Category Archives: מגזין "מוצ"ש" של "מקור ראשון"

תל אביב והמחאה (טור אחרון ב"מוצש")

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

תל אביב

תל אביב משתנה. העיר הנהנתנית שאליה הגעתי בסוף שנות התשעים עברה תמורה מהותית. המחאה החברתית, אותה מלחמת יום הכיפור במהופך, כלומר הפתעה שפרצה משום מקום כביכול אבל הפעם הפתעה לטובה, הינה הפתעה בעיקר בגלל המיקום. מי היה מאמין בשנות התשעים שמתל אביב תיפתח המחאה. בדיעבד הכל הגיוני: מעמד הביניים נחלק לשניים. אלה שחיים טוב יחסית ואלה שמתרוששים והולכים והעתיד נראה להם מקדיר והולך. אותו מעמד ביניים צעיר מרושש, או כזה שחוזה שבעתיד לא ישתנה מצבו, הצית את המחאה. והוא תל אביבי.
הוא תל אביבי מהסיבה הזו: במעמד הביניים שהצית את המחאה בולטים אנשי המקצועות היצירתיים. אמנם למחאה הצטרפו עד מהרה אנשים רבים שחפצים בחיים שאינם מרדף מתנשף אחר הבטחת איכות החיים הבסיסית במדינה מתוקנת, אבל המובילים היו אותם אנשי המקצועות היצירתיים. ואלה מטיבם אנשים שרוצים לומר דבר מה. כלומר, אנשים שיכולים פחות מאחרים להגמיש את אישיותם המקצועית לדרישות השוק. האינדיבידואליות שלהם תמחה נגד ויתור כזה ויש להניח שהמחאה הזו של האישיות גם לא תאפשר להם תפקוד טוב במקצועות ש"השוק" תובע. ואותם אנשי המקצועות היצירתיים חיים בדרך כלל בסביבה אורבאנית, מטרופלינית. והמטרופולין הישראלי היחיד הראוי לשם זה הינה תל אביב.
זה מעמד הביניים התל אביבי המרושש והחדש. והוא רציני מאד. בקפה בו אני עובד ובו אני כותב גם את הטור הזה , מבקרת לעתים גם אחת ממנהיגות המחאה הבולטות. יום אחד היא התיישבה לידי עם חברה ובעל כורחי שמעתי את שיחתן. אמנם לא אצילי לצותת ובטח לצטט שיחה שהגיעה לאוזניך בלא כוונת הדוברות. אבל, כאמור, השיחה הגיעה לאוזני בעל כורחי ויותר חשוב: היא הייתה שיחה מרשימה. "אני רוצה לדעת הכל, הכל", אמרה החברה, "איך החינוך עובד במדינות אחרות, למשל. קראת את הכתבה על פינלנד?". מנהיגת המחאה הנהנה והשתיים שקעו בשיחה על תחלואות מערכת החינוך בארץ ועל הדרכים לשיפורה. "טוב", צחקה החברה, "שם בסקנדינביה ברור שזה מוצלח, כי נשים מנהלות את זה". האזנתי וחשבתי לעצמי ששיחות כאלו, על מצבו של "כלל ישראל", לא ייחלתי ולא פיללתי שאשמע אי פעם בתל אביב. אותם אלה שמנידים בראשם לעומת התל אביבים "המפונקים" אינם מבינים את התהליך ההיסטורי שמתחולל מול עיניהם. תל אביב נפלגה לשניים: חלק שבע יחסית, שאמנם אוהד לעתים את המחאה בקול רפה, אך לעומתו עולה חלק חדש, מרושש, זועם. ואגב, בתוך החלק הזה לא זניח מקומם של המהגרים אליו ממקומות אחרים: חוזרים בשאלה מהחברה החרדית והציונית-דתית, מהגרים "מזרחיים" ו"רוסיים" מהפרובינציה וכיוצא בזה. כיוון שמאז ימי התיכון והילדות, אז הפגנתי בהפגנות ימין רבות מספור, לא ראיתי אנרגיות כאלו ודבקות אידיאולוגית כזו כפי שנוכחתי לראותן בקיץ שעבר והנוכחי, אפשר לייחס חלק מהתופעה לנוכחותם של צעירים שאכן גדלו בסביבות אידיאולוגיות לוהטות.
האנרגיות של המחאה בקיץ שעבר וגם בקיץ הזה היו בחלקן זועמות ומיוזעות. תל אביבי מיוזע – את זה הכרתי. תל אביבי זועם ומיוזע – זה דבר חדש. "בעיקר בעיניים של הגברים", אמרה לי ידידתי ששהתה שבועות רצופים במאהל רוטשילד בשנה שעברה, "ראית לפעמים משהו קשה, זעם שהיה בו גם משהו מפחיד-מיני".
הדיאלקטיקה של ההיסטוריה פעלה לטעמי כך: בצד השינויים הדמוגרפיים שפועלים לצמצום כוחה של מי שהייתה השדרה המרכזית של הישראליות, התרוששות מעמד הביניים, שבחזיתו מעמד הביניים היצירתי, הפכה את התל אביביות לסקטור בין סקטורים. אין רק "ערבים", "מתנחלים", "רוסים", "חרדים" ו"מזרחים". כעת יש גם "תל אביבים", כלומר אותו חלק שהיה בעבר לוז הישראליות וכעת, עקב התרוששותו ופגיעותו, חש עצמו כסקטור נוסף. התהליך הזה, ב"עורמת ההיסטוריה", אינו תהליך רע. פתאום גם התל אביבים הפכו לסקטור. כלומר גם הם הפכו להיות מיעוט, גם הם הפכו להיות "המשוגע עם האקדח". וגם בהם צריך להתחשב, כפי שצריך להתחשב בקבוצות לחץ מאורגנות אחרות. ולמרבה המזל, "המשוגע עם האקדח" הזה רוצה דווקא בשיפור החיים לכלל האזרחים. כלומר, יש סיכוי שהסקטור הזה יהיה מה שהיה הפרולטריון בתיאוריה המרקסיסטית, שכונה בעגה ההיא "סובייקט ההיסטוריה". יש סיכוי שהסקטור החדש הזה יוביל שינוי כללי בחברה הישראלית.

