ארכיון קטגוריה: ביקורות ספרות קצרצרות

בקצרה על שני ספרי מקור שקראתי

אהבתי שני ספרי מקור שקראתי לאחרונה, אבל עם הסתייגויות.

"אבל הלילה עוד צעיר" של ליאת אלקיים ("כנרת זמורה דביר") מורכב משלוש נובלות. הראשונה, על ירח דבש שהשתבש, טובה מאד, אבל נקטעת בחופזה ונוסקת בסופה מפירוט מענג להכללות סיכומיות מעט שרירותיות (בחוויית הקורא). הנובלה השלישית, העוסקת בסיפור בגידה (של אותה דמות מהנובלה הראשונה), "אקספרימנטלית" במפגיע וקשה עד מאד לצלוח אותה (אני לא צלחתי).

אבל הנובלה השנייה (שוב, אותה דמות), הארוכה בקובץ, העוסקת בימים הראשונים אחרי לידת בת בכורה פגה, כתובה בראליזם מדייק ומענג (לעתים רחוקות אמנם מעט מתיש) ובהומור משובח. ובשבילה שווה להתוודע לקובץ.

 

 

"נמר גימ"ל" של לירן גולוד ("עם עובד") ממשיך את ספר הבכורים היפה שלה "עבודת אדמה". בעברית מנופה, ברגישות פסיכולוגית, הוא מספר את סיפורה של משפחה שחיה בכפר בצפון, הנתון לאיום קטיושות והפצצות. הטקסט מעודן ויפה, אך לעתים מוחש כחסר דרמה מהותית, כחסר עוקץ וחדות. אך בסיכומו של חשבון: העברית והרגישות האנושית מחפות על כך.

עוד משהו על "לעולם אל תיתן לי ללכת" של קזואו אישיגורו

כתבתי דבר מה במהלך הקריאה ברומן.

אני רוצה להוסיף עוד הערה על הרומן, עם תום הקריאה שלי בו. ההערה הזו כוללת ספוילר כך שמי שחושש מכך אנא שיימנע מלקרוא את השורות הבאות.

 

אישיגורו הוא סופר מיומן והרומן מהנה לקריאה. אבל הרומן הזה הוא בעיני בידור, בידור איכותי, אבל בידור.

לצורך ההבחנה שאני עושה בין "בידור" ל"ספרות רצינית" (והמונח "בידור" שאני משתמש בו כאן אינו שקול ל"מהנה לקריאה" – כמו שהמונח "ספרות רצינית" אינו שקול ל"לא מהנה לקריאה" – אלא הכוונה לסוג ההתכוונות המקורית של הסופר; וראו מיד) נפלה לידי בעקבות הקריאה ב"לעולם אל תיתן לי ללכת" עובדה בלתי רגילה.

ב-2005, שנת יציאתו לאור של הרומן של אישיגורו, ראה אור הרומן של מישל וולבק, "אפשרות של אי". ושני הספרים מעמידים במרכזם את האפשרות לשיבוט בני אדם.

אצל אישיגורו: האפשרות לשיבוט בני אדם הולידה תופעה של ייצור "משובטים" על מנת לקצור את איבריהם לצרכים רפואיים של אנשים לא משובטים. הרומן מתמקד בחייהם הנוראיים של אותם משובטים שזמנם קצוב, כי הם נקראים, במוקדם או במאוחר, לתרום את איבריהם – ולמות.

אצל וולבק: האפשרות לשיבוט פותחת פתח לכינונה של דת עתידית חדשה. הדת הזו – דת ללא אלוהים! – מבטיחה חיי נצח למאמיניה על ידי יצירת שיבוטים שיחליפו כל דור מחדש זה את זה (בתחילה את אב הטיפוס האנושי ואחר כך אחד את השני). לתוך השיבוטים האלה יושתלו הזכרונות המקוריים של אב הטיפוס וכך יתאפשר קיום נצחי (כמובן, מדובר פה על מד"ב בחלק גדול מהתחזית).

 

הסיבה שאישיגורו הוא בדרן – כלומר מישהו שרוצה להפעיל אותנו רגשית, למשוך אותנו אל ספרו, אבל שאין לו אמירה מעניינת על המציאות עצמה – נוגעת לכך שהוא לא מתאר – ואינו מרחיב את הדיבור – באיזו חברה היפותטית תיתכן מזימת רצח כוללת כזו כמו זו שמתוארת בספרו ביחס למשובטים. הרי אין זה סביר שחברה מערבית עכשווית (הסיפור מתרחש באנגליה אלטרנטיבית) תסכים לקציר האיברים כדוגמת זה שמתואר בספר. ואם ישנה אפשרות כזו – יש להסביר אותה. אבל כל הדיון המוסרי באפשרות הזו לא נעשה ולא נדון. כי זה לא מה שמעניין את אישיגורו. מעניין אותו להדהים אותנו, לרגש אותנו, להפעיל אותנו בסנסציה – ותו לא. 

 

ואילו הרומן של וולבק כולו עוסק בסוגייה מורליסטית ממדרגה ראשונה: איך ניתן לחיות ללא דת? איך ניתן לחיות עם עובדת המוות הסופי? איך ניתן לחיות עם ההזדקנות בחברה המערבית שמקדשת את הנעורים? העיסוק בשיבוט אינו דבר מה שנועד לדגדג אותנו רגשית, אלא להנהיר את הסוגיות האלו (וגם להותיר פתח לפיתרון עתידני שלהן).

הערה קצרה על אמצעי מקובל בסיפורת

אני קורא כעת את "לעולם אל תיתן לי ללכת", של חתן הנובל קזואו אישיגורו. הרומן ראה אור ב-2005 ותורגם כעת ב"הספרייה החדשה" על ידי אלינוער ברגר, תורגם היטב.

יש לי חוסר היכרות עם אישיגורו וזו הזדמנות לצמצם אותו מעט.

והנה, עד עמוד תשעים בערך, לא ברור לקורא מדוע הגיבורים מכונים "תורמים". ברור שיש שם עניין גדול, וכנראה אפל – אבל זה לא ברור.

זה אמצעי ידוע של כותבי פרוזה, להשהות את מסירת המידע המלאה על מנת ליצור מתח אצל הקורא. וזה אמצעי שיותר ויותר אין לי סבלנות אליו. הוא מבליט אופי משחקי מסוים שיש לקריאה, שגם לו אין לי סבלנות. אם יש לך דבר מה לומר – דבר ברור. כששבתאי פותח את "סוף דבר" (במקרה הרציתי עליו השבוע אז הדוגמה הזו התבהקה מול עיני) הוא כותב "בגיל ארבעים ושתיים, קצת אחרי סוכות, נפל על מאיר פחד המוות". כך, בום טראח. בלי הקדמות, בלי משחקים. הנושא הגדול של "סוף דבר" מונח לפתחנו בעמוד הראשון. אני חושב שכמעט כל הסופרים שאני אוהב, אלה שאני מחשיב כגדולים ביותר, לא משתמשים באמצעי הזה, הנחות.

נכון שאישיגורו הוא סופר מתוחכם ולכן הוא מעניק הצדקה נוספת למיהמוה המידע, בכך שגם הגיבורים עצמם מתוודעים רק אט אט למה זה אומר להיות "תורם". אבל זה בגלל שהוא אכן סופר מתוחכם שיודע שעיכוב מסירת מידע לא מנומק מספיק ירתיע את הקוראים. ועדיין יש כאן את העיכוב הזה.

הכה נפוץ. כה מעצבן.

 

בקצרה על שני ספרים שקראתי

  1. "להרוג את הכלב השני", של מארק חלאסקו ("אסיה", בתרגום עילי הלפרין) – שני סיפורים של הסופר הפולני שזהר ככוכב וכבה כמוהו בגלל מותו המוקדם בגיל 36 ותורגמו לעברית ביוזמתו של אורי בר-און. יש כאן השפעה לא רק של המינגוויי, אלא, כמדומה, גם של הסרטים השנונים של הוליווד הקלאסית של שנות השלושים והארבעים. אבל הסיפורים שוטפים, שנונים ויפים. זכורה לטוב שנאת הגרמנים של הגיבור שמעיר באנדרסטייטמנט על הכרזת הגרמנים על עצמם כ"אומה של משוררים והוגים" את ההערה הבאה: "קצת צניעות לא תזיק". אבל לולי העניין שיש בכך שהסיפורים מתרחשים בישראל של שנות החמישים (בעיקר בתל אביב וחצרותיה האחוריות), מבעד לעיניו של מהגר פולני לא יהודי, לא הייתי ממליץ על הספר בלב שלם. העניין הכביכול אגבי הזה בקריאה מתקדם לקדמת הבימה בקריאה של הסיפורים ב-2019.
  2. "החדר של ג'ובאני", של ג'יימס בולדווין (מאנגלית: עדה פלדור, "כתר"). לקח לי זמן להיכנס לרומן המפורסם הזה, אבל החל מהאמצע הוא נוגע ללב וחזק. התחבטויותיו של הגיבור בנוגע לזהותו המינית, וליתר דיוק: חוסר היכולת שלו להכיר בהומוסקסואליות שלו – קורעי לב. התוכן הוא לא דבר מה זניח בספרות, כפי שכמה דורות של חוקרי ספרות מנסים להוכיח. העובדה שבולדווין הוא בין הראשונים שהציגו את הטרגדיה של הזהות המינית מבפנים – לא באופן המעט מרוחק שהציג אותה פרוסט, למשל – חשובה למרכזיותו של הספר הזה. וכמו שקורה לעתים לא מעטות, הטיפולים הראשונים בנושא מסוים הם גם המשמעותיים ביותר. אין קידמה, לעתים, באמנות, אלא להיפך.

כמה המלצות ל"שבוע הספר"

מספרים על תומס מאן שנשאל מה דעתו על המינגוויי וענה שהוא עדיין קורא בטאקיטוס, ההיסטוריון הרומי המבריק, בן המאה השנייה לספירה, ולא הגיע עוד להמינגוויי. אכן, רבים הספרים הישנים הטובים ואין מה לרוץ לקנות בהכרח ספרים חדשים. אבל שבוע הספר, בכל זאת, מה גם שהרשימה שלהלן מכילה קלאסיקות שראו אור בהוצאה מחודשת. אז הנה כמה ספרים מעניינים שראו אור (או הוצאו לאור מחדש או ראו אור בתרגום חדש) בשנה האחרונה:

"תודעתו של זנו", של איטאלו סבבו ("מִפרשֹים") – קלאסיקה איטלקית מראשית המאה ה-20, הקומדיה של הנוירוזה.

"אדולף", של בנז'מן קונסטאן ("כרמל") – נובלה פסיכולוגית קלאסית על אהבה שלא עלתה יפה.

"מעבר", של רייצ'ל קאסק ("מודן") – החלק השני בטרילוגיה (העומד בפני עצמו) של הסופרת הקנדית בת זמננו. אוטו-פיקשן בלי ה"אוטו", כלומר כשהעצמי הוא רק המאזין לסיפורי אחרים.

"לֶס", של אנדרו שון גריר ("פן/ידיעות ספרים") – למרות שזכה ב"פוליצר" ב-2018 הרי שזה ספר מצחיק מאד.

"ממה עשוי התפוח", שיחות עם עמוס עוז שערכה שירה חדד ("כתר") – ישנם שם כמה ניסוחים מעניינים מאד על הספרות ועל החיים.

"גונבים את הבשורה", של מרדכי שלו (בהוצאת "כינרת זמורה ביתן") – מסות ביקורת מענגות ומאלפות.

"גשם חייב לרדת", קארל-אובה קנאוסגורד ("מודן") – החלק החמישי באפוס האוטוביוגרפי של קנאוסגורד עוסק בשנותיו בעיר ברגן, בשנות העשרים שלו, כשניסה להיות סופר.

 

בסיפורת המקור אני ממליץ על "אנשים כמונו" של נעה ידלין ("כינרת זמורה ביתן"), "האחרות" של שהרה בלאו ("כינרת זמורה ביתן") ו"שלוש" של דרור משעני ("אחוזת בית").

בתמציתיות מופלגת על כמה ספרי מקור שקראתי לאחרונה

(התמציתיות אינה נובעת מערכם של הספרים, אלא מזמני המוגבל; אולי ארחיב בעתיד על חלקם)

"אנשים כמונו", נעה ידלין – מקצוענות "בריטית" מענגת. המיסגור של הספרים של נעה ידלין כביקורת סאטירית על "השבט הלבן" מפחית מערכם. הרבה יותר מעניין השימוש הווירטואוזי המדייק שלה בדיאלוגים בספר הזה. ברמה של "בעלת הבית" (כלומר, יותר מ"שטוקהולם"), אם לא למעלה מזה.

