ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרות קצרצרות

בתמציתיות מופלגת על כמה ספרי מקור שקראתי לאחרונה

(התמציתיות אינה נובעת מערכם של הספרים, אלא מזמני המוגבל; אולי ארחיב בעתיד על חלקם)

"אנשים כמונו", נעה ידלין – מקצוענות "בריטית" מענגת. המיסגור של הספרים של נעה ידלין כביקורת סאטירית על "השבט הלבן" מפחית מערכם. הרבה יותר מעניין השימוש הווירטואוזי המדייק שלה בדיאלוגים בספר הזה. ברמה של "בעלת הבית" (כלומר, יותר מ"שטוקהולם"), אם לא למעלה מזה.

"שנות העשרים", יערה שחורי – ממואר נוגע ללב, כן, אינפורמטיבי (כן, זה שבח לסיפורת!), חזק וחריף לעתים. מצאתי את עצמי מזדהה עם חלקים רבים בטקסט. החלקים שבהם מגישה שחורי נתחי-חיים מדממים חזקים ומאפילים על החלקים בהם הפרוזה שלה היא פרוזה-של-משוררת.

"המנהרה", א"ב יהושע – מהנה מאד לקריאה. אמיץ ואפילו אופטימי-לפרקים ביחסו לזקנה. אני פחות מקבל את הצד הפוליטי (שקשור לעמדותיו של יהושע ביחס לפתרון המדינה האחת), אבל הספר מתפקע מאנושיות ומהומור וממתינות-חותרת-לנורמליות כך שהפוליטיקה זניחה (או שבעצם זה מסר פוליטי אחר, עקיף, אך לא פחות חשוב).

"שפילפוגל, שפילפוגל", מתן חרמוני – אין ממש עלילה בספר החדש של מתן חרמוני ואין ממש פואנטה משמעותית להפיכתו של גיבורו מגבר לאישה. אבל זה לא מאד מפריע, כי יש בו חוש הומור וחוש סאטירי (זו לא סאטירה דווקא "על האקדמיה" או "על החוג לספרות עברית" – אלא יחס סאטירי מנמיך עקרוני לעולם, מעין זה שישנו אצל הסאטיריקנים הגדולים) מעולים. לא צחקתי כך בספרות העברית מאז "הרוצחים" של דרור בורשטיין, שהספר הזה מצוי על קו שמחבר אותו ואת ויל סלף.

כמה המלצות ספרים קצרצרות + קצר

  1. קראתי באיחור את "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוז. ספר יפה, בעל מתיקות סודית, מתאים כל כך לחורף (בהתחוללו בחורף ירושלמי). חלקו הרעיוני (המשיחיות ואחריתה: בהקשר של ישו, הקומוניזם ופיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני; וכן בקשר למושג "הבוגד", ביהודה איש קריות ובדמות שהתנגדה להקמת המדינה וחלמה על דו-לאומיות) מעניין מאד אבל לא תמיד קוהרנטי ("הבגידה" של יהודה איש קריות, בשתי גרסאותיה המופיעות בספר, אינה דומה ל"בגידה" של שאלתיאל אברבנאל, הדמות שהתנגדה להקמת המדינה; וגם תימת הבגידה ונושא המשיחיות אינם עולים כאן בקנה אחד). צריך וכדאי מאד לקרוא את הספר בעיקר בגלל ה"מיקרו" ולא ה"מאקרו" – בגלל המתיקות החורפית, והאינטימיות שנוצרת בין הקורא לדמויות הראשיות ובעיקר לשמואל אַש, הדמות הראשית.
  2. עוד באיחור (הלכתי לקנות את שני הספרים אחרי מותו של עמוס עוז), קראתי את ספר השיחות שערכה עם עמוס עוז שירה חדד, "ממה עשוי התפוח". זה ספר יפה מאד, רגיש ועמוק. בחלק מהדברים שהוא עוסק בהם – יחסי גברים נשים או מהות הכתיבה הספרותית, למשל – אני לא זוכר התבטאויות יפות כל כך של עמוס עוז בעבר.
  3. "שלוש" של דרור משעני הוא ספר סוחף. הדבר המעניין ביותר ברומן, לטעמי, הוא שרטוט של עולם מאיים בחלקים שלפני התפרצות האלימות. משעני יוצר אווירה אטומה במכוון, של עולם לא וודאי, עולם מנוכר, בו בן זוג יכול יום אחד פשוט לקום וללכת, בו אישה נורמטיבית יכולה לפלרטט כהוגן עם רעיון הסחיטה, בו גבר בעל אינטליגנציה רגשית יכול להיות שקרן פתולוגי. יש כאן "נואר" עברי אמיתי, שהזכיר לי את האווירה המאיימת בסרטים המוקדמים של פולנסקי, טרם התפרצות האלימות (אם זכרוני אינו בוגד בי, האווירה מזכירה במיוחד את "רתיעה", סרטו של פולנסקי מ-1965). עוד יש לציין את ההתקדמות התכליתית נעדרת השומנים של העלילה. יש ברומן קורט של רוח התקופה האנטי-גברית (הישמרו, נשים, מפני הזאבים-הגברים שם בחוץ!). אבל, ככלל, זה ספר מרשים.
  4. "הכבש הששה עשר" הוא קלאסיקה ובצדק. אבל הוא גם יצירה חילונית מאד. ובהשמיעי אותו לילדיי אני משחזר בתוכי את הרתיעה שהוא עורר בי כשהאזנתי לו לראשונה בגיל מבוגר, אחרי חזרתי בשאלה (בתור ילד הכרתי מִקטעים שלו כהדים רחוקים). "הילדה הכי יפה בגן", "אבל הכי הרבה אני אוהב אותי". כשאין מטפיזיקה, אנו נותרים עם הערצת היופי ונרקיסיזם. או נוטים להיוותר איתם.