טור אחרון

זהו טורי האחרון במסגרת זו. יחס מיוחד היה לי לכתיבה ב"מקור ראשון", בטור "מבקר חופשי", אותו כתבתי בין 2004 ל-2007 (וזו הזדמנות להצהיר שהקרדיט על הבחירה המוצלחת של שם הטור ההוא מגיע לאמנון לורד) ובטור הנוכחי, "בא לבקר", אותו כתבתי בשנה וקצת האחרונה. היחס המיוחד נבע, קודם כל, בגלל שידעתי שאמי ואחיי לבטח קוראים אותו (או כך אני מניח. אבחן אותם בפגישה המשפחתית הבאה). אבל גם בגלל ש"מקור ראשון" הוא העיתון של הציבור ("ציבור", מילה שמסגירה שאכן אתה בא מ"ציבור") שהיה כור-מחצבתי, כמו ש(לא) אומרים. למעשה, פרסומיי הראשונים הופיעו בעיתון של אותו "ציבור", אמנם קטן בהרבה מ"מקור ראשון". בזמן שעוד למדתי בישיבה בבית אל, ב-1992, פרסמתי בכתב העת של היישוב השכן "עט עופרה" כמה שירים. אניח לביוגרפים לאתרם. הכתיבה לחברה שהיית פעם חלק ממנה מורכבת ומאתגרת. אני מניח שחלק מדבריי הרתיעו או אף, אם איני מחמיא לעצמי, עיצבנו. זאת למרות שאינני, בחיים ובכתיבה, חובב גדול של פרובוקציות. אבל קיבלתי גם כמה וכמה תגובות אוהדות ומחממות לב. אני מקווה שנתראה בעתיד במסגרת זו או אחרת.

קיץ

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

קיץ

ושוב קיץ. חיינו סובבים במעגלים. לא רק התקדמות, אישית וכללית, לא רק פסאודו-התקדמות, כללית ואישית. אלא חזרה נצחית של סתיו, חורף אביב וקיץ וחוזר חלילה. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות, טען שההבדל בין הציביליזציה המודרנית המערבית, על שורשיה היהודיים-נוצריים, והחברות הפרימיטיביות נעוץ בתחושת הזמן. אנחנו, המודרניים, נעים כחץ שלוח לקראת העתיד, ויהיה זה "ימות המשיח", "הביאה השנייה" או הצטברות "הקדמה". הקדמונים תפסו את הזמן כמעגל ההולך וסובב ושב על עצמו.
ואולי אנחנו מייחלים להווה נצחי? המזגנים בעיר מצליחים לעמעם את הקיץ. תרבות המזגנים המפותחת של הישראלים, מפותחת בהרבה משל האירופאים, היא דוגמה מובהקת לתשוקה הכללית של המודרניים לחמוק מעריצות הטבע על חליפותיו ומשוגותיו.
על מזג האוויר הישראלי היו רגילים לקטר. בספרות העברית הקיטורים על החום משתרעים מברנר ועגנון עד שבתאי. אבל דווקא הגלובליזציה של שני העשורים האחרונים מביאה קולות אחרים. ככל שהישראלים רואים עולם, ובייחוד ככל שרבים הישראלים הצעירים שיוצאים לתקופות לימודים ממושכות באירופה ובארה"ב, אתה שומע יותר ויותר קולות מפתיעים. יש לנו מזג אוויר נהדר, אומרים פתאום רבים. החורף האכזר בניכר הצפוני והצפון-מערבי מכה בישראלים הצעירים. עשרה חודשים בשנה יש לנו מזג אוויר פנטסטי, אמר לי חבר ששהה באירופה שנים ארוכות. עשרה חודשים. חוץ מיולי אוגוסט.
ושוב קיץ. ושוב בעיר. כחמש עשרה שנה אני בתל אביב, אבל תמונת הקיץ שלי היא עדיין שביל עפר חיוור ומקומח, נוצץ בשמש צהריים, בפלחות סביב הכפר. את חוברות החופש סיימתי כבר ביום הראשון לחופשה ולפני משתרעים חודשיים תמימים, שבגן עדן שהוא גיהינום שהוא גן עדן של הילדות נדמים כנצח. בשעות הצהריים המעולפות אני רוכב בכבישי הכפר השותקים ובערב על אותם אופניים עליתי על צינור גומי שהונח באמצע הכביש והתגלה כנחש.
כשהזיעה מתחילה להינגר אני מייחל לסתו ועם תחילת הסתו אתגעגע ודאי לימות הקיץ המופזים. אביזרי הקיץ המובהקים ספוגים אמביוולנטיות: ים (צינה וחול), אבטיח (מתיקות ודביקות), שמש (אור וחום), בגדים קצרים (התפעמות ותשוקות מייסרות).

