Category Archives: ביקורות ספרות קצרצרות

המלצה קצרה על "רומן 11, ספר 18" של דאג סולסטד ("בבל", מנורווגית: דנה כספי)

כאשר הנושא של הספרות הוא ניהיליזם (אבדן אמון בערכים, תחושת חוסר משמעות) הרי שהספרות עצמה צריכה לפצות על אבדן הניהיליזם בהציבה ערך משלה, כלומר אותה עצמה. זו אחת הסיבות מדוע יצירות הספרות שמתמודדות עם הניהיליזם הן היצירות החשובות ביותר שבמצאי הספרותי: הן חייבות להיות טובות מאד על מנת שיהיה לקורא במה להיאחז.

באופן גס, יש שתי דרכים בהן מפצה הספרות שעוסקת בניהיליזם על הניהיליזם עצמו. האחת – דרך התוכן והאחרת – דרך הצורה.

הספרות שמפצה על הניהיליזם שהיא עוסקת בו באמצעות התוכן עושה זאת באמצעות חשיפת העומקים הפסיכולוגיים והפילוסופיים שמביא אליו הניהיליזם. העומק המסחרר מפצה על אבדן הטעם והמשמעות, הופך תחליף למשמעות. קירילוב של דוסטוייבסקי ב"שדים" שמחליט להתאבד על מנת להוכיח את ריבונות האדם, את המרד של האדם באלוהים ובטבע כאחד, הוא דוגמה בולטת לעומק מסחרר כזה. אנה קרנינה ברומן הנושא את שמה, שמהרהרת לפני התאבדותה שבעצם אין דבר כזה אהבה בעולם, אף אחד בעצם לא אוהב אף אחד, הכל מסכות והעמדות פנים, גם אם לובשי המסכות לא תמיד מודעים לכך – היא דוגמה קודרת נוספת. דרך נוספת של התמודדות תכנית עם הניהיליזם בספרות היא הצגת עמדה שמגייסת את כל כוחות הנפש החבויים באדם נגד אבדן הערכים. האדם מורד במרד המטפיזי שלו עצמו. ברנר הוא דוגמה מופתית לכך. וכך גם קאמי.

אבל יש ספרות שמפצה על הניהיליזם באמצעות הצורה הספרותית. הפיצוי הזה הוא, בעיניי, חלש יותר באופן עקרוני, אבל הוא מניב בכל זאת יצירות יפות.

כזה הוא הרומן "רומן 11, ספר 18" של הסופר הנורווגי דאג סולסטד שראה אור במקור ב-1992 (הסופר והספר נחשבים מאד במולדתו, כך הבנתי). הניהיליזם והייאוש כאן הם מהסוג הרך, זה של חברות השפע. אף אחד לא רוצח אף אחד כתוצאה מהניהיליזם (כמו שהעיר פעם בגאוניות המבקר היהודי-אמריקאי אירווינג האו: רסקולניקוב כיום, רגע לפני שהיה רוצח את הזקנה, היה וודאי מקבל מכתב ובו מודיעים לו שבקשתו למלגת לימודים נענית בחיוב וסמסטר הסתיו יתחיל בספטמבר הקרוב). הגיבור שנטש אישה וילד לשם אהבה חדשה מאבד את הטעם באהבתו החדשה עם אבדן יופייה של המאהבת. ובעצם, גם קודם לכן לא ברור לו מדוע בעצם עזב את אשתו כשהיה ודאי לו שימאס עד מהרה באהובתו החדשה. את הייאוש הניהיליסטי, שמוביל למעשה אבסורדי במהלך הרומן, ממתיק סולסטד באמצעות הצורה. כלומר, באמצעות המוזיקליות של המשפטים, הסגנון המודגש החזרתי שיש כאן, הגיהוץ של המשפטים שמיישר כל מעקש ועקוב למישור במרוצתו של הקורא. ובאמצעות אירוניה והומור דקים שהוא בוזק בטקסט. ההמצאה התכנית שיש כאן – אותו מעשה אבסורדי שהגיבור מבצע על מנת לפוגג מעט את חוסר המשמעות התפל של החיים – מעניק אמנם מתח לעלילת הספר, אבל לא נראה לי חשוב במיוחד.

