ארכיון קטגוריה: הרומן שלי "מדוע איני כותב" – ראיונות והמלצות

הערת תרעומת קצרה על ההתקבלות של הרומן שלי "מדוע איני כותב"

בשבוע שעבר כתב לי אורין מוריס שאתר "הפתיליה" נסגר. כיוון שבאתר זה התפרסמה ביקורתו האוהדת על הרומן שלי, "מדוע איני כותב", נדרכתי ומיהרתי לנסות להשיג את הטקסט של אורין בדרכים אחרות ולפרסמו באתרי.

אבל התגובה שלי הייתה בעצם הרבה יותר מ"דריכות". נסערתי – לא רק נדרכתי. כי היה דבר מה סמלי, להרגשתי, בסיפור הזה.

על הרומן שפרסמתי בנובמבר 2017, "מדוע איני כותב", התפרסמה בעיתונות ביקורת אחת בלבד. וביקורת שלילית מאד, ארסית מאד: ביקורתה של גפי אמיר ב"הארץ – ספרים".

ביקורתו האוהדת של אורין מוריס הייתה הביקורת השנייה (והאחרונה) שנכתבה על ספרי, והיא, כאמור, נכתבה מחוץ לכותלי העיתונות הממוסדת, באתר "הפתיליה".

והנה – וזו הסמליות שמצאתי – אפילו הביקורת הזו הוכחדה מתחת שמי האינטרנט.

——-

האמת היא שהתעצבתי מיבול הביקורות הדל על הספר שלי (אני לא מדבר על תגובות פרטיות, תגובות פרטיות נלהבות שלהן זכיתי לא מעט ואני אסיר תודה ושמח מאד על כך). כאמור, מדובר בביקורת אחת בלבד בעיתונות הממוסדת, זו של גפי אמיר. הביקורת של גפי אמיר הייתה טיפשית, אטומה-רגשית ומרושעת (לא ברור מה יותר ממה; התחרות קשה), חלולה – ביחסה לי מניעים שמעידים על עולמה הרוחני הנמוך של המבקרת יותר מאשר על עולמי שלי.

אני חושב שהרומן שלי הוא רומן ראוי וטוב. אני לא כותב "כמובן" כי אצלי זה בהחלט לא "כמובן" שאני חושב כך (לדברים לא מעטים שכתבתי אני דווקא מתנכר; לא לרומן הזה). אבל גם אם הרומן שלי "בינוני", בערבו קטעים טובים עם קטעים גרועים, או דבר מה כיו"ב – זה נראה לי פשוט לא הגיוני שרומן מורכב יזכה לביקורת אחת שלילית, חד-משמעית, ארסית וגורפת.

הרומן הראשון שפרסמתי ב-2004, "ובזמן הזה" (טוב הרבה הרבה פחות מהנוכחי, בעיניי), זכה, עם זאת, לחמש ביקורות. ביקורת קטלנית של ארנה קזין ב"הארץ". ביקורת קטלנית של נעה מנהיים ב"Ynet". ביקורת אמביוולנטית של יורם מלצר ב"מעריב". ביקורת אוהדת מאד של שהרה בלאו, ב"מעריב" גם כן. וביקורת אוהדת מאד של חיים נגיד ב"ידיעות אחרונות".

נכון, אם היו חמש ביקורות שליליות על הרומן הנוכחי לא הייתי שמח יותר, בהחלט לא (אם כי פעם אמר לי סופר ידוע שעל אחד הרומנים שלו הוא קיבל שבע ביקורות שליליות, אך בכל זאת הוא לא התערער כי האמין בטקסט שלו – גם אני מאמין, כאמור, ב"מדוע איני כותב"). אבל אני חושב שהסיכוי לזה במקרה הנוכחי היה קטן. ובהחלט הייתי מעדיף יבול ביקורות עשיר יותר, גם אם היו בתוכו כמה ביקורות שליליות.