המשתה

באחר צהריים קיצי ופנוי במפתיע מעבודה נטלתי מספרייתי את "המשתה" של אפלטון והלכתי לבית הקפה הקבוע שלי לקרוא בו. על כריכתו הפנימית כתבתי, כפי שנהגתי לכתוב בעבר, את זמן קנייתו על פי הלוח העברי: טבת תשנ"ז. חלפו כחמש עשרה שנה, אם כך, מאז קריאתי בפעם הקודמת. לפנים נהגתי לומר כי ספרים שהתפעלתי מהם בראשית שנות העשרים שלי אינם מכזיבים אותי בקריאה שנייה. זאת בניגוד לסרטים. אבל בשנתיים האחרונות אירע לא אחת שהתאכזבתי מספר שהרעיש אותי לפני עשור ומחצה. "לוליטה" של נבוקוב, למשל, שהדהים אותי בתשנ"ה הדהים אותי, והפעם לשלילה, לפני כשנה במצועצעות ובהתאמצות שלו. אבל באור אחר הצהריים הקיצי המזהיב והולך, מתחוור והולך, מאפיר והולך, "המשתה" הזהיר כבראשונה. איזה עומק ואיזו חיוניות ספרותית יש בשיחה ובתיאור השיחה שמנהלים סוקרטס, אריסטופאנס, אלקיביאדס וחבריהם על מהות הארוס באותו סימפוזיון של יין ושיחה נאה. כמה יפה תיאורו של אריסטופאנס את מהותו של ארוס כתשוקה של מי שפעם היו אחד לחזור ולהיות אחד. בני האדם נולדו בעלי שני ראשים, ארבע עיניים וארבעה רגליים ונחתכו אי אז באמצעיתם, מספר אריסטופאנס, וכעת הם כמהים להתאחד מחדש. כמה מעמיקים שני הדוברים הראשונים, הפחות מוכרים, המדברים על הקשר שבין ארוס לפוליטיקה: הראשון מדבר על כך שהאוהבים מחזקים את המדינה, כי תשוקתם זה לזה מביאה אותם למעשי אומץ לב. והשני טוען ההיפך, הארוס מונע מהמדינה להשתלט על האזרחים ושנוא על העריצים זאת מכיוון שהאהובים מציבים את אהוביהם מעל דרישות המדינה. כמה מודרנית וחיונית החלפת העקיצות בין סוקרטס לאלקיביאדס. כמה ערמומי ואירוני אפלטון, שבטקסט שמבטא גם שנאת נשים ותפיסה שהאהבה האמיתית היא בין גברים שם את דברי החוכמה המרכזיים דווקא בפיה של אישה חכמה, דיוטימה, המלמדת את סוקרטס על טיבו של הארוס. כמה עצובים-מתוקים דברי סוקרטס על כך שארוס אינו יפה, כי היפה אינו משתוקק ליופי וארוס הרי משתוקק. וכמה מעמיקים דבריו על תשוקת האלמוות שמפעמת בארוס, רצונו "להוליד ביפה" בנים ובנות בשר ודם וכך לזכות בחיי נצח, או רצונו של ארוס לחנך וכך "להוליד" ממשיכים ברוח. כי חינוך לפי סוקרטס הוא סוג של אהבה והסוג הנעלה ביותר. לא נס ליחו של "המשתה" ולא נחסר מזגו.