ספר יפה, מהנה לקריאה, למרות – ובעצם בגלל – נושאו הקודר.

המלצה קצרה על "רקוויאם לציפור" של אלכס חנקין (שם בדוי, כך הבנתי – ראה אור לפני כמה חודשים בהוצאת "קדימה")

למרות ההשפעה הניכרת של זבאלד וברנהארד, למרות ריבוי השימוש בפרדוקסים ובאוקסימורונים שהופך להיות כמעט מכאני, למרות היחס המתבטל ביחס לשירה שגובל בקיטש-לאנינים, הרי שהנובלה הזו – העוסקת בזיכרון מאוחר של תלמיד ממורה בלתי נשכח לספרות שלימד באוניברסיטה העברית ב-1987 קורס אחד ויחיד על "הציפור העברית", כלומר על הציפור בשירה העברית – הנובלה הזו מוזיקלית ואנינת ניסוח, אינטליגנטית שלא במתכוון (כלומר, חושפת את האינטליגנציה כמו בעל כורחה), מלנכולית בעצבות אמת, של אנשים מעודנים, מעבר למלנכוליה שאולה שגם היא נוכחת כאן, ואולי מעל הכל מגלה תשוקה אמתית לבריחה מהזוהמה של חיי ההווה הישראליים, מהשאון של מה שמכונה "אקטואליה", מגלה כמיהה לעולם רוח נישא ועדין. יש כאן כוח רוחני אמתי, בקיצור, וזה דבר מה נדיר.

הערה קצרה על קריאה חוזרת ב"האדום והשחור"

אחרי יותר מעשרים שנה אני חוזר וקורא ב"האדום השחור" של סטנדאל (יהושע קנז תרגם והספר ראה אור ב"זמורה ביתן"), ממנו התחלתי את היכרותי עם הסופר.

ההתנסויות השונות והבאות שלי עם סטנדאל, ובעיקר האכזבה מ"מנזר פארמה", הרומן החשוב השני שלו, העלו בי תהיות כפירה על ערכו העכשווי – ובעברית: על הרלוונטיות – של הסופר הזה בימינו אלה.

אבל הקריאה השנייה ב"האדום והשחור" מזכירה את גדולתו (שלא נוכחת, כמדומה, ביצירות רבות אחרות שלו).

הגדולה נובעת – בין השאר – מהצגת השאפתנות הלוהטת של הגיבור, ז'וליין סורל, שאפתנות לא מתנצלת (לא הגיבור ולא הסופר מתנצלים עליה); ועם זאת, זו שאפתנות שיש בה מן הנשגב והלא קטנוני, סורל מייחל לחיים גדולים ולא מחושבים; הגדולה נובעת גם מתיאורי האהבה הדקים (תיאור היווצרותה של האהבה בייחוד מאלף, הן אצל שתי הנשים העיקריות המתאהבות בסורל, מדאם דה רנאל ומתילד והן אצל סורל עצמו); מההתקדמות הדוהרת-טופפת של העלילה שלה נלוות במינון מדייק הערות פילוסופיות ופסיכולוגיות, כמו משיכות מושכות קלות; מאיזו זרות בקישור הלוגי בין המשפטים שהיא ספק של סטנדאל ספק של מתרגמו…

רומן מ-1831 חי וקיים.

 

חוות דעת על ספרים שראו אור לאחרונה בלקוניות שערורייתית

"ליל הנשים השרות", לידיה ז'ורז' – מהנה, מרשים. עם זאת, מזכיר קצת את אלנה פרנטה (מזכיר בקטע לא טוב, הכוונה).

"הניקס", נייתן היל – יש שם כישרון, ולעתים כישרון מבריק, אבל הטלנובליוּת ותחושת החיקוי לפראנזן – בלוויית האורך, שיהיה בריא – הרגו אותי והפסקתי באמצע.

"חוות קולד קומפורט", סטלה גיבונס – מצחיק, אבל לא מצחיק מאד.

"תספורת והרפתקאות אחרות", רינג לרדנר – קראתי עד הסוף. וזה אומר שאהבתי. אבל גם שזה קצר.

"רווקים ואלמנות", ירמי פינקוס. אהבתי את שתי יצירותיו הקודמות של פינקוס. גם כאן יש הומור ויש חתירה לתיאור פלח אוכלוסייה מובחן, אבל חשתי מאמץ בכתיבה, למעט בסיפור השלישי מבין הארבעה.

המלצה קצרה על "ברכת התנינים" של בועז יזרעאלי

קראתי בהנאה ולעתים בהתפעלות את קובץ הסיפורים של בועז יזרעאלי, "ברכת התנינים", שראה אור זה לא מכבר ב"עם עובד".

במסגרת הזו אני כותב בקיצור, ודווקא בגלל מעלותיו של הקובץ של יזרעאלי קשה לכתוב כך ונחמד לכתוב כך (כי הכתיבה הקצרה פוטרת אותך מלעבוד קשה על הסברת מגוון סגולות הספר).

אומר רק שיש תחושה בקריאה שכל מילה ומילה נחשבה, שכל מילה ומילה כתובה באחריות; שיש תחושה בקריאה של היכרות עם המציאות, רגישות למורכבותה – וגם בסיפורים הלא-ראליסטיים הן נוכחות! (במציאת מקבילה לא ראליסטית לעושרה ודחיסותה של המציאות); שיש ליזרעאלי חוש הומור טוב מאד, סאטירי לפרקים, לעתים נואש.

יפה. לעתים קרובות מרשים. ומומלץ.

על "כפר סבא 2000" של ג'וליה פרמנטו

ג'וליה פרמנטו מגלה כישרון אמיתי של מספרת ברומן השני שלה (כלומר, מקבעת את ההכרה הזו בכישרונה, שעלתה בקורא גם לנוכח הרומן הראשון שלה, "ספארי"). הרומן החדש שלה – שבמרכזו צמד מתבגרים מנוכרים מכפר סבא, בנים למשפחות מבוססות, בעלי נטייה וכישרון לאמנות – נקרא בשטף בלתי רגיל. נכון, נעורים הם מקדמי-קריאה יעילים, בהיותם מוקד של יופי ושל הבטחה. אבל הכישרון הסיפורי של פרמנטו מובהק מכדי להיות תלוי בנושא שלה. דפני, הגיבורה, היא בעלת תווים של אישיות נרקיסיסטית: אנטי-סוציאלית, בעלת פרצי זעם פתאומיים, נעה בין רגשי נחיתות לעליונות – היא מתוארת באופן מצוין. גם דמות המספר שיצרה פרמנטו (הרומן מסופר בגוף שלישי) מעניינת מאד: גם למספר הזה יש גחמות, גם לו חוש הומור מוזר, עצלות מתחלפת אצלו בשאפתנות, ידיעת-כל נחלפת בקוצר-ידיעה מופגן (הכל במכוון, כן?). זה הישג מרשים. לקוראים מובטחת קריאה חלקה, דוהרת, קריאה ביצירה אינטליגנטית, סאטירית-עוקצנית.

דבר מה אחד העיב על הנאתי. והוא לא כל כך בגדר "ביקורת" אלא בגדר טעם אישי (יש בביקורת הבדל בין צדדים אובייקטיביים יותר – עלילה לא אמינה; דמויות שאינן משורטטות היטב וכו' – לבין צדדים סובייקטיביים). העניין שלי בפסיכופטים או באנשים תוקפניים מוגבל. אפילו אצל הגדולים ביותר: רסקולניקוב, למשל, עוד עובר אצלי, בגלל ייסורי המצפון וההומניות העמוקה שלו, למרות הכל, אבל ב"האחים קראמאזוב" איוון ואפילו אליושה מעניינים הרבה יותר מהאב האלים וסמרדיאקוב ואף מדימיטרי, ואילו ב"שדים" (הרומן הגדול ביותר של דוסטוייבסקי, לטעמי), שאטוב (שנרצח) ובעיקר קירילוב (שמתכוון להתאבד) מעניינים פי אלף מסטאברוגין או מהבן של האב (שכחתי את שמו) – שרוצים לרצוח. פסיכופטים – ואני מדבר כעת באופן כללי – יש לבלום או לכלוא. אני לא מוקסם מהם. הם חיות טרף, ומעניינות כמו חיות טרף, כלומר בעיקר ילדים (לכן "פסיכופת אמריקאי" של ברט איסטון אליס, למרות מעלותיו, אינו לדידי ספר חשוב). פרמנטו עוסקת בדמות שקרובה לפסיכופטיוּת. ודמות כזו פחות מעניינת אותי באופן אישי. וולבק כתב (למעשה ציטט) פעם במסה על לאבקראפט דבר מה שאני מזדהה איתו: "התשוקה המרכזית המפעמת בעבודתו של לאבקראפט דומה יותר למזוכיזם מאשר לסדיזם; מה שרק מדגיש את העמקות המסוכנת שלה. כמו שהעיר אנטונין ארטו, רשעות כלפי הזולת יכולה להניב רק תוצאה בינונית; רשעות המוענקת לך עצמך, מצד שני, היא כבר עניין מסדר אחר".

כך שהתרשמתי מאד מהיכולת הנרטיבית של פרמנטו, אף התרשמתי מהיכולת הפסיכולוגית, אבל בשליש האחרון של הספר, שהפסיכופטיוּת מבשילה בו, מעט נחלשה התעניינותי ברומן.

 

 

על "ווקמן" של מעין בן הגיא (הוצאת "עם עובד")

דברים לא מעטים יש לומר בשבחו של "ווקמן". ישנה ברומן הצגה בעלת מלאות מרשימה של זירה חברתית מקורית: אתר נופש של מעינות חמים בצפון; הצגתה של הזירה החברתית מהמנכ"ל ועד למנקת הפחים. אפרופו מנקת הפחים, המנקה זיו בת העשרים (הרומן מתרחש, כמדומני, בתחילת שנות התשעים), שמחפשת את עצמה, כמו שאומרים, והרומן שאולי יתרקם בינה לבין ויצמן, האחראי בפועל באתר, הנשוי בן הארבעים, שעומדים בלב הרומן, מעניינים. בצד הזירה החברתית, יש רגישות רבה לטבע המקומי. ושתי הזירות, הטבעית והחברתית, מתוארות בעברית מנופּה ומרשימה. בנוסף, הרומן יוצר מתח כפול: גם שורה של גניבות מסתוריות וגם נוכחותו של דרוזי מסתורי ומאיים, שמספר ליהודים הגאים על קורות המעיינות אי אז בזמן שערבים היו אדוני המקום.

עם זאת, נותרתי אמביוולנטי כלפי הרומן. היו חסרים לי העמקה וחידוד בתיאור אישיותם של זיו ושל ויצמן ושל המפגש ביניהם. ואת מקום המיקוד והחידוד שהיו חסרים לי, הרגשתי שבאו לפצות הן הסיפור הבלשי המוזכר והן "שובו של המודחק" בדמותו של הדרוזי המאיים. אבל הפיזור הזה – והפנייה לסוגות בידוריות יותר (הבלש) או קלישאיות (הערבי עם הנרגילה שמחכה בסוף כל משפט בעברית) – פוגם ביכולתו של הרומן לדקור, להעמיק, לגעת.

בעיני: הישג נאה, אם כך, אבל יש עוד מה לעשות ביצירות הבאות.  ויש למה לחכות.

 

המלצה קצרה על "ביחד ולבד" של אייל דותן

נהניתי לקרוא את הרומן "ביחד ולבד" של אייל דותן שראה אור לא מזמן.

הרומן, שמתמקד בשאול לזר, עיתונאי עולה בן שלושים ושתיים ובבעיותיו הנוירוטיות, שמחבלות בקריירה שלו ובחייו האישיים, הוא ארצי-עסיסי ומעוטר בהומור ושנינות.

אך יש גם ברומן שילוב יפה של פני השטח הארציים המוזכרים, של עלילה בנויה היטב, עם נסיקה למבטי-על שמספקים הן הפסיכולוגית של שאול, הן סבו הפילוסוף וכן מאבק העובדים בעיתון שאליו נקלע שאול והוא הופך לאחד ממוביליו ושאליו מתנגדת בת זוגו ליזה, עורכת דין מצליחה ממוצא יהודי-רוסי שסלידתה מהקומוניזם שממנו סבלה משפחתה הופכת אותה לקפיטליסטית נחרצת.

מהנה, אקטואלי ומחכים-לעתים.

 

"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן

"מנספילד פארק" של ג'יין אוסטן, בן המאתיים, הוא יצירת מופת. בתרגומה הטוב מאד של לי עברון, הוא ראה אור לאחרונה בהוצאות "סנדיק"-"א(ה)בות".

הרומן הוא הז'אנר של הפנימיות ואוסטן היא אמנית התמה הזו ויוצרת ממנה תלכיד אסתטי-מוסרי נדיר ביותר. בין היתר משום כך: אוסטן היא תחנה מרכזית בהתפתחות ז'אנר הרומן.

הרומן של אוסטן מושתת על היחסים המורכבים בין פנים וחוץ, בעיקר כפי שהם באים לידי ביטוי באהבה. הרומן גדוש בדמויות מתעתעות של אנשים שמעוררים אליהם אהבה ומשיכה אך חשיפת המסווה מעל פניהם במרוצת הרומן שוללת את זכאותם לה. ואילו הגיבורה, פאני, קרובת המשפחה הענייה של בני מנספילד העשירים, מציגה את התמה של הפנימיות מכיוון הפוך, בהתגלותה כראויה לאהבה למרות היותה ענייה ומופנמת. הצו התנ"כי האדיר שמתגלה במילים שאמר אלוהים לשמואל הנביא, "אל תבט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאיסתיהו, כי האדם יראה לעיניים ואלוהים יראה ללבב", שמואל שנשלח מאליאב המרשים לחפש את הנער הקטון והלא נספר, דוד, מקבל כאן מימוש מופלא. מוטיב הפנימיות מקבל כאן פיתוח נוסף כאשר מגלות חלק מהדמויות שאופיין הפנימי נסתר גם מעיניהן שלהן, והן למדות עליו במרוצת העלילה. הרומן הוא יצירת מופת גם כי כל התהליך הזה מעניין מאד, מותח מאד, מהנה מאד. אוסטן משתמשת בכלים בלשיים על מנת לספר סיפורי אהבה: מי יינשא בסוף למי, במקום מי הרוצח שעשה זאת. גם השימוש שלה בדיבור-משולב וירטואוזי. יש כאן גם את אחד מתיאורי העוני הגדולים ביותר המוכרים לי בספרות, דווקא משום שאינו עוני מוקצן. אוסטן מצליחה להמחיש איך עוני לא קיצוני פוגם בכל זאת בפיתוח היכולות האנושיות, למשל, באמצעות רעש וזוהמה.

אחרית הדבר שצירפו ההוצאות לרומן, מאת חוקרת אוסטן בשם ד"ר הלנה קלי, היא כמעט פרודיה על מצבם של לימודי הספרות כיום. במאמץ שטוף זיעה, בלוליינות מדרשית של דרשן כושל ומופרך, מדברת החוקרת הנכבדת על כך שהספר עוסק בעצם במאבק נגד העבדות באנגליה. זוטה של הרומן, שכמעט לא קיימת בו, הופכת לנושא המרכזי שלו, לדבריה, תוך כדי רמיסה פילית של החרסינה האוסטנית. אוסטנית היא יוצרת הומניסטית גדולה בפשט שלה, גם מבלי שנעמיס עליה באופן דרשני סוגיות "חמות" במדעי הרוח של היום.

 

על "אמה" של ג'יין אוסטן

 

המלצה קצרה על "ופשוטים הדברים" של שמואל לרמן

בערוב ימיו, פרסם טולסטוי טקסט עיוני רב עניין, בשם "מהי אמנות" (א"ד גורדון תרגם בזמנו את רובו והוא מצוי ברשת). טולסטוי, במחווה מלכותית, נטל על עצמו לנפץ לרסיסים את ה"אסתטיקה" האירופאית, אותה דיסציפלינה פילוסופית שעוסקת באמנות ושהתחילה כ-150 שנה לפניו, עם באומגרטן הגרמני. "האסתטיקה" האירופאית, טען טולסטוי, העמידה במרכזה של האמנות את המושג של "היפה". אבל האמנות ביסודה הינה דבר מה אחר לחלוטין. האמנות עוסקת ברגשות. והיא, בפשטות, דרך לתקשר רגשות לאנשים אחרים.

נזכרתי בטולסטוי כשקראתי את הרומן של שמואל לרמן "ופשוטים הדברים", שראה אור לא מזמן (הוצאת "כתר"). זה אכן רומן פשוט, פשוט מאד, ללא התחכמויות ואף תחכום (אך כן בעל תבונה). אך זה רומן רווי רגש. לא רגשנות – רגש. במרכזו גבר ציוני-דתי בן 35 שהתגרש זה עתה בגירושים כאובים, כשיחסו לבנו הרך ולבתו המתבגרת התערער גם כן. הגבר שחי בירושלים ואוהב את העיר ומשוטט בה רבות עובד בהוראה ויום אחד איבד את עשתונותיו וסטר לאחד מתלמידיו הזדוניים (הגיבור הקשה אך הרגיש של לרמן מזכיר במעט כמה מגיבוריו של ברנרד מלמוד). הוא נדון לעבודות שירות בבית אבות. במהלך עבודתו הוא פוגש בקשישים שבנעוריהם השתתפו במאורעות הרואיים, וכעת הם חיים בניוון דעיכתם והמתנתם למוות. בבית האבות העצוב הירושלמי – הרומן מתרחש בסוף שנות התשעים – חי פרנסואה תורג'מן, שסייע למחתרת הצרפתית להציל ילדים יהודיים במלחמת העולם השנייה, ואפרים גוב אריה, שאיבד את השליטה ברגליו בקרב על הקסטל. יאיר, הגיבור, מנסה לעוררם להתפעל מעצמם על תפקידם במאורעות היסטוריים חשובים כל כך, אבל הם שקועים ביגון-זקנתם ומתקשים להתלהב.

המתח בין החיים הפרטיים, הקטנים, המרוסקים, הן של יאיר, והן, באופן אחר, של שוכני בית האבות, לעומת היכולת להכיר בתמונה כוללת, היכולת להתנחם בחלקך במאבק גדול וצודק, הוא מתח בסיסי בספר הזה. ואף על פי שייחלתי ליתר אירוניה וחריפות מצד הסופר בהדגשת המתח הזה, הרי שהעצבות השקטה וגם ההתפעלות-ממעשים-אמיצים – מועברת היטב לקורא. וגם, לבסוף, מעט אהבה ושמחה ונחמה.