——-

יש סיבות שונות שתרמו לכך שזכיתי לביקורת אחת שלילית הפעם. "סיבות" – לא בהכרח מוצדקות כולן. היותי מבקר קבוע ב"ידיעות אחרונות" סגר את האופציה לביקורת בעיתון שלי. היותי מבקר ספרות בעצמי הפך את כתיבת הביקורת עלי למשהו שאנשים, אולי, חוששים ממנו.

אבל יש עוד "סיבה" אחת לכך והיא מעוררת אצלי תרעומת גדולה. הספר שלי עוסק בגבריות באופן נרחב. לעתים בצדדים בוטים שלה. והוא עושה זאת מתוך התחבטות פנימית וספקות עצמיים, ולא מתוך התרסה חד-משמעית. ואני חש – אני יודע! – שהעיסוק הזה ואופיו הם לצנינים באגפים השמרניים והליברליים כאחד של השיח הציבורי, כלומר כמעט בכל האופק הביקורתי מקצה אל קצה.

אני יודע, למשל, שבעיתון "מקור ראשון" נדחה ראיון אתי בפירוש בגלל המיניות הבוטה של הספר; בגידה שהכאיבה לי במיוחד, כי אני עצמי כתבתי שנים ארוכות ב"מקור ראשון" ויודע שחלק ניכר מהקהל הפוטנציאלי של הספר בא מקרב קוראיו, שאכן כמה מהם אמרו לי שקראו את הרומן בהתלהבות (אפרופו ראיון. עם צאת הספר נדהמתי למדי לראות שגם ב"גלריה" של "הארץ" לא הסכימו לראיין אותי על הספר. בגלל שאני כותב ב"ידיעות אחרונות", פניתי אליהם כאפשרות הראשונה. אך זו, מסתבר, לא נפתחה בפני).

ואני רואה, למשל, איך ספרים שעוסקים בנשיות, והינם בעלי ארומה פמיניסטית, זוכים מיד להתקבלות אוהדת באגפים הליברליים של העיתונות.

בכלל, אגב, היחס של הביקורת לנשים ולגברים שונה בעיניי. אני כמעט בטוח שלו היו עורכים סטטיסטיקה של חמש השנים האחרונות היו מגלים התפלגות שונה ביחס בין ביקורות חיוביות ושליליות בין אלו הניתנות לגברים לאלו הניתנות לנשים, כשאחוז הביקורות החיוביות לנשים עולה על אלה של הגברים.

דבר מה אחד אני בטוח בו: כשהגבריות היא נושא, וכשהיא לא "מינורית" באופייה, היא זוכה, ככלל, ליחס עוין. גבר סופר יכול לכתוב על יחסים עם אביו ואמו, על יחסיו עם ילדיו (האופציה המועדפת), על דמויות ראשיות נשיות (אופציה טובה גם כן) וכיו"ב – אך אל לו לכתוב על יחסיו עם נשים, כלומר, אם הם אינם הרמוניים.

כך יוצא שיצירות קיטשיות בעלות ארומה פמיניסטית, או אף יצירות לא קיטשיות של סופרות, אך בוטות מאד מאד ביחסם לגברים, מתקבלות בחמימות רבה, לעתים שלא כפי ערכן הסגולי.

זו, כמובן, "רוח התקופה". ויש שיאמרו שגברים טועמים כעת מה שנשים טעמו אלפי שנים וכו'. אולי. אך, לטעמי, עוול נעשה כעת. וסטנדרטים ספרותיים נשחקים כעת.

——-

התלבטתי, כמובן, אם לכתוב את הדברים. אך כדברי איוב אמרתי לעצמי "אדברה וירווח לי".

כשהייתי בן עשרים וארבע הלכתי באוניברסיטת תל אביב לטיפול קבוצתי. חשתי שההתנהלות החברתית שלי כאובה והססנית. הטיפול הזה, בהדרכת צמד פסיכולוגים, היה נהדר. בפועל ממש חשתי איך אני לומד להתנהל בתוך קבוצה. "רשת הביטחון" שהעניק הפורמט הטיפולי אפשרה לי לא לחשוש מלדבר ולהביע את דעותיי. הטיפול הקבוצתי הוא הטיפול הפסיכולוגי שלגבי יעילותו אין לי ספקות בכלל.