נהג מונית

ידידתי היהודייה הבריטית הגיעה לביקור בארץ עם בתה בת השנתיים ונסענו יחדיו במונית. הנהג דיבור בקולי קולות בטלפון עם עוזרת הבית שלו ובירר מה היא הכינה לצהריים. השיחה הקולנית נמשכה ונמשכה, ההתלבטות אכן הייתה קשה (קציצות או סטייק) וידידתי הוכתה בתדהמה. בלונדון נהג המונית אינו מדבר עם הלקוחות ובטח שלא בסלולרי ובטח שלא בקולי קולות. אבל מה הגויים האלה מבינים.
ואפרופו לונדון. איבדתי את "שירה" של עגנון שלי. לבטח השאלתי אותו למישהו ושכחתי למי. הלכתי, אפוא, לחנות הספרים (החדשים) הגדולה במדינה, ל"צומת ספרים" בדיזנגוף סנטר. אבל אין להם את "שירה". לא זו אף זו: אין לאף חנות ברשת בתל אביב. וזה עגנון. אינני מדבר על ביאליק, ברנר, גנסין, שופמן, ברדיצ'בסקי. תמהני אם יש בלונדון חנות ספרים בעלת יומרה כלשהי שבה לא תוכל להשיג את דיקנס, שייקספיר, אוסטין או קונראד. אבל אנחנו "עם הספר".

אוטופיה

פורסם במגזין "מוצש" של "מקור ראשון"

אוטופיה

יש אנשים, ואני ביניהם, שתמונת עולם אוטופית נעוצה במוחם. חזון של סדר עולם מלא הנאה ונטול סבל מוקרן במסך אח"מים פרטי בחדר מחדרי ראשם. עולם בו אנשים מתענגים, משתעשעים ומשחקים. המשחק, כך השאיפה האוטופית, יחליף את העבודה. האדם הוא אדם במלוא מובן המילה רק כאשר הוא משחק, כתב שילר במכתם ידוע ולהפוך את העבודה למשחק הייתה אחת התמות שהעסיקו את בעלי החשיבה האוטופית מקדמת דנא. מייסד ז'אנר האוטופיה, כי אוטופיה היא גם ז'אנר ספרותי, ההומניסט האנגלי תומס מור, חשב כבר ב-1516 על סוגיית העבודה. באוטופיה שלו מקפידים לא לעבוד יותר משש שעות ביום. על אותן שש שעות של עבודה במרץ מקפידים מאד, וזו תשובה חלקית לתהייתו העצמית של מור על סכנת הבטלה שתשרור עם ביטול תמריץ הרווח בחזון שלו (כי הכסף מבוטל ב"אוטופיה" שלו). אבל מקפידים באותה מידה כי "איש לא יתיש את עצמו בעבודה ממושכת כבהמה מהנץ החמה ועד חצי הליל. סבל זה גרוע מעבדות, ואף על פי כן אלה הם חיי העובדים כמעט בכל מקום" (תרגום: איילת אבן-עזרא; עריכה מדעית: ד"ר רז חן-מוריס; "רסלינג", 2008). מור מסביר באריכות מדוע מספיקות די והותר שש שעות עבודה ביום לכלכלת המדינה. ראשית, כולם עובדים, נשים כגברים. אין אפליה בזכות ובחובה לעבוד כך שהפריון גדול. שנית, כיוון שאין מעמד בטל, כמו העשירים-האצילים באירופה, על שלל משרתיהם הלא-יצרניים, הרי שכוח העבודה גדול אף יותר. שלישית, באוטופיה לא עוסקים בעבודות לא חיוניות, לא עוסקים במקצועות "נבובים ומיותרים לחלוטין, המשרתים את חיי המותרות והתאווה בלבד". הייצור מכוון לצרכים האמיתיים של הקהילה כך שעבודת שש השעות היומית מספקת צרכים אלה בשפע.