"שנות העשרים", יערה שחורי – ממואר נוגע ללב, כן, אינפורמטיבי (כן, זה שבח לסיפורת!), חזק וחריף לעתים. מצאתי את עצמי מזדהה עם חלקים רבים בטקסט. החלקים שבהם מגישה שחורי נתחי-חיים מדממים חזקים ומאפילים על החלקים בהם הפרוזה שלה היא פרוזה-של-משוררת.

"המנהרה", א"ב יהושע – מהנה מאד לקריאה. אמיץ ואפילו אופטימי-לפרקים ביחסו לזקנה. אני פחות מקבל את הצד הפוליטי (שקשור לעמדותיו של יהושע ביחס לפתרון המדינה האחת), אבל הספר מתפקע מאנושיות ומהומור וממתינות-חותרת-לנורמליות כך שהפוליטיקה זניחה (או שבעצם זה מסר פוליטי אחר, עקיף, אך לא פחות חשוב).

"שפילפוגל, שפילפוגל", מתן חרמוני – אין ממש עלילה בספר החדש של מתן חרמוני ואין ממש פואנטה משמעותית להפיכתו של גיבורו מגבר לאישה. אבל זה לא מאד מפריע, כי יש בו חוש הומור וחוש סאטירי (זו לא סאטירה דווקא "על האקדמיה" או "על החוג לספרות עברית" – אלא יחס סאטירי מנמיך עקרוני לעולם, מעין זה שישנו אצל הסאטיריקנים הגדולים) מעולים. לא צחקתי כך בספרות העברית מאז "הרוצחים" של דרור בורשטיין, שהספר הזה מצוי על קו שמחבר אותו ואת ויל סלף.

כמה המלצות ספרים קצרצרות + קצר

  1. קראתי באיחור את "הבשורה על פי יהודה" של עמוס עוז. ספר יפה, בעל מתיקות סודית, מתאים כל כך לחורף (בהתחוללו בחורף ירושלמי). חלקו הרעיוני (המשיחיות ואחריתה: בהקשר של ישו, הקומוניזם ופיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני; וכן בקשר למושג "הבוגד", ביהודה איש קריות ובדמות שהתנגדה להקמת המדינה וחלמה על דו-לאומיות) מעניין מאד אבל לא תמיד קוהרנטי ("הבגידה" של יהודה איש קריות, בשתי גרסאותיה המופיעות בספר, אינה דומה ל"בגידה" של שאלתיאל אברבנאל, הדמות שהתנגדה להקמת המדינה; וגם תימת הבגידה ונושא המשיחיות אינם עולים כאן בקנה אחד). צריך וכדאי מאד לקרוא את הספר בעיקר בגלל ה"מיקרו" ולא ה"מאקרו" – בגלל המתיקות החורפית, והאינטימיות שנוצרת בין הקורא לדמויות הראשיות ובעיקר לשמואל אַש, הדמות הראשית.
  2. עוד באיחור (הלכתי לקנות את שני הספרים אחרי מותו של עמוס עוז), קראתי את ספר השיחות שערכה עם עמוס עוז שירה חדד, "ממה עשוי התפוח". זה ספר יפה מאד, רגיש ועמוק. בחלק מהדברים שהוא עוסק בהם – יחסי גברים נשים או מהות הכתיבה הספרותית, למשל – אני לא זוכר התבטאויות יפות כל כך של עמוס עוז בעבר.
  3. "שלוש" של דרור משעני הוא ספר סוחף. הדבר המעניין ביותר ברומן, לטעמי, הוא שרטוט של עולם מאיים בחלקים שלפני התפרצות האלימות. משעני יוצר אווירה אטומה במכוון, של עולם לא וודאי, עולם מנוכר, בו בן זוג יכול יום אחד פשוט לקום וללכת, בו אישה נורמטיבית יכולה לפלרטט כהוגן עם רעיון הסחיטה, בו גבר בעל אינטליגנציה רגשית יכול להיות שקרן פתולוגי. יש כאן "נואר" עברי אמיתי, שהזכיר לי את האווירה המאיימת בסרטים המוקדמים של פולנסקי, טרם התפרצות האלימות (אם זכרוני אינו בוגד בי, האווירה מזכירה במיוחד את "רתיעה", סרטו של פולנסקי מ-1965). עוד יש לציין את ההתקדמות התכליתית נעדרת השומנים של העלילה. יש ברומן קורט של רוח התקופה האנטי-גברית (הישמרו, נשים, מפני הזאבים-הגברים שם בחוץ!). אבל, ככלל, זה ספר מרשים.
  4. "הכבש הששה עשר" הוא קלאסיקה ובצדק. אבל הוא גם יצירה חילונית מאד. ובהשמיעי אותו לילדיי אני משחזר בתוכי את הרתיעה שהוא עורר בי כשהאזנתי לו לראשונה בגיל מבוגר, אחרי חזרתי בשאלה (בתור ילד הכרתי מִקטעים שלו כהדים רחוקים). "הילדה הכי יפה בגן", "אבל הכי הרבה אני אוהב אותי". כשאין מטפיזיקה, אנו נותרים עם הערצת היופי ונרקיסיזם. או נוטים להיוותר איתם.

קצר על "שלוש סופרות דרומיות"

"שלוש סופרות דרומיות" הוא קובץ שראה אור לאחרונה ב"עם עובד" ומאגד שלוש נובלות שנכתבו בשליש השני של המאה העשרים על ידי שלוש סופרות: קת'רין אן פורטר ("יין צוהריים"), קרסון מק'קלרס ("הבלדה על הקפה העצוב"), פלאנרי או'קונור ("האלימים יישאוה"). כל הסיפורים יפים (ומתורגמים נפלא בידי משה רון ודבורה שטיינהרט). עם זאת, רגע השיא בסיפור של פורטר מעט לא אמין. לעומת זאת, הרומן של או'קונור, הטוב בקובץ, הוא מרשים ביותר. הוא גם רומן שעוסק בסוגיה הדתית – סוגיה שחשיבותה חזרה בחריפות בזמננו – ומגלם בצורת רומן את האמירה של איבן קרמזוב (ודוסטוייבסקי הוא הסופר הדתי החשוב ביותר, במה שניתן לכנות כ"מסורת" הכתיבה בסיפורת על נושאים דתיים) על כך שאלוהים והשטן עורכים קרב על נשמת האדם.

על או'קונור ארחיב, אני מקווה, בעתיד. זה באמת רומן מעולה. ועם זאת, אני, בעיקרו של דבר, לא ממש אוהב את הכתיבה "הדרומית" ששלוש הסופרות הללו מייצגות אותה (ומייצג גדול אחר שלה הוא פוקנר). אני לא אוהב אותה כי יש בה נטייה חזקה להצגת טיפוסים בעלי יצרים עזים, חלקם מטפיזיים, שנובטים בקרקע של אישיות מוזרה פיזית ולא רהוטה. במילה אחרת – אותה מילה שבאחרית הדבר לרומן של או'קונור מצוטטת הסופרת כמי שלועגת לחוות הדעת המתבטאת במילה הזו, אך היא אכן מילה מדייקת – טיפוסים גרוטסקים.

הטיפוסים הם גרוטסקים במובהק. בכל שלוש היצירות. הם לא בני אדם מהיישוב. הם גדולים וקטנים מהחיים. בכך הם מזכירים לי מאד – עד כמה שזה ייראה מפתיע – את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי. בסיפורים אלה ניסה ברדיצ'בסקי להראות את כוחות היצר, האלימות והטירוף ששכנו בעיירה היהודית ובכך להזים את התפיסה על הרכרוכיות והפסיביות היהודית. גם את סיפורי העיירה של ברדיצ'בסקי איני מחבב (להבדיל מסיפוריו על אותם אלה שניסו או הצליחו לצאת מהעיירה, כולל הנובלה המופתית "עורבא פרח"). אני מחפש בספרות בני אדם, לא שדים, לא נלעגים, לא מטורפים מפחידים ולא אינדיבידואלים שהם טרף לכוחות מהלא-מודע הקולקטיבי שמוחק אותם.

יצא כך, שבמקביל, פחות או יותר, לקובץ הזה, קראתי סופרת אמריקאית לא דרומית, בת דורה של פורטר (המבוגרת מבין השלוש בקובץ). וילה קאתר מספרת לא על הדרום, כי אם על נברסקה (השייכת למערב-התיכון?). "אנטוניה שלי" הוא רומן נהדר (מ-1918; ראה אור גם כן ב"עם עובד", בתרגום: ע. ארבל) על מתיישבים סקנדינבים ומרכז אירופאים בנברסקה של שלהי המאה ה-19. מהספר הזה נהניתי יותר מאשר משלוש הסופרות הדרומיות (אם כי הסוגיות המטפיזיות שמעלה או'קונור הן מעמיקות ועקרוניות ועולות על הסוגיות שמעסיקות את קאתר). הסופרת הלא דרומית הזו עוסקת בבני אדם, לא ביצורים שחציים חיה וחציים מלאך, לא בהתנהגות שדית ואלימה, לא ביצורים גרוטסקים.

 

עם עובד - שלוש סופרות דרומיות / קת'רין אן פורטר | קרסון מק'קלרס | פלנרי או'קונור

 

אנטוניה שלי.jpg

הערה קצרה על קנאוסגורד

הצעתי בעבר נוסחה קצרה להבהרת ייחודו של קנאוסגורד והיא זו:

זיכרון מפלצתי + תחושת חיים אינטנסיבית = "המאבק שלי". 

בקשר לתחושת החיים האינטנסיבית, יש לשים לב לשימוש הלא מתנצל והתדיר שלו בסימני קריאה (!) ובקריאת החדווה "הו!" וקריאת הסבל "אוי!".

למשל: "הו, כמה נהדר לעמוד תחת זרם המים החמים בחדר שלאט-לאט נמלא באדים!" ("ילדות", עמ' 113; תרגום דנה כספי).

ולמשל: "אוי, כמה לאט הזמן חלף. אוי, באיזו אטיות הופיעו נקודות הציון המוכרות מחוץ לחלון" ("ילדות", עמ' 129).

*

"הסופר הטוב בעולם" (אפילו אני מעט נרתע מהביטוי; עם "הסופר החשוב בעולם" נוח לי יותר) הוא עדיין, לדעתי, וולבק.

אבל אני על סף בכי כשאני קורא (ב"ילדות", הכרך השלישי, באותו עמ' 129) על מועקת הנסיעה בילדות בתוואי דרך מוכר. "הזמן אף פעם לא חולף מהר כמו בילדות", כותב קנאוסגורד, "אבל הזמן גם אף פעם אינו חולף לאט כמו בילדות". ובנסיעה משפחתית בתוואי מוכר "הזמן הופך לחלל שבו אתה לכוד".

כך היא הדרך מטרוּמאיה, מקום מגוריהם של משפחת קנאוסגורד הצעירה, לקריסטיאנסנד, מקום מגורי הסבא והסבתא מצד האב.

"רק כשחלפנו על פני גן החיות", נזכר קארל-אובה המבוגר בקארל-אובה הילד, "התעוררנו מהתרדמת, כי שם לפעמים נגלו לעינינו בעל חיים או שניים מאחורי גדר הרשת הגבוהה והארוכה, ולגמרי בחינם!"

והרי כך בדיוק הרגשתי לפני ארבעים שנה, בדרך עם הוריי ואחיי מכפר הרא"ה למשמר השבעה, לבקר את סבתי, כשעברנו (בכביש גהה) ליד הספארי.

[איפה הן השנים? (איפה אתה אבא?)]

הערה קצרה על דוריס לסינג ואליס מונרו

יצא כך שבימים אלה אני קורא במקביל רומן של דוריס לסינג ("שוב, אהבה", מ-1996) ואת (בפעם השנייה) "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו מ-1982. אני מהממקבלים בקריאה.

שתי הסופרות הן בעיניי – עד כמה שאני זוכר כרגע – הסופרות הגדולות ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20 ומגדולי הסופרים באותה מחצית. ולמרבה המזל שתיהן זכו בפרס נובל מוצדק בסמיכות זו לזו.

ב"שוב, אהבה" מתאהבת נואשות מחזאית נבונה ויציבה בת ששים וחמש בשחקן יפה תואר בן עשרים ושש. ועלה בדעתי שאני אוהב את שתי הסופרות האלה, בין יתר סגולות כתיבתן, בגלל האהבה שלהן לגברים. הן אוהבות גברים במלוא מובנה של המילה "אהבה". במלוא הכאב והתלות והכרת התודה והכעס שתשוקה גדולה גורמת לה. המין, לפיכך, הוא מבחינתן "בעיה" (כמו במשפט הפתיחה הגדול של "חרפה" של קוטזי). "בעיה" שחלק ניכר מהספרות שלהן דנה בה.

וולבק כותב (בעקיפין כלשהו) ב"אפשרות של אי" שסופרים שאינם עוסקים בסקס, על עונגו ומועקותיו, אינם סופרים "רציניים".

מונרו ולסינג הן, לפיכך, סופרות "רציניות".

 

לסינג, דוריס , שוב, אהבה‏