מאליו נוצר אז סבב בין הדוברים שהציגו, כל אחד בתורו, את סיפורם. הייתי בין המגיבים הדומיננטיים בקבוצה; שואל ומתעניין ביחס לסיפורו של כל אחד מהם. כשהגיע תורי לספר את סיפורי השתררה דממה בתום הסיפור. נדהמתי מחוסר התגובה. נעלבתי מאד. במפגש שבא אחר כך העיר אחד המשתתפים – דווקא השתקן שבהם – שהוא הרגיש ש"הקבוצה בגדה באריק" במפגש הקודם.

חשתי משהו מעין זה בעקבות פרסום "מדוע איני כותב". עם כל ההסתכנות בפתטיות בפרסום הפוסט הזה, אני מעדיף לומר את הדברים מאשר לכלוא אותם ביני לביני.

אני לא מבקש כאן אהדה. בטח ובטח לא רחמים. רציתי, אני רוצה – צדק.

 

*

תוספת מאוחרת לצורכי הבהרה: הפוסט הזה הביע תרעומת על ההתקבלות הביקורתית של "מדוע איני כותב". אך אין בי תרעומת לגבי התקבלותו בקרב קהל הקוראים. קיבלתי תגובות אוהדות באופן פרטי במידה מספקת. לא המונים, כן? אבל גם לא בודדים שנער יספרם. הספרות שאני כותב אינה מתאימה לכל אחד, אך גם בהחלט אינה כזו שמתאימה לאף אחד – אם לעשות פרפראזה על אמירה של ניטשה – ושמחתי לגלות שהיא דיברה לליבם של קוראים לא מעטים. ואני מקווה שעוד תדבר לליבם של קוראים נוספים. בכל אופן, אחזור ואדגיש, מטרת הפוסט לא הייתה להתלונן על זה (על מיעוט הקוראים וכו').

ראיון קצר על "מדוע איני כותב" אצל קרן נויבך

למעוניינים:
קרן נויבך מצאה לשמחתי הרבה עניין בספרי "מדוע איני כותב" וראיינה אותי עליו ועל שבוע הספר בתכניתה ברשת ב'. בין הדקה ה-1:37 ל-1:45

 

הקישור לתכנית כאן

הפניה להמלצה ב"וואלה!" של עורכתי על "מדוע איני כותב"

נוית בראל, עורכתי האהובה, ממליצה ב"וואלה!" על "מדוע איני כותב", רומני שלי (כפי שאמרה הרומניה על בעלה – אם לגנוב הלצה מהספר)!

 

הנה כאן

שאלון באתר "עברית" בעקבות צאת הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למעוניינים: עניתי על שאלון באתר "עברית" בעקבות פרסום הרומן שלי "מדוע איני כותב".

 

הנה הקישור לשאלון

הפנייה לראיון אתי ב"מעריב" על הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין:

 

http://www.maariv.co.il/culture/literature/Article-620726

הפנייה לרשימה של אורין מוריס על הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין:

אוריין מוריס כתב יפה ובנדיבות באתר "הפתיליה" על הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

 

הנה הקישור לרשימתו

 

תוספת מאוחרת (מה-25 באוגוסט 2018): אתר "הפתיליה" ירד מהרשת. לפיכך אני מעלה לכאן את רשימתו של אורין (בהרשאתו ובהרשאת עורך אתר "הפתיליה" לשעבר, טל שקד).

אורין מוריס

"במובן מסוים, אני בהחלט האדם האחרון שכשיר לכתוב על ספר מעין זה: שהרי הוא קרוב כל כך אצלי. ראשית, אני מכיר את אריק גלסנר, אמנם היכרות אישית שטחית מאין כמותה, אבל אני מכיר אותו קרוב כבר לעשור. דבר שני, אנו קולגות, לא הייתי אומר מתחרים, אבל שניים שעוסקים באותו המקצוע עצמו התמהוני: בקורת הספרות.  גלסנר אמנם מרכזי, עקבי וותיק ממני בתחום, אך אנו עוקבים ממרחק מה, זה אחר פועלו של השני.