סוגיית העבודה מרכזית לחזון האוטופי, כי העבודה נתפסת כעול שהוטל על כתפי בני אנוש ולמקור סבל מרכזי. חלק ניכר מהאוטופיסטים רואים אותה כך ובכך הם מסכימים עם המחשבה היהודית-נוצרית שרואה בעבודה קללה שקולל בה האדם הראשון: "בזיעת אפיך תאכל לחם". דווקא במחשבה המרקסיסטית נתפסת העבודה כחלק אינטגראלי מהמצב האנושי, כיסוד בהגדרה האנתרופולוגית של האדם. אם כי יש כאלה שמבחינים כאן בין מארקס המוקדם, של "כתבי השחרות", בהם ניתן ביטוי לחזון אוטופי שבו העבודה הופכת לשעשוע ולמשחק, לבין מארקס המאוחר, של "הקפיטל", שראה בעבודה ובייצור חלק מהמגדירים של האנושות. בכל אופן, חלק מהביקורת שנמתחה משמאל לאורך השנים על מארקס, נגעה בקבלה הזו שיש בהגותו של ההנחה שהעבודה והייצור הם בלתי נמנעים.
חזון של עולם אוטופי של התענגות ואי-עבודה (או עבודה מינימלית) מייצר כמיהה גדולה ותחושת כיוון ויעד. הוא מקביל (ובעצם קשור מאד) לכמיהה הדתית ל"ימות המשיח". אבל חזון כזה הוא גם מתכון לייסורים. ההווה מושווה לסרט האוטופי שמוקרן במוח ונראה מולו דל, אפרפר, שרירותי. ביאליק כתב ב"עם דמדומי החמה" על מיקומה של אוטופיה דמיונית ב"איי זהב" דמיוניים ומתאר מה החלום על איי האושר עושה לחולמים: "הֵם הָאִיִּים הָרְחוֹקִים, הָעוֹלָמוֹת הַגְּבֹהִים/ זוּ בַחֲלוֹמוֹת רְאִינוּם;/ שֶׁעָשׂוּנוּ לְגֵרִים תַּחַת כָּל-הַשָּׁמָיִם,/ וְחַיֵּינוּ – לְגֵיהִנֹּם". החלום האוטופי הופך, לעתים, את החיים לגיהינום, החיים שנשפטים לחומרה נוכח הפנטזיה. ועם זאת, במובן מסוים, אינני מתעניין בשום רעיון שאין בו יסוד אוטופי. למשל, במלל ובלהג הרב שאנו טובעים בהם ואף מייצרים אותם ביחס לתרבות. כל גישה לתרבות שמקבלת את המציאות התרבותית כהווייתה ועוסקת בתרבות העכשווית כמו שהיא, ואינה מנסה לראות מעבר לה, כל גישה כזו אינה מעניינת אותי ממש. התרבות קשורה לפנטזיה ולכמיהה ליופי האנושיות והפנטזיה והכמיהה ליופי הן המוקד של החשיבה האוטופית. וכל תרבות או דיבור על תרבות שאינו מציג מודעות לכך אינו מעניין אותי ממש.
העידן האחרון של חשיבה אוטופית במערב היה בשנות הששים. אחד המניפסטים המרשימים ביותר לאוטופיזם של העידן ההוא, ואחד מספרי העיון המדהימים ביותר שקראתי בחיי, הוא הספר "Life against Death", של נורמאן או. בראון. בראון, פרופסור לשפות קלאסיות, נטל בספר הזה את רעיונותיו של פרויד וניסה לזקק מהם דרך לבנייתה של חברה אוטופית. בעוד פרויד היה פסימיסט, וגרס שהבחירה של המין האנושי היא בין קיום אלים וכאוטי לקיום של ציביליזציה, שבהגדרה מדכאת את הליבידו וחדוות החיים, בראון גרס שניתן לייצר חברה חדשה שבה "החיה החולה", כפי שקרא ניטשה למין האנושי, תוכל לממש את מלוא הפוטנציאל שלה, להתענג על הקיום הגופני ולקבל ללא מורא את ודאות המוות. זה ספר חריף ונבון ביותר שהנו בעצם אחד המניפסטים האינטלקטואליים שהכשירו את המהפכה המינית של הסיקסטיז. אבל האוטופיה של הסיקסטיז נכשלה ומאז למדנו להיות ציניים וחשדניים ומרוכזים בעצמנו. האוטופיה, אם היא קיימת בחברות שלנו, הופרטה: איש-איש מנסה להגיע לאושר הנכסף בכוחות עצמו.
האם נגזר דינן של האוטופיות להיות ב"שום-מקום" (אחת ממשמעויותיה של המילה ביוונית), מלבד מבחדרי מוחנו? או אף על פי שתתמהמה בוא תבוא?

ירושלים – תיקון

קוראים כתבו לי שהתפעלותי מהרכבת הקלה בירושלים, באחד הטורים האחרונים, עושה עמה חסד ולא צדק. התחנות שלה צפופות וחשופות לשמש ולגשם. מכשירי מכירת הכרטיסים אינם פועלים תדיר. הרכבות צפופות מאד בשעות העומס וזמן ההמתנה להן אינו קצר לעתים קרובות. קורא אחר של הטור הנדון העיר לי שאמנם תיאורי התחנה המרכזית בירושלים שהובאו בו נכונים, אבל התחנה המרכזית בתל אביב אינה יותר מלבבת.

עושר ועממיות

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

על העשירים

"אתה יודע, ארנסט, העשירים, העשירים-באמת, שונים מאיתנו". "כן, סקוט, יש להם יותר כסף". זה אחד הדיאלוגים המפורסמים בתולדות הספרות, דיאלוג שארנסט המינגוויי טען שהתנהל בינו לבין סקוט פיצג'ראלד (דיאלוג שכנראה לא היה, אלא נברא). על הדיאלוג הזה העיר מבקר הספרות ליונל טרילינג שעל אף שרגילים לראות את השורה של המינגוויי כשורה הטובה בדיאלוג, המינגווי הדמוקרט שופך צוננים על האובססיה של פיצג'ראלד ביחס לעשירים, הרי שפיצג'ראלד צדק: כסף משנה בני אדם ואחד מתפקידיה של הספרות לתאר מהם השינויים הללו.
לפני זמן מה ניהלתי שיחה מאלפת עם בחורה שגדלה בבית עשיר מאד. הבחורה המוכשרת עוסקת כיום באמנות, כמרד בבית ובסביבה העשירים כקורח בהם גדלה. הזעם שלה על הסביבה הזו עצום והתובנות שלה היו מאלפות. "תראה", היא אמרה לי, "אני אסביר לך מה המשמעות של לגדול לתוך ים של כסף. הרי רוב האנשים בעולם הם כאלה ממוצעים, הם סתם, לא מיוחדים משום בחינה. אבל ברגע שאתה לא חייב להתפרנס, אם אתה סתם אחד בלי תשוקה גדולה, אתה מאבד כיוון, אתה מתחיל להסתחרר, אתה נכנס לורטיגו. רוב בני האדם הממוצעים, אלה שאין להם חזון גדול וכדומה, החיים שלהם מקבלים צורה ומתמלאים בתוכן מעצם זה שהם צריכים להתפרנס. כך המטרה הפשוטה הזו מארגנת להם את החיים. אבל כשאין לך צורך דוחק כזה הכל נהיה כאוטי". "ומה לגבי אלה שיש להם חזון גדול? למשל, אלה שרוצים לעשות עוד כסף בעסקים? לנצח מתחרים? להגדיל את החברות שלהם וכדומה?". "תראה, מי שבאמת שאפתן בעסקים אכן יש לו מטרה ממוקדת. ואגב, זה היתרון של מי שבא ממעמד נמוך לעולם הביזנס והכסף, הרעב הזה. אבל אני אומר לך מה למדתי מניסיוני לגבי אנשים מצליחים בעולם הכספים והעסקים. קודם כל, צריך איזו מידה של אטימות מוסרית כדי להצליח שם, לא לראות בעיניים. אבל חוץ מזה, מה שלמדתי הוא שהכישרון לעשות כסף הוא כישרון שאינו גורר אחריו כישרונות אחרים. זה כישרון מסוים מאד, מבודד מאד, כמעט כמו חוש מוזיקלי. אלה לא בהכרח, לרוב בעצם לא, אנשים מעניינים או סקרניים. הם טובים מאד בדבר אחד: בלעשות כסף".
זה כמובן לא מחקר מדעי וסביר שחוות הדעת הזו מותנית בחוויות סובייקטיביות. אבל תובנותיה של הבחורה העשירה והפיקחית מעוררות למחשבה.

חומוס

חומוס הוא כמו יין. מלבד זה שהוא אינו עשוי מענבים, אינו אדום, אינו משכר ולא משתפר כשהוא מתיישן. אבל הוא כן כמו יין במובן זה שקערת חומוס במקום אחד שונה דרמטית מקערת חומוס במקום אחר ודרושה אנינות טעם להבחין ביניהן. חומוס הוא מאכל עדין מאד, למרות עממיותו, וטווח הטעמים שניתן להפיק מהקטנית הצנועה הזו רחב מאד. יוסיף דעת יוסיף מכאוב ויוסיף אנינות יוסיף מחסור. מחסור בחומוס טוב. אני, הבה אומר זאת בגלוי ובאומץ, אנין טעם בענייני חומוס. אני מבין בחומוס, אתם מבינים? וזו בעיה. מקדשי חומוס רבים ומפורסמים קיימים בארץ. אבל אלה מקדשים לעבודה זרה, לאשרה ולבעל, שאינם הדבר האמיתי. שני מוסדות ירושלמים מפורסמים המתמחים בחומוס, ומפאת קדושת הגיליון לא אזכיר את שמם, הינם מאחזי עיניים לדעתי. לא זו הדרך ולא על זה דיבר המשורר. משכן ידוע ומיוחצ"ן לחומוס בצפון תל אביב, המפורסם באקסצנטריות של מלצריו, הוא אולי משכן לאמנויות הבמה, אבל הוא אינו היכל לחומוס טוב. חומוס יפואי מפורסם, שזוכה בפי רבים לכינוי "החומוס הטוב בארץ", הוא הונאה אחת גדולה. זה שהמלצרים מזלזלים בלקוחות אינו אומר שסחורתם טובה, כמו שזה שמישהי דחתה אותך אינו אומר שהיא האישה המושלמת. חומוס בינוני מינוס, ברמה של חומוס קנוי בסופר, מוגש שם ביפו באותו סגנון של חוסר סגנון מכוון, בדומה לאותו סגנון של סיפורי ברנר, שעליו טבע פרופסור מנחם ברינקר את הביטוי הפרדוקסאלי "רטוריקה של כנות". גם כאן, האלמנטאריות של ההגשה (קוצר הרוח, השלכת הצלחות לכיוון הסועדים, היעדר חמוצים ראויים לשמם), אינה מעידה על היעדר גינונים, אלא היא סוג של גינונים מחושבים היטב. אנשים, אתם מבינים, לא באמת מבינים בחומוס. הם חושבים שחומוס זו אווירה. הם סבורים שחומוס זה משל לעממיות. הם גורסים שחומוס הוא מטפורה לאותנטיות. ולכן הם הולכים שבי אחר תפאורות: חזות מרושלת ופשוטה במכוון, אדישות ואף תוקפנות של מלצרים, בעלי בית מבני דודנו וכדומה. אבל חומוס הוא לא משל, הוא נמשל. חומוס הוא בראש ובראשונה ובאחרון ובאחרונה מאכל; מאכל אלוהי כשהוא נעשה כמו שצריך, אגוזי ודשן, ומאכל תפל ומִשחתי, כשהוא לא. כמה פעמים נפלתי בהמלצות של אנשים שאינם מבינים, שנשבעים ביקר להם שחומוס זה וזה זה הדבר האמיתי, שאבּוּ אחד שבא מהגליל לתל אביב ופתח חומוסייה ראוי לשלושה כוכבים במדריך מישלן של החומוס. אני בטוח שבקרב בני דודנו הערבים מסתלבטים על חוסר ההבנה של היהוד הפרייארים. כלומר, אותם אלה שמגישים חומוס בינוני. לא אותם אלה שמגישים את פאר היצירה, כמו ב"לבנונית" באבו גוש למשל. כמה מהחומוסיות הטובות בתל אביב, "משוואשה" בפינסקר למשל, הן דווקא חומוסיות כמעט יאפיות, בלי אוונטות של אותנטיות, בלי סדיזם של מלצרים, בלי גינונים של סגפנות מעושה המעידה כי החומוס כאן הוא כביכול העיקר. באותן חומוסיות החומוס, לא התדמית, הוא באמת העיקר.

ירושלים

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

התחנה המרכזית בירושלים

בסמסטר שהסתיים זה עתה העברתי סדנה לביקורת תרבות ואמנות ב"בצלאל" שבירושלים. כך קרה, שלראשונה זה שנים רבות, ביקרתי בעיר הבירה לפחות פעם בשבוע. הביקור השבועי חשף אותי לשינויים שחלו בירושלים מאז התקופה האחרונה ששהיתי בה רבות לפני כמעט עשור וחצי. השינויים בצבצו כבר בעורק התחבורה הציבורית החשוב ביותר שמחבר את תל אביב לירושלים, קו 480. בנסיעתי הראשונה לעיר הקודש, העיר אחד הנוסעים, יהודי מבוגר, מזוקן ודתי, לנהג על השירים שהתנגנו ברדיו. השירים הללו התנגנו לא בקול רם במיוחד אך לא בחרישיות. היהודי המבוגר מחה ולא בצורה עדינה על השירים והגיע מהר מאד לאמירות גורפות שמקורן בהקשר המיידי של הנסיעה באוטובוס לא היה ברור עד תום: "לא יעזור לכם כלום", הוא אמר לנהג, "זו מדינה יהודית". "מי זה 'לכם'?!" תהה הנהג. אבל היהודי המבוגר לא ענה לו: "תסגור את הרדיו או שתשים שירים אחרים, זו מדינה יהודית". אך אז שלף הנהג שחום העור קלף מנצח: "אבל אני לא יהודי! וזו גם המדינה שלי". הוויכוח שכך, המענה של הנהג נותר ללא מענה אך הוא גם הנמיך מעט את המוזיקה, בחצי-פשרה. בנסיעה אחרת בקו הזה, הפעם מירושלים לתל אביב, הושמע הרדיו שוב בקול יחסית גדול. היה נדמה לי שמדובר במהדורת חדשות של אחד הערוצים המסחריים המשודרת ברדיו. האינטונציה המעצבנת של קרייני החדשות, המטעימים את דבריהם במנגינה השגורה בפיהם, כאילו, אני מהרהר לפעמים, הם מדברים לילדים מפגרים שצריך להטעים להם מילה מילה, הייתה זו המוכרת. אלא שמשהו בתכנים העיר אותי מתרדמתי: בראש החדשות דווח על הלוויית גדול תורה חרדי. אחר כך רואיין בניזרי, שיצא כמדומני אז מהכלא, בראיון אוהד. התבוננתי בנהג: הפעם התחלפו התפקידים ודווקא הנהג חבש כיפה גדולה של "מתחזקים". הבנתי שאני עד לתופעה סוציולוגית מרתקת: מהדורת חדשות חרדית שנעשית כולה, מבחינה צורנית, כחיקוי למהדורות החדשות בערוצים המסחריים. בכל מקרה, קו 480 הפך כבר הוא לזירת מפגש ולעתים חיכוך בין חרדים ודתיים לחילוניים. כאילו הדמוגרפיה ממחישה את עצמה בכך שירושלים הדחוסה כבר זולגת מכל עבריה, שולחת מפלים לכיוון תל אביב. אבל החוויה החשובה ביותר מבחינתי ביחס לירושלים בהווה היא התחנה המרכזית בירושלים. וזו חוויה מדכאת. ההמולה, הצפיפות, היעדר החוש האסתטי, חוסר הסדר ומעל הכול התחושה של עוני ו-low life. ישנה כאן איזו שלומיאליות בסיסית בכניסה לתחנה, בתור לבדיקת התיקים. התור הזה מבולגן, לא מוסדר, כולו על הרחוב, והוא יוצר תחושה של צאן-אדם המבקש להידחק למכלאה. זה עניין שאפשר לתקנו, אך הוא מעיד על היעדר חוש אסתטי בקרב הרשויות. הבדיקה היא הכרחית כמובן, לנוכח הפיגועים שעברו על העיר המיוסרת הזו, אבל ניתן להסדיר זאת בצורה מכבדת יותר. אך מה שלא ניתן להסדיר באמצעות שינוי קוסמטי הוא את התמונה המובהקת של עולם שלישי שמציגה מהתחנה המרכזית. את העוני והכיעור שנובע מעוני – את זה לא ניתן לייפות במטה קסם. ירושלים ענייה משזכרתי אותה. דתייה יותר וענייה יותר מהעיר שהכרתי לפני עשור וחצי. בנסיעה אחת ברכבת הקלה החדשה, שממנה התפעלתי מאד, ניכר הפער ביתר הדגשה, הפער בין אמצעי תחבורה מתוחכם ו"אירופאי" לאוכלוסייה דלה ומרובה. אני אוהב את ירושלים ומתרגש מנופיה ומאתריה. אבל המראות בתחנה המרכזית, וגם בשכונות החרדיות שאליהן מזדחל האוטובוס הנוסע להר הצופים (משום מה לא חושבים פרנסי העיר שתלמידי האוניברסיטה זכאים לקו מהיר וישיר לאוניברסיטה), הם מראות מדכדכים. אני יודע שמכר שלי, בחור חרדי ראוי להערצה, עושה עבודת קודש בניסיון לשנות את היחס של החברה החרדית לעבודה. השינוי הזה הכרחי. מעולם לא חשבתי שאני, איש ספרות שיחסו, כמו יחסיהם של אנשי ספרות רבים, לעבודה הוא אמביוולנטי (פעם מנחם בן כתב הגדרה קולעת למשורר: "מי הוא משורר? משורר הוא אדם שלא אוהב לעבוד"), יטיף להכרח בעבודה. אבל הדלות והכיעור הירושלמיים ממחישים היטב את המצב: אדם לעמל יולד, ואם לא יוליד עמל מתוכו אך כן יוליד בנים ובנות לרוב– לאומללות יולד.

משל בלי נמשל

היום הארוך בשנה כבר מאחורינו. 21 ביוני. האין זה מוזר שבתודעתנו שיאי הקיץ הם יולי ואוגוסט, ולעתים גם "שלהי דקייטא שקשים מקייטא", דהיינו ספטמבר, בעוד ששיא הקיץ הרשמי כבר חלף-עבר? איני בקיא במטאורולוגיה. אני מניח שיש הסבר לכך ששיאי החום מתחוללים דווקא אחרי שחל היום הארוך בשנה. אבל אני מוצא בזה משל פיוטי נפלא: אנו מצפים לעתים לאירוע גדול שיתרגש עלינו בעוד אינני חלים וחשים שהשיא כבר נמצא מאחורינו. אבל מה הנמשל? אולי זה יהיה נמשל הולם: אמיל זולא, ברומן "היצירה", רומן שראה אור ב-1886, תיאר את מאבקו של צייר להכרה. דמות הצייר מבוססת על סזאן, חברו של זולא באותה עת. והנה, אם אני זוכר נכון, באחד הרגעים ברומן, הצייר שזכה סוף סוף להכרה והערצה פוגש בציירים צעירים ושאפתניים המביעים את תקוותם שגם הם יגיעו למעמדו יום אחד. "אינכם מבינים", אומר להם הצייר המבוגר, "שעכשיו אתם מצויים בשיא חייכם? בשנות היצירה והמאבק, כשאתם לבדכם מול הבד המתוח, לבדכם מול עצמכם. התהילה היא ריקה לעומת החיפוש והתעייה וחדוות הגילוי". הנה הנמשל שחיפשתי למשל היום הארוך בשנה: מה שנראה כשיא – חל הרבה אחרי שהשיא האמיתי כבר חלף-עבר.

צחוק ופחד

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

"תרגיע" העונה השמינית

הסופר הגרמני,היינריך פון קלייסט, כתב במסתו "על תיאטרון המריונטות", שהסיבה לכך שריקוד המריונטה יפה מריקוד הרקדן האנושי נעוצה בכך שהרקדן האנושי מודע לעצמו. היעדר מודעות עצמית יוצר את היופי של ריקוד המריונטה בעוד מודעות עצמית פוגמת ביופי כזה. זו אולי הבעיה העיקרית שלי עם העונה החדשה של "תרגיע", העונה השמינית. לארי דייויד מודע כעת לתמצית מהותו, איפיונו כ"מתנקש חברתי", כפי שקורא לו ג'ף, חברו, באחד הפרקים בעונה החדשה, כלומר כמי שהתנהגותו היא אנטי סוציאלית. ברגע שמהות האישיות של דייויד הפכה לגלויה ולמנוסחת, היא גם הופכת לנוסחתית וצפויה. גם הפרק שעשה לו כבר שם (היה מי שהציע לנתניהו ואבו מאזן לצפות בו), "העוף הפלשתינאי", מאכזב. