובקיצור, אין לי זמן!).

לנעה ידלין יש כישרון סאטירי אמיתי. בעולם נוטף נופת צופים של "לייקים" ו"חשיבה חיובית", בעולם מחניק מרוב "הגינות" ו"זעם מוסרי" ו"ערכים" ו"הודאה לאל הטוב על שאנחנו חיים בחסדו", אתה זקוק כאוויר לנשימה לאוויר המעושן וחד-התחמוצת-הפחמני כזה שמשיבה אליך ידלין.

יש בספר יכולת לפרישת דקויות רגש, חלקן צורבות (אלה מבינינו בעלי ערך עצמי נע ונד בפראות – האגו השברירי הזה שלנו – אולי צריכים להישמר מהחלקים ה"חנוך לוינים" בטקסט 😉 ), ודקויות ניסוח, סופר סופר אינטליגנטיות, בקצב קטלני.

ידלין נמצאת ללא ספק בחזית הכתיבה העכשווית בעברית.

הטקסט היה לטעמי מעט עמוס מדי, והחלקים שקורצים לעיבוד טלוויזיוני אינם נפקדים ממנו, אבל "שטוקהולם" ככלל מרשים יותר מ"בעלת הבית" אם כי מעט פחות מהנה לקריאה ממנו.

המלצה קצרצרה על "עבודת אדמה" של לירן גולוד

קראתי לאחרונה בהנאה את רומן הביכורים של לירן גולוד, "עבודת אדמה" (2014 – "זמורה ביתן", 254 עמ').

זה רומן ביכורים בשל, שנקטף מהעץ בעתו, ובמרכזו חיי כפר חקלאי קטן בצפון הארץ.
החקלאות אינה מה שהייתה פעם, ולכן זוג הגיבורים הראשיים פונים גם לגידולי נופשים מרוצים בצימרים.
האדמה כבר אינה חשובה כמו פעם, ולכן בנם של זוג הגיבורים, אביגיל ויוּרי, פורש כנפיו ללימודי אמנות בניו יורק.

אבל הנה חוזר במפתיע הבן שוני! – ואולי אף יבנה נחלתו בנחלת "בנים ממשיכים"!

הומור דק, משפטים ששפתם מחושבת עד המילה האחרונה, משולש דמויות מרכזיות מעניינות שמסוּבב במעגל דמויות משנה לוויניות מעניינות גם הן, עלילה ברורה ותכליתית, תפאורת טבע מתוארת ביופי ובידע.

כאמור, לו היה הרומן פרי – הרי שהוא בשל.
לו היה חלקת קרקע – הרי שהיא מופשרת.
לו היה צימר – הרי שהוא מומלץ.