Category Archives: ביקורת ספרות קצרצרות

בלקוניות שערורייתית על שייבון, ראובני ופוסטר וואלאס

קראתי כחמישים עמודים מהרומן החדש המתורגם של מייקל שייבון, "טלגרף אווניו", והנחתיו בצד. הטקסט עמוס מדי, מתאמץ מדי, ובעיקר עושה רושם חנפני, הן בהערצה הילדותית לתרבות הפופולרית והן באיזו התחנפות ליברלית אופיינית כלפי האוכלוסייה האפרו-אמריקאית. לשייבון אני זוכר את חסד "איגוד השוטרים הידיים" המהנה, אבל כאן רפו ידי עיניי הקוראות.

אני קורא בשנית – אולי כחמישים עמודים – את יצירתו של אהרן ראובני "עד ירושלים" מסוף שנות העשרה ושנות העשרים של המאה העשרים. איזה תענוג! איזו רווחה פושה בנפש בקריאתה של ספרות גדולה כמו זו!

"מיסטר סקווישי" של דיוויד פוסטר וואלאס הוא קובץ של שלושה סיפורים תובעניים ולעתים טובעניים. אבל הקובץ הזה גם ממחיש מדוע וואלאס הוא סופר חשוב, מרכזי, לא סתם סופר שכותב סיפורים יפים. זאת משום שהסיפור הראשון בקובץ הוא בעצם כתב סנגוריה ענק על הספרות. ילד שנלכד בכיתה ובה המורה יוצא מדעתו ואף נורה לבסוף למוות בידי המשטרה לא שם לב לכל ההתרחשות ה"חדשותית" והסנסציונית הזו, כי הוא שקוע בהמצאת סיפור קומיקסי הנשקף לו בתוך חלון הכיתה המחולק לריבועים כמו בקומיקס על ידי רשת ברזל. החיים הפנימיים – קרי, הספרות – גוברים על ההמולה ה"תקשורתית" של החיים החיצוניים. ואילו הסיפור השלישי מבטא ביקורת מעמיקה על התרבות המנוכרת הפוסט-מודרנית – שבה, בהיפוך לסיפור הראשון, החיים-כלפי-האחר, החיים החיצוניים, השיווקיים, הפתיניים, הם החיים היחידים שישנם, שבה היחס לבני אדם הוא כאל עדר, יחס סטטיסטי ולא אינדיבידואליסטי – ובו פוסטר וואלאס ממלא בספרות את מקום נותן העדות לתהליכים של דה-הומניזציה שאנחנו עוברים. הסופר כמודעות צלולה ופקוחת עיניים, כעדות לתהליכי עומק מפחידים, כמי שאומר: "אני כאן, ואני רושם, ואני שם לב, וזה לא יעבור לכם ללא עדות, תהליכים, גם אם תנצחו. אנחנו ניפול לבור, אבל פקוחי עיניים". ועל זה תפארתנו.

המלצה קצרה על "שטוקהולם" של נעה ידלין

* ה"קצרה" לא בגלל דרגת חשיבות הספר, אלא בגלל שמחוץ ל"תפקיד" המבקר בעיתון, אני מרשה לעצמי לכתוב באופן חופשי יותר ותמציתי יותר (ובקיצור, אין לי זמן!).

לנעה ידלין יש כישרון סאטירי אמיתי. בעולם נוטף נופת צופים של "לייקים" ו"חשיבה חיובית", בעולם מחניק מרוב "הגינות" ו"זעם מוסרי" ו"ערכים" ו"הודאה לאל הטוב על שאנחנו חיים בחסדו", אתה זקוק כאוויר לנשימה לאוויר המעושן וחד-התחמוצת-הפחמני כזה שמשיבה אליך ידלין.

יש בספר יכולת לפרישת דקויות רגש, חלקן צורבות (אלה מבינינו בעלי ערך עצמי נע ונד בפראות – האגו השברירי הזה שלנו – אולי צריכים להישמר מהחלקים ה"חנוך לוינים" בטקסט 😉 ), ודקויות ניסוח, סופר סופר אינטליגנטיות, בקצב קטלני.

ידלין נמצאת ללא ספק בחזית הכתיבה העכשווית בעברית.