קצר על "שלוש סופרות דרומיות"

"שלוש סופרות דרומיות" הוא קובץ שראה אור לאחרונה ב"עם עובד" ומאגד שלוש נובלות שנכתבו בשליש השני של המאה העשרים על ידי שלוש סופרות: קת'רין אן פורטר ("יין צוהריים"), קרסון מק'קלרס ("הבלדה על הקפה העצוב"), פלאנרי או'קונור ("האלימים יישאוה"). כל הסיפורים יפים (ומתורגמים נפלא בידי משה רון ודבורה שטיינהרט). עם זאת, רגע השיא בסיפור של פורטר מעט לא אמין. לעומת זאת, הרומן של או'קונור, הטוב בקובץ, הוא מרשים ביותר. הוא גם רומן שעוסק בסוגיה הדתית – סוגיה שחשיבותה חזרה בחריפות בזמננו – ומגלם בצורת רומן את האמירה של איבן קרמזוב (ודוסטוייבסקי הוא הסופר הדתי החשוב ביותר, במה שניתן לכנות כ"מסורת" הכתיבה בסיפורת על נושאים דתיים) על כך שאלוהים והשטן עורכים קרב על נשמת האדם.

על או'קונור ארחיב, אני מקווה, בעתיד. זה באמת רומן מעולה. ועם זאת, אני, בעיקרו של דבר, לא ממש אוהב את הכתיבה "הדרומית" ששלוש הסופרות הללו מייצגות אותה (ומייצג גדול אחר שלה הוא פוקנר). אני לא אוהב אותה כי יש בה נטייה חזקה להצגת טיפוסים בעלי יצרים עזים, חלקם מטפיזיים, שנובטים בקרקע של אישיות מוזרה פיזית ולא רהוטה. במילה אחרת – אותה מילה שבאחרית הדבר לרומן של או'קונור מצוטטת הסופרת כמי שלועגת לחוות הדעת המתבטאת במילה הזו, אך היא אכן מילה מדייקת – טיפוסים גרוטסקים.

הטיפוסים הם גרוטסקים במובהק. בכל שלוש היצירות. הם לא בני אדם מהיישוב. הם גדולים וקטנים מהחיים. בכך הם מזכירים לי מאד – עד כמה שזה ייראה מפתיע – את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי. בסיפורים אלה ניסה ברדיצ'בסקי להראות את כוחות היצר, האלימות והטירוף ששכנו בעיירה היהודית ובכך להזים את התפיסה על הרכרוכיות והפסיביות היהודית. גם את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי איני מחבב (להבדיל מסיפוריו על אותם אלה שניסו או הצליחו לצאת מהעיירה, כולל הנובלה המופתית "עורבא פרח"). אני מחפש בספרות בני אדם, לא שדים, לא נלעגים, לא מטורפים מפחידים ולא אינדיבידואלים שהם טרף לכוחות מהלא-מודע הקולקטיבי שמוחק אותם.

יצא כך, שבמקביל, פחות או יותר, לקובץ הזה, קראתי סופרת אמריקאית לא דרומית, בת דורה של פורטר (המבוגרת מבין השלוש בקובץ). וילה קאתר מספרת לא על הדרום, כי אם על נברסקה (השייכת למערב-התיכון?). "אנטוניה שלי" הוא רומן נהדר (מ-1918; ראה אור גם כן ב"עם עובד", בתרגום: ע. ארבל) על מתיישבים סקנדינבים ומרכז אירופאים בנברסקה של שלהי המאה ה-19. מהספר הזה נהניתי יותר מאשר משלוש הסופרות הדרומיות (אם כי הסוגיות המטפיזיות שמעלה או'קונור הן מעמיקות ועקרוניות ועולות על הסוגיות שמעסיקות את קאתר). הסופרת הלא דרומית הזו עוסקת בבני אדם, לא ביצורים שחציים חיה וחציים מלאך, לא בהתנהגות שדית ואלימה, לא ביצורים גרוטסקים.

 

עם עובד - שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר | קרסון מק'קלרס | פלנרי או'קונור

 

אנטוניה שלי.jpg

הערה קצרה על קנאוסגורד

הצעתי בעבר נוסחה קצרה להבהרת ייחודו של קנאוסגורד והיא זו:

זיכרון מפלצתי + תחושת חיים אינטנסיבית = "המאבק שלי". 

בקשר לתחושת החיים האינטנסיבית, יש לשים לב לשימוש הלא מתנצל והתדיר שלו בסימני קריאה (!) ובקריאת החדווה "הו!" וקריאת הסבל "אוי!".

למשל: "הו, כמה נהדר לעמוד תחת זרם המים החמים בחדר שלאט-לאט נמלא באדים!" ("ילדות", עמ' 113; תרגום דנה כספי).

ולמשל: "אוי, כמה לאט הזמן חלף. אוי, באיזו אטיות הופיעו נקודות הציון המוכרות מחוץ לחלון" ("ילדות", עמ' 129).

*

"הסופר הטוב בעולם" (אפילו אני מעט נרתע מהביטוי; עם "הסופר החשוב בעולם" נוח לי יותר) הוא עדיין, לדעתי, וולבק.

אבל אני על סף בכי כשאני קורא (ב"ילדות", הכרך השלישי, באותו עמ' 129) על מועקת הנסיעה בילדות בתוואי דרך מוכר. "הזמן אף פעם לא חולף מהר כמו בילדות", כותב קנאוסגורד, "אבל הזמן גם אף פעם אינו חולף לאט כמו בילדות". ובנסיעה משפחתית בתוואי מוכר "הזמן הופך לחלל שבו אתה לכוד".

כך היא הדרך מטרוּמאיה, מקום מגוריהם של משפחת קנאוסגורד הצעירה, לקריסטיאנסנד, מקום מגורי הסבא והסבתא מצד האב.

"רק כשחלפנו על פני גן החיות", נזכר קארל-אובה המבוגר בקארל-אובה הילד, "התעוררנו מהתרדמת, כי שם לפעמים נגלו לעינינו בעל חיים או שניים מאחורי גדר הרשת הגבוהה והארוכה, ולגמרי בחינם!"

והרי כך בדיוק הרגשתי לפני ארבעים שנה, בדרך עם הוריי ואחיי מכפר הרא"ה למשמר השבעה, לבקר את סבתי, כשעברנו (בכביש גהה) ליד הספארי.

[איפה הן השנים? (איפה אתה אבא?)]

הערה קצרה על דוריס לסינג ואליס מונרו

יצא כך שבימים אלה אני קורא במקביל רומן של דוריס לסינג ("שוב, אהבה", מ-1996) ואת (בפעם השנייה) "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו מ-1982. אני מהממקבלים בקריאה.

שתי הסופרות הן בעיניי – עד כמה שאני זוכר כרגע – הסופרות הגדולות ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 ומגדולי הסופרים באותה מחצית. ולמרבה המזל שתיהן זכו בפרס נובל מוצדק בסמיכות זו לזו.

ב"שוב, אהבה" מתאהבת נואשות מחזאית נבונה ויציבה בת ששים וחמש בשחקן יפה תואר בן עשרים ושש. ועלה בדעתי שאני אוהב את שתי הסופרות האלה, בין יתר סגולות כתיבתן, בגלל האהבה שלהן לגברים. הן אוהבות גברים במלוא מובנה של המילה "אהבה". במלוא הכאב והתלות והכרת התודה והכעס שתשוקה גדולה גורמת לה. המין, לפיכך, הוא מבחינתן "בעיה" (כמו במשפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של קוטזי). "בעיה" שחלק ניכר מהספרות שלהן דנה בה.

וולבק כותב (בעקיפין כלשהו) ב"אפשרות של אי" שסופרים שאינם עוסקים בסקס, על עונגו ומועקותיו, אינם סופרים "רציניים".

מונרו ולסינג הן, לפיכך, סופרות "רציניות".

 

לסינג, דוריס , שוב, אהבה‏

 

 

 

המלצה קצרצרה על "המדריך לעוזרות בית"

אני ממליץ על קובץ הסיפורים של הסופרת האמריקאית, לוסיה ברלין (1936-2004), שראה אור לאחרונה בתרגום דנה אלעזר-הלוי בהוצאת "אסיה" (589 עמ'). ברלין וגיבורותיה נמצאות בתווך שבין המתינות והבורגנות והזעיר-בורגנות של מונרו וגיבורותיה, לבין החיים הלא סדורים של גיבורי קארבר (שני סופרים שהיא הושוותה אליהם; לשני אני פחות מתחבר, כמו שאומרים, משלראשונה). כיוון שכל הסיפורים עוסקים בה ובבני דמותה, הקובץ אינו סובל ממחלת קובצי הסיפורים הקצרים שהיא סוג של מחלת ים מטפורית (אתה נזרק מצד לצד במעבר מסיפור אחד לסיפור אחר שונה ממנו).

יש כאן ראליזם מדייק, מרומם רוח ורגיש. בחלק מהסיפורים חשתי מעט היעדר רהיטות מכחכח, אבל הוא שולי ולעתים אף מוסיף לתחושת האמת שלהם. בהמלצה קצרה כזו לא אוכל לנתח במפורט יותר את מעלות הסיפורים. רק אומר שתו אופי מרכזי שלהם הוא מה שניתן לכנותו "הקשר הדרום אמריקאי". ברלין גדלה בדרום אמריקה ובבגרותה אחותה גרה במקסיקו, שהיא זירת חלק מהסיפורים כאן. ההקשר הזה – שלעתים נדון במפורש בספר – מזריק חום וקתוליות ורגש עז לזירה הפרוטסטנטית, הצפונית-קרירה, המחושבת, הנאמנה-לעובדות והדבקה-במציאות של ארה"ב. כך נוצרת היברידיות ייחודית.

 

המלצה קצרה על "חיי אישים" של פלוטארכוס (הכרך הרומאי)

הספר הכי טוב שקראתי השנה, אולי למעט "לרקוד בחשכה" של קנאוסגורד, הוא בן 1900 שנה.

מדובר בכרך של הביוגרפיות שכתב הפילוסוף וההיסטוריון היווני, פלוטארכוס, ועוסק באישים רומאים, בעיקר מהמאה הראשונה לפני הספירה, המאה של מלחמות האזרחים (ביוגרפיות שבמוסד ביאליק יצאו בכרך בפני עצמו; את שני הכרכים האחרים – שלא נתייחדו לאישים רומאים, אלא כוללים ביוגרפיות על אישים רומאים, יוונים ואחרים – קראתי מזמן והנה נפל לידי סוף סוף הכרך הזה, העולה בכוחו הסיפורי על הנותרים).

לא אוכל לעשות כעת צדק עם הספר הכביר הזה, שמדיד שינה מעיניי (בפשטות: לא יכולתי ללכת לישון לפני שגמרתי את הערך על פומפיוס "הגדול", הדמות שהביוגרפיה שלה היא הנרחבת בכרך הזה).

הדמויות הגדולות העוברות בסך – קיסר, קיקרו, קאטו, פומפיוס, ברוטוס, קראסוס וכו' – הן אפופות הוד. עטו של פלוטארכוס מציירת את גדולתם, אפילו נשגבותם, בעט אמן. למשל: כשיוליוס קיסר נפל בצעירותו בשבי שודדי הים, הוא התייחס אליהם בבוז אצילי, ואף העיר להם שהם מפריעים לו לישון בשיחתם! או, דוגמה נוספת, הערתו המפורסמת של אותו קיסר, כאשר עבר בצד כפר עני בצפון איטליה, שהיה מעדיף להיות ראש הכפר הזה מאשר מספר שתיים ברומא (יש כאן, כמדומה, הדהוד מהופך לאמירה הגדולה של אכילס ב"אודיסיאה" שהיה מעדיף להיות עבד של עבד אך בחיים, מאשר המושל על כל המתים בשאול; והנוכחות של מסורת ספרותית, של החוב של רומא ליוון, של היחסים המורכבים בין שתי הציוויליזציות הללו, היא חלק מהקסם של הקובץ הזה; כאשר קיקרו נאם ביוונית ברודוס, כותב פלוטארכוס, בכה הפילוסוף היווני שבפניו הראה קיקרו את כוחו, ואמר: חשבתי שאתם עולים עלינו רק בכוח, והנה גם החוכמה נדדה אליכם!; וקיסר התעצב על ליבו כשהגיע לגיל שבו כבש אלכסנדר מוקדון את העולם ואילו הוא עוד טרם עשה מעשים גדולים כאלה).

עם זאת, התפיסה של הביוגרפיה לפי פלוטארכוס היא מוסרית, הוא שופט את דמויותיו ולא מסתיר את שיפוטו (על קראסוס, למשל, השלישי בטריומווירט הראשון, שנפל במפלה מחפירה כנגד הפרתים, מעיר פלוטארכוס שזה עונשו של מי שלא מסתפק בלהיות מספר שלוש בבירת העולם; את קאטו הזקן מבקר פלוטארכוס, בקטע מוראלי אדיר, על נוקשותו ויחסו אל משרתיו כאל חפצים ולא כאל בני אדם!)

יש כאן תיאורים מודרניים בתכלית, שכאילו לקוחים מרומן הרפתקאות ראליסטי גדול. למשל, תיאורים של מאריוס או פומפיוס הניגפים במערכה ונמלטים אינקוגניטו באמצעים שונים ומשונים, בים וביבשה, מפני רודפיהם.

רומא בגדולתה, ציוויליזציה אכזרית כל כך, אבל גם מתוחכמת כל כך ומעוררת, לפרקים, יראת כבוד.

לא לחינם היה פלוטארכוס מקור מרכזי של שייקספיר ביצירת הטרגדיות הרומאיות שלו. הדרמה שמסופרת בביוגרפיות האלו אדירה.

אילו הייתי היום בראשית שנות העשרים שלי, עדיין הייתי הולך ללמוד "מדעי הרוח", אבל הייתי משתלם ביוונית עתיקה ולטינית. זה הבסיס. כל תפיסת הקאנון המערבי נעוצה, למשל, במעבר הזה מהתרבות היוונית לזו הרומאית. אצל פלוטארכוס נידונים אפלטון ואריסטו, המרוחקים כ-400 שנה ממנו, ככוחות רוחניים משמעותיים, שמקובלים ככאלה גם על גיבוריו.

ועם זאת, הקריאה בעברית של יוסף ליבס מזמנת לקורא העברי גם את ההנאה האירונית של התחברות לתרבותו-שלו, לעברית שורשית, כשהוא קורא על אויבי עמו ההיסטוריים, על אותה אומה שכל מה שעשתה, ואכן רבות עשתה, לא היה אלא להנאת-עצמה, כביקורתו של רבי שמעון בר יוחאי.

"דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון ויתיב יהודה בן גרים גבייהו פתח ר' יהודה ואמר כמה נאים מעשיהן של אומה זו תקנו שווקים תקנו גשרים תקנו מרחצאות ר' יוסי שתק נענה רשב"י ואמר כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן תקנו שווקין להושיב בהן זונות מרחצאות לעדן בהן עצמן גשרים ליטול מהן מכס" (מהתלמוד הבבלי, מסכת "שבת").

המלצה קצרה על "הביקורת ובעיותיה" של שמואל ניגר

אני קורא בספר מעניין מאד של שמואל ניגר. ניגר (1883-1955) הוא אחד מבכירי המבקרים של ספרות היידיש.

בספר, בשם "הביקורת ובעיותיה", שראה אור במוסד ביאליק ב-1957, בעריכתו של דב סדן, מקובצות מסות רבות ידע ותבונה של ניגר.

הבעיות מהכותרת, בעיות הביקורת למיניהן, מעסיקות אותי מזה שנים. ולאחרונה הן גם זוכות ליתר תשומת לב בשיח הכללי. ניגר עוסק בכל הסוגיות הללו שמעסיקות אותנו עד היום בקובץ רלוונטי להפליא זה.

אולי ניתן לתמצת את העמדה הבסיסית של ניגר ביחס לביקורת כך:

הביקורת היא אמנות הקריאה. המבקר הוא קורא מובחר. כשם שהאמן מתבונן בחיים, חושף בהם צפונות, אך מוסיף להם ממזגו האישי, כך המבקר – שחומר האמנות שלו הוא הספר ולא החיים – מתבונן ביצירה, חושף בה צפונות, אך גם מוסיף לפרשנות יותר מקורט ממזגו האישי. כך שהתוצר אינו בהכרח מה שבדיוק אליו כיוון הסופר, כשם שהחיים שאותם כותב הסופר אינם בדיוק המציאות האובייקטיבית.

המבקר בעיקרו של דבר הוא פרשן, פרשן יצירתי כאמור. ולכן רש"י הוא מגדולי המבקרים שקמו לעם ישראל (בקרב אומות העולם מתייחס ניגר הרבה למבקרים הגדולים גיאורג בראנדס וסנט-בוו). הערכת היצירה – הטובה היא אם רעה – היא חלק משני בעבודתו ואינה העיקר.

האמנות היא עניינם של אינדיבידואלים, היא אינה מבטאת בהכרח ובכפייה את רוח האומה או את אינטרס המעמד הפרולטרי. וגם הביקורת ביסודה היא עניין של אינדיבידואלים. מפגש בין קורא בר הכי, בעל עולם אינטלקטואלי משלו, עם יצירת אמנות, מפגש שמוליד הנהרה שלה אך גם יצירה מחודשת, כאמור.

איני מסכים עם חלק ניכר מעמדותיו של ניגר (סוגיית ההערכה בביקורת היא מרכזית בעיניי; וגם הבעייתית מכולן). אבל המסות מאלפות, מסות של ליטבק רב ידע ומתון-מזג ורך באופן מתעתע. בונוס לקורא הנה העובדה שמעבר לידע הרב של ניגר בספרות העולם (ובעיקר ניכר כאן הידע שלו במבקרי אומות העולם), הרי שדוגמאותיו לקוחות, ברובן, מהספרות האידית ועיקר העניין הבונוסי נובע מכך שהן מספקות הצצה אל הספרות האחות, הספרות העברית, של מבקר בקיא ומתעניין, מעין מבט רחוק-קרוב בספרותנו.

 

חוות דעת קצרצרות על ספרים שקראתי לאחרונה

כפעם בפעם אני מנצל את האפשרות לומר בבלוג את דעתי על ספרים בקיצור נמרץ.

*

"יקיצה", ניר ברעם – מלא רגש ועומק נפשי, לִשדי. מעטים הגיבורים בספרות העכשווית שבאמת מעניינים אותי, וכאן הדמות של הגיבור אמינה ומורכבת ולפיכך מעניינת. ביחד עם "צל עולם" – אם כי הפוך ממנו בהתמקדותו – ממיטב יצירתו של ברעם.

"שמשהו יקרה", יאיר אגמון – נובלות קוצניות המרכיבות יחד רומן עקרוני וחשוב, במיוחד בימים קיטשיים אלה.

"הטנק", אסף ענברי – מקצועני, רהוט, מעניין לקריאה. הנושא אינו רענן במיוחד, אבל אולי בהתעקשות עליו יש דווקא מסר חשוב לזמננו, איני יודע. בכל אופן נהניתי מהקריאה.

"המורה לעברית", מאיה ערד – קראתי את שלוש הנובלות באהדה גוברת והולכת. השלישית צורבת וחיה במיוחד.

"לא אמא שלך",  תומס אוגדן – הפסקתי באמצע כי הטלנובליות היתרה העיקה עלי.

"פוקנר – 12 סיפורים" – פוקנר אינו זקוק להסכמתי, כמובן. אבל עדיין אינני נמשך אל העולם הקשה שלו. זה עולם גברי קשה ואפל ועני מהסוג שאיני מתחבר אליו (ואני בהחלט מתחבר לגבריות קשה ואפלה, רק לא מהסוג הזה). קראתי שלושה סיפורים, התרשמתי – אבל לא אזרתי עוז להמשיך.

 

קצר על הכרך הרביעי של קנאוסגורד

הכרך הרביעי של קנאוסגורד, "לרקוד בחשכה", החזיר את התלהבותי מהאוטוביוגרפיה.

זו בהחלט לא שככה בכרך השני והשלישי, אבל מעט התרפתה.

והכרך הרביעי (רובו לפחות) מחדד שוב את ההישג של קנאוסגורד, שהנו אולי בתמצות: הצגת מענה לשאלה מה פירושו של דבר להיות בן אדם חי בעולם (החל מהפרצפיה של החושים עבור לרגשות ומשם למחשבות).

כושר לחוויה מלאה, לחוויה בעוצמה + זיכרון מפלצתי = קנאוסגורד.