למעשה, בזה מסתכמת עיקר היכרותנו. לפעמים אנו נקלעים לאותה רחבה פנימית של בית קפה, שיחותינו על פי רוב נמשכות קצת פחות מדקה, ועולות תמיד על אותו מסלול קובע: "מה אתה קורא עכשיו", אני שואל, והוא עונה "על מה אתה כותב?". שלום שלום, וכל אחד לענייניו. כך בערך עשור.

אך לא בזה העניין. כי הסיבה שאני קרוב מדי אצל הספר הזה, היא לא עניין גיאוגרפי של חלל בית קפה, וגם לא עניין תעסוקתי של אותו משלח יד משונה. גם לא עניין פרסונלי, של מידה של כבוד והערכה לפועלו, אלא עניין אחר. הסיבה שאני הבנאדם האחרון בעולם שכשיר לכתוב על הספר הזה, היא שאריק גלסנר חיבר עכשיו ספר שני מפרי עטו (קדם לו "ובזמן הזה", כתר 2004), שעיסוקו הוא במבקר ספרות שכתב ספר והוא דלפון ואין לו אמצעים היכן לגור, והוא הולך סובב עם תיק מחשב, שיש בו גם זוג תחתונים וגרביים, אבל נשכחת ממנו כל הזמן מברשת השיניים (עמ' 70), שצריכה להיות חלק מפק"ל נסיעה הכרחי זה.

ואני קורא שורות אלה וחש שהספר אולי אינו עלי ולא עוסק בי, אבל הדמות הזו, היא כרגע אני. זה נכון כמובן שבמידה רבה, זו חתירתו של כל ספר שבעולם. שייגש אליו הקורא ויראה בדמות הראשית את בבואתו שלו, עצם מעצמיו, המתהלך בעולם השונה משלו, ולא פעם עושה את כל מה שקצרה ידו מלעשות.  אלא שהמקרה כאן מעט אחר: כי המקרה חריף וקיצוני בהרבה. הנה: גם אני מבקר ספרות שכתב ספר ונקלע עקב כך לדלפונות. גם אני, ספרי לא התקבל במידה ששכנעה וספקה אותי, שאכן צריך הייתי לכותבו, והקליעה אותי למחשבה שמוטב היה אולי אילולא נכתב ויצא (לא באמת). וגם אני יכול הייתי לנסות לסכם לעצמי כל זה בעבור עשר שנים בדומה למלאכתו של אריק גלסנר בספרו זה "מדוע איני כותב", שאכן דן, עוסק ומספר במקרה הקודם של הוצאת ספרו הקודם והמשבר אליו נקלע עקב כך.

כך, שאפשר לומר, שאני במידה רבה האדם האחרון בעולם שיכול לכתוב על ספר זה. ואילו מנגד מי בקי יותר בפרטיו, מי מצוי יותר בפוזיציות ובמתחים הללו? מי עוד יכול באמת לסבול ולהתענג עליו כמו כותב שורות אלה, שפסע על אותה הדרך, הקיא ובלע את אותן השורות עצמן. הקיא ובלע, כי זוהי פעולת הביקורת, ולא פעם פעולת הכתיבה. העלאת גרה של חומרי נפש, לשם עיכולם מחדש.

תמיד הערכתי את גלסנר. אני זוכר את הפעם הראשונה שנתקלתי בשמו. אבי ניגש אלי, אמר לי קרא את זה, חומר מעניין. הוא  הגיש לי מוסף עיתון ועליו רשימות של אינטלקטואל צעיר המוציא את זמנו ומשתדל להרוויח לחמו בשמירה על מעונות האוניברסיטה בתל אביב (קטע המופיע בספר במלואו, עמ' 40). זה בעצם דיוקן מסוים, עגום ומשעשע, של מצבו של האינטלקטואל העצמאי, בישראל של שנות הקפיטליזם הביביסטי המוקדם, וסוגי הביזוי אותם מוכרח הוא לקחת על עצמו בשביל לקיים אורחות חייו. לא סטופנדיה, לא מימון מפלגתי משל משרד התרבות ובית העם, אלא שמירה בשכר מינימום כלשהו, ורצף האינסידנטים ומפגשי הארעי אליהם ייקלע העוסק בתחום כפוי טובה כעין זה.

קראתי וסברתי שזה די משעשע, וגם מעט אולי ארוך. אבל זו הייתה בהחלט עמדה חדשה (ישנה, "התלוש" הרי) של דיוקן האינטלקטואל בכלכלת הזעם והחידלון של ישראל במפנה המילניום. לא ידעתי אותו זמן עד כמה מצב דברים זה מבשר על מצבי שלי, מקדים אותו במספר שנים לבוא. מאוחר יותר התחלתי לעקוב אחר רשימות הביקורת שלו, משך שנים קראתיו, תמיד מתוך אמון. לא תמיד הוא הבריק, כדרכם באמת של מתמידים. אבל כמעט תמיד, משכנע, רציני ואמין. ואלו תכונות נדירות מאוד בסצינה ספרותית צפופה, עמוסת יצרים ודחוסה כשלנו. ישנם מבקרים של כמה עשורים המפרסמים תדיר בעיתון ויכתבו תמיד רק על שוחרי טובתם, החייבים להם בדין, ואלו אשר הם מבקשים להתחבב עליהם (או להעליבם במקרה הביקורת השלילית), וזה לא פעם מכריע על מה יכתבו ועל מה לא (שזו, אגב, המשמעותית שבהכרעות למבקר, שכן, זו הגדרתו את הקיים). יש, למשל, מוסף שלם שעיקר בחירותיו הן מזן ה"שמור לי ואשמור לך", ואם חלילה אחד מכותביו יוציא פתאום ספר, אזי בכיר החוקרים יקפוץ כדג גדול ממעמקיו לבולעו ולעכלו, במאמר בן חמישה חלקים על אפו וחמתו של הקורא התמים. כך שמבקר הגון הוא מצרך נדיר מאין כמותו, ומה שלא ייאמר על גלסנר, הוא לאורך השנים מתגלה כהגון והסולידי שבמבקרים, ועל כך גם נתונה לו הערכת רבים.

אבל זה מעט רדוקטיבי. כי גלסנר שווה מעט יותר מזה כמבקר. הוא מעז לקחת על עצמו אחריות של מודרניסט, להעריך, לחלק לקבוצות, מגמות וזרמים. דבר אפנתי מעט פחות היום, ולו בשל קריאות הרוחב שכל זה יצריך. ברשימותיו גם יש מימד עומק כלשהו, יכולת ירידה לתוך הטקסט, אבל לא כזו עתירת יומרה שתמפה את המבוך הנפשי שמצוי בין היצירה ללא מודע של הכותב. הוא דרך כלל יציץ, יגזור איזו אבחנה, סוציולוגית על פי רוב, וישתדל שלא לפגוע או להיפגע. כי זו אינה המטרה ככלות הכל, המטרה היא לצמוח ולהשכיל, או להעמיק חקור, לצבור ולקטלג.

ואחרי כל ההקדמה הזאת, לעניין עצמו: "מדוע איני כותב" הוא ספר בלתי רגיל. פנייתו מתאפיינת בתחושת כנות, בנכונותו לחלוק כאב ומבוכות של התבגרות ושל תקופה, ובעיקר חקירה מתמשכת של אדם ביסוד הכוזב שבנפשו והסיכוי, שבין אסון וגאולה שעוד עומד לו, בבואו אל העשור הרביעי לחייו. סגנונו מעניין, ושעטנזי. חלקו מסופר מעמדת "עשר שנים אחרי" (כשם להקה אמריקאית של להיט אחד ענק), וחלקו חומרים שבכתובים, או שראו אור – במהלך השנים של התפתחות העלילה -שנות המאבק על התקבלות והכרה של צעיר דתל"ש מכפר הרוא"ה, בעולם הספרותי התל-אביבי. בן דמותו של הכותב, אכן נאבק, וגם מתקבל. אלא שתוך כך, והדבר עשוי להישמע מעט קלישאי – אך אינו מועבר כך בספר כלל – הוא מאבד במידת מה, את החוט המקשר אותו עם פנימיותו שלו. עם קווי העומק העקרוניים והמכריעים לקיומו האותנטי. כך קורסים הדברים אט אט אל תוך משבר, כאשר לצד זה נחשף עומק אחר, טרגדיה מטרימה של סיפור האב שהתאבד במושב, ואהבה ראשונה שנותרה בלא מענה, כאשר אלה כמעט שזורים האחד בשני, מותירים אולי את הקורא להכריע מי מביניהם הוא המכריע בפצע הנפש המוקדם (ועד כמה שהרעיון שמעלה כאן הכותב הוא כביכול מופרך, בהשוואה מעין זו בין הכאבים, הוא גם מאוד אותנטי לנפש הילד החווה).

ישנם פה ושם דיונים מפרכים ומתישים. ישנם מעיקים מעט, וחזרתיים. זה גובה מחיר, אבל זה גם קו דמות. אדם ששב ומנתח עד העצם, בודק עצמו ומבקר. מסרס את תשוקותיו, ורודף אחריהן שוב ושוב. מנסה לענות על שאלות הרבה, חוקר חופר ולא מתרצה. לעיתים זה מגרה, לעיתים זה לא. הכתיבה של גלסנר, על פי רוב מפתיעה לטובה. אין בה מעט היובשנות שלעיתים עשויה להימצא בכתיבתו הביקורתית, אלא מימד של עושר לשוני ולחות, תוך שליטה לא מצויה בהפעלת הפועל העברי (שכאשר אני חושב על זה עכשיו, זו עיקר המיומנות לה נדרש הסופר העברי, שכן, שם עיקר החיוניות והגמישות שבשפה זו).

כל זה נצבר ונאסף לקראת סוף הספר כבמערכה, ומתגלה למעשה כי מה שנראה פזור דעת, הוא למעשה, מגוון מכדי להיות בלתי מקרי, הוא מהלך אחד, רב משתתפים, שסופו מתכנס אל פרדס האב המתאבד, והמבוי הסתום של השבילים המתפצלים שכל זה מותיר עבור הבן האובד. האם יימצא לו השביל, השביל שלו? זו שאלה שאיני רוצה להידרש אליה כעת, כי הספר הזה מסתיים בצורה מבריקה ועונה בה תשובה יותר יסודית והגונה מאשר אני יכול להרוס, ולצמצם בשורה בלתי הגונה אחת. ולכן, לא."

ראיון ב"סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין:

התראיינתי באתר "סלונט" על ספרי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

לחצו כאן לראיון 

שאלון "קורא בספרים" בעקבות הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים")

למי שמעוניין:
בעקבות הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"), אירחו אותי בנדיבות בבלוג "קורא בספרים" (של ירין כץ) לשאלון של הבלוג.

 

הנה הקישור לשאלון "קורא בספרים"

קישור לפתיחת הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"), ב"וואלה"

למי שמעוניין:

ב"וואלה" פרסמו את פתיחת הרומן החדש שלי "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים").

בלחיצה על מילים אלו תגיעו אליה.

ראיון בגל"צ על הרומן שלי "מדוע איני כותב"

למי שמעוניין: התראיינתי בגל"צ על הרומן החדש שלי, "מדוע איני כותב" ("ידיעות ספרים"). הראיון נערך בתכניתן של שהרה בלאו וגילית חומסקי: "הולכות בחצות".
הראיון משודר בין הדקה ה-22 לדקה ה-37 בלינק המצורף (יש לגלול את הדף מעט למטה על מנת להגיע אליו).

 

הנה הלינק (לחצו כאן)