הטקסט היה לטעמי מעט עמוס מדי, והחלקים שקורצים לעיבוד טלוויזיוני אינם נפקדים ממנו, אבל "שטוקהולם" ככלל מרשים יותר מ"בעלת הבית" אם כי מעט פחות מהנה לקריאה ממנו.

המלצה קצרצרה על "עבודת אדמה" של לירן גולוד

קראתי לאחרונה בהנאה את רומן הביכורים של לירן גולוד, "עבודת אדמה" (2014 – "זמורה ביתן", 254 עמ').

זה רומן ביכורים בשל, שנקטף מהעץ בעתו, ובמרכזו חיי כפר חקלאי קטן בצפון הארץ.
החקלאות אינה מה שהייתה פעם, ולכן זוג הגיבורים הראשיים פונים גם לגידולי נופשים מרוצים בצימרים.
האדמה כבר אינה חשובה כמו פעם, ולכן בנם של זוג הגיבורים, אביגיל ויוּרי, פורש כנפיו ללימודי אמנות בניו יורק.

אבל הנה חוזר במפתיע הבן שוני! – ואולי אף יבנה נחלתו בנחלת "בנים ממשיכים"!

הומור דק, משפטים ששפתם מחושבת עד המילה האחרונה, משולש דמויות מרכזיות מעניינות שמסוּבב במעגל דמויות משנה לוויניות מעניינות גם הן, עלילה ברורה ותכליתית, תפאורת טבע מתוארת ביופי ובידע.

כאמור, לו היה הרומן פרי – הרי שהוא בשל.
לו היה חלקת קרקע – הרי שהיא מופשרת.
לו היה צימר – הרי שהוא מומלץ.

הערה קצרה על "הקרקס הנסתר" של ג'ניפר איגן

כיוון שלא התלהבתי מהרומן זוכה הפוליצר של הסופרת האמריקאית ג'ניפר איגן (זכה בפוליצר ב-2013 וראה אור ב"עם עובד"), "מפגש עם חוליית הבריונים", אני שמח להמליץ על רומן הביכורים שלה, מ-1995, שראה אור גם הוא ב"עם עובד" (תורגם לעברית בעקבות ההתעניינות המחודשת בארה"ב שזכה בה רומן הביכורים הזה עם זכייתה של איגן באותו פוליצר).

"הקרקס הנסתר" עוקב בגוף שלישי אחרי חייה של פיבי בת ה-18 שגרה בסן פרנסיסקו עם אמה ושחיה בצל אחותה הגדולה שהתאבדה כמה שנים קודם לכן. השנה היא 1978 ואחותה של פיבי, פיית', שנטלה חלק באירועי שנות הששים הסוערות, התאבדה באיטליה ב-1970. פיבי רדופה בדמותה הכריזמטית, בסופה האפל וברוח התקופה הסוערת ההיא.

זהו ספר על התמודדות עם אבל, שקיעה באבל, אובססיה של אבל – ואולי יציאה ממנו. וזהו ספר על האדרה של תקופה, אובססיה לתקופה, ואולי השתחררות ממנה.

אבל זה גם ספר נטול שומנים, שנע במהירות בקצב המסע שעורכת פיבי באירופה בעקבות אחותה, שאינו גולש ולו לרגע לסנטימנטליות, שהוא מרגש באמת, אותנטי, מלוטש.

והוא גם, במידת חשיבות פחותה יותר, מטעים משהו מהרוח החופשית והפוטוריזם של החוף המערבי.

לא יצירת מופת – "רק" רומן הגון, רומן הדוק וחזק ואסתטי.

ברוריה בן-ברוך תרגמה בצחות עברית יוצאת דופן. 411 עמ'.

הערה קצרה על "אושרליה" של איל מגד

איל מגד הוא אחד היוצרים המעניינים ביותר בישראל של העשור וחצי האחרון. כתבתי עליו בכמה הזדמנויות. במיוחד אני ממליץ על האוטוביוגרפיה שלו, "ארץ, אשה".

ספרו החדש, "אושרליה", מונולוג של גבר שנוסע לאוסטרליה לבקר את בנו שנולד נגד רצונו מקשר אהבים קצר, אינו נטול בעיות.
בעיותיו קשורות בעיקר לקצב המואץ מדי ובמקומות אחרים אטי מדי של העלילה, וכן לכך שכמה מהסוגיות שהספר עוסק בהן נידונו כבר בעבר בכתיבתו ביסודיות מספקת.

ועם זאת, הנפתלות הנפשית-הגותית שבספר מרתקת והשפה המנופה משווה לה, לנפתלות, הדר ופאתוס. ואילו הטיפול בסוגיית האבהות בספר, התיאור המדייק של ההיטלטלות הקיצונית באבהות בין מאיסה להינמסות, מפעים.

נמלאתי צער וגעגועים למפרע עם התקרב הסיום, דבר שמעט ספרים גורמים לי. התחושה בקריאה היא של היכרות עם נפש מורכבת שמלווה אותך במסע החיים ופרידה קרבה ממנה, לקראת תום הספר, היא פרידה ממישהו שמבין את החיים על מלוא מורכבויותיהם וכאביהם ומוזרויותיהם – דבר נדיר, ולכן הגעגוע .

הערה קצרה על "2666"

בהמשך אעלה התייחסות מפורטת יותר ל"2666" ("עם עובד"; מספרדית: אדם בלומנטל) של בולניו, יצירה מרשימה אך גם מעט מאכזבת בהשוואה ל"בלשי הפרא" שלו. אני רוצה כעת להעיר רק הערה קצרה וזו היא:

אחד הגיבורים הראשיים ב"2666" הוא סופר גרמני מעט מסתורי שנקרא ארצ'ימבולדי. עם תום מלחמת העולם השנייה, בה השתתף כחייל בוורמאכט, עבד ארצ'ימבולדי כשומר בבר. וזו מחשבה שנצנצה בו באחד הלילות: "באותו לילה, כשעבד בפתח הבר, השתעשע במחשבה על זמן בשתי מהירויות, ציר אחד אטי מאוד שהאנשים והדברים בו נעים באופן כמעט בלתי ניכר, וציר אחד מהיר מאוד והכול בו, אפילו החפצים הדוממים, נוצץ מרוב מהירות. הזמן הראשון נקרא גן עדן והשני – גיהינום. וכל מה שרצה ארצ'ימבולדי הוא לא לחיות לעולם באף אחד משניהם". המשפט האחרון בעצם מכחיד את כל סלסול המחשבה המופשט והעמום שבא לפניו: אם גם "גן עדן" וגם "גיהינום" אינם רצויים לארצי'מבולדי, מה הטעם בכינויים כך?

המו"ל היהודי הגרמני של אותו ארצ'ימבולדי נקרא מר בוביס. "כשארצ'ימבולדי הכיר אותו מר בוביס היה בן שבעים וארבע ולפרקים עשה רושם של אדם חולני, רגזן, קמצן, חשדן, סוחר שהספרות חשובה לו כקליפת השום, אם כי בדרך כלל היה בעל מזג שונה לחלוטין: מר בוביס נהנה, או העמיד פנים שהוא נהנה, מבריאות מעוררת קנאה, אף פעם לא חלה, כל דבר העלה חיוך על פניו, הוא נהג להפגין באנשים אמון של ילד ולא היה קמצן, אם כי קשה לומר ששילם בנדיבות לעובדיו". אז מר בוביס חולני, בריא, או חולני שמעמיד פנים שהוא בריא? ויותר תמוה: הוא קמצן או לא? איך מישהו שלא "שילם בנדיבות" יכול להיות "לא קמצן"?

בולניו משתמש לאורך ספרו כמה וכמה פעמים באמצעי הזה: מקטע (אמירה של אחת הדמויות או חיווי של המספר) שמבטל את עצמו תוך כדי מהלכו. לאמצעי הזה ניתן להוסיף עוד שני אמצעים קרובים: הוספה מכוונת של פרטים מיותרים בעליל ואובדן הרסן המכוון של המספר. למשל, ביחס לאמצעי האחרון, כשהמספר מאזכר באגביות את סיזיפוס ("שהרי ידוע כי נאהבים נוהגים לאמץ זה את מחוותיו של זה, בדרך כלל את החיוכים, הדעות, נקודת המבט, בקיצור, את מערכת דברי הסרק שנגזר על כל בן אנוש לגרור איתו עד יום מותו, כמו הסלע של סיזיפוס") הוא מוסיף עוד היסחפות של עמוד וחצי "מיותרים" על סיזיפוס (אמצעי קומי שגם גוגול השתמש בו).

כל האמצעים האלה מרמזים על מיותרותו של הטקסט (המשפטים שמבטלים את עצמם בסופם; הפרט המיותר בעליל; רוח השטות של המספר שנסחף ללא היגיון). והם גם מעניקים את המפתח שלפיו יש להבין את "2666". זו יצירה המורכבת מחמישה חלקים שחלק ניכר ממגמתה הוא עריכת פרודיה על הרומן הריאליסטי המדוקדק ועתיר הפרטים.

המלצה על "בעלת הבית" של נעה ידלין (הוצאת "זמורה ביתן")

לעונג לי להמליץ על רומן ישראלי שראה אור לפני חודשים ספורים: "בעלת הבית" של נעה ידלין.

"בעלת הבית" הוא סיפורה של אלישבע פוגל, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל וסמנכ"לית "מרכז תיאודור הירש לשלום בר קיימא", שנאשמת יום אחד במעילה בכספי המרכז בהיקף של מיליוני שקלים. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של בנה, אסא, בעל תואר ד"ר שאינו מוצא עבודה בתחומו, חקר ביקורתי של "העידן החדש", מי שחש שהנו כישלון לעומת אמו המצליחנית.

זה רומן מהנה באמת, לא כזה שקוראים בתחושת חובה יגעה, כי צריך להתעניין במה שקורה בפרוזה הישראלית, בכל זאת. זהו רומן שכתוב ביד יציבה, חי נושא את עצמו, אם להשתמש בביטוי חז"לי, ולא מוסע בכוח בידו המכווינה, החודרנית, של הסופר. זהו רומן שבקיא בהוויות העולם, ארצי כמו שעל רומן להיות, ארסי כמו שעל רומן סאטירי להיות. אך הסאטירה של ידלין, השנונה ומשוננת, אינה אטומה להסתננותם של רחשי לב רכים, ליריים. בסאטירה של ידלין משוקעת סקרנות אנושית של הסופרת, והסקרנות הזו, אגב, סקרנותם של כותבי הפרוזה הטובים, אינה רק כישרון אמנותי אלא גובלת בסגולה מוסרית: יכולת לפנות מקום לזולת, להתעניין בו.

זהו רומן שקשוב מאד לעברית העכשווית. ולא פחות חשוב: יודע להתנשא עליה התנשאות נצרכת (אסא, למשל, בז לביטוי "איש תוכן": "כל העברית הזאת, החדשה והגסה, והלוא אין דבר ריק יותר מתוכן מאשר התוכן שמייצרים אנשי התוכן, מלבד אולי אנשי התוכן עצמם"). ולא פחות חשוב גם כן: יודע לשים במוקד, כלומר על המוקד, את יצר ההתנשאות הזה עצמו, יודע לצחוק עליו, להרהר אחריו, וזאת מבלי לבטל את ערכו. כי אכן יש לו ערך, והתנשאות זו תכונה שאינה דווקא שלילית, כמו שאמר פעם נתן זך ב"פופוליטיקה" לדן מרגלית הנדהם, ששיקשק בראשו כמי שלא שמע טוב ואחר כך כמי שאינו מאמין לאווילותם ושיגעונם של אנשי הרוח. "בעלת הבית" הנו בהחלט ספר על התנשאות וביקורתיות, על היפה בהן ועל מחירן; התנשאותו של אסא על הבלי הניו אייג', על הבלי הטלוויזיה, התנשאותה של אלישבע על מי שלא קרא את "זיכרון דברים", על מי שמדבר בקול רם על כסף.

זהו גם רומן על תדמית מול מהות ועל היחסים ביניהן. האם אלישבע טהורת כפיים כפי שהיא נראית? האם "יקה פוצית עם מוסר עבודה פרוטסטנטי", "חננת-על מהידידים של הפילהרמונית", יכולה למעול בכספים? האם סדרת טלוויזיה על פסיכיאטר שבא לסייע לקהילה שאירע בה אסון – סדרה שמתעתד האח הצעיר של אסא, אמוץ, להופיע בה – היא תהליך טיפולי אמיתי או מופע ראווה בלבד? האם להיעזר בפרשה – "הירשגייט" מכנים אותה העיתונים – ב"יועץ תקשורת" אין פירושו בעצם להודות שמה שחשוב הינה בעיקר התדמית? האם מי שנאבק במתחזים ניו אייג'יים, כלומר אסא, ייאלץ לגלות שגם אמו מתחזה?

ולבסוף, אחרון אך לא בשוליים, זהו רומן על הצדקנות של השמאל המבוסס, על ההתמוגגות העצמית של השמאל הנאור. רומן על השמאל האשכנזי והאמיד שלא יכול להאמין שאחת מבנותיו (או אמהותיו) מעלה בכספים. "מעולם קודם לכן", מהרהר אסא כשהוא קורא את מודעת התמיכה באלישבע פוגל שפרסמו חבריה בעיתון, "לא שם לב עד כמה אשכנזים ההורים שלו […] אבל האמת הייתה שאסא נהנה לחסות בחיקה של החבורה הזאת שהייתה חזקה ככל שאפשר להיות". רומן על עולם העמותות הנאורות, רובן נאורות באמת, אגב, אבל אין זה אומר שהכל נעשה שם לשם שמים ו/או ביעילות. ואגב נוסף, יכולתו של השמאל לביקורת עצמית היא אחד מיתרונותיו והשמירה על יכולת זו – שהספר הזה מבטא אותה – רק תורמת לשימור יתרונו המוסרי.

הערה קצרה על הזוכה בספיר

בחירה נאה בחרו שופטי ספיר. "דרוש לחשן", למרות מגבלותיו, הוא יצירת ספרות ישראלית הראויה לתשומת לב.
בשנה החולפת ראו אור שני ספרים מרכזיים העוסקים בשכול, ספרו של גרוסמן ו"דרוש לחשן". גרוסמן בחר בתיאור שכול מופשט ממקום וזמן מוגדרים. ואילו ליניק בחר בכתיבה ראליסטית, דחוסה ותובענית, בחר בכתיבה בעלת “שטח פנים” תיאורי (של עצמים ונפשות) גבשושי מאד ולכן גדול (כמותית).
הרומן מתרחש בשלהי שנות השבעים, ביישוב גדול במרכז הארץ. גיבוריו הראשיים הם נחמיה ומירה, ששכלו את בנם, זוהר, בשירותו הצבאי. הרומן הנו קדיחת עומק מרשימה לחוויית השכול של השניים. הקידוח הזה יוצר תחושה מעט סטטית בתחילה, מעין “קייס סטאדי”, בעיה מוכרת באותו פלח בספרות הישראלית שכוונותיו להגביה עוף, אך העלילה ממריאה לבסוף ומגוללת את סיפור ניסיונו של נחמיה להיבחר לראש המועצה המקומית. תיאור הבחירות למועצה המקומית הוא הקוטב "החיובי", הקומי, של הרומן, והוא זה שמאפשר לא "להסתנוור" מהקוטב הטרגי, השכול. התחמונים התמימים של נחמיה האב, אפילו השימוש שהוא עושה במות הבן, משעשעים ובולמים את הרומן מלגלוש למלודרמטיות. אך לא רק מבחינת הקורא, כמובן, מהווה מסע הבחירות הסחת דעת מהשכול. כך גם מבחינת נחמיה. ולכן, הקומדיה כאן אינה מבטלת את אהדתנו לאב השכול. יחסי נחמיה ואשתו קרירים. השכול נתפס בעיניה כרכושה הבלעדי. אך התקרבות תחול ביניהם.
הרומן של ליניק מזכיר עד כדי תחושת חיקוי דקה את סיפורי המושבה המאובקת של יהושע קנז וישעיהו קורן ואת האשכנזיות הזעיר בורגנית של סיפורי שבתאי ומחזות לוין (זה רומן אשכנזי מאד, מפ"מניקי-חמצמץ). לעתים אתה חש שהבחירה בדמויות מעט נלעגות, קשות, לא מודעות לעצמן, נובעת מתפיסה חשופה של הסופר שעל דמויות כאלה נכתבות יצירות "איכותיות". אך אם יש כאן חיקוי מסוים הרי הוא של מיטב כותבינו. ויש חטאים כבדים יותר מרצון חשוף לכתוב ספרות טובה.
“דרוש לחשן" הוא יצירה ישראלית נאה שמכבדת את פרס ספיר בה במידה שהוא מכבד אותה.

כמה הערות על "דוקטור פאוסטוס" – חלק ראשון

כאן

רשימה על גנסין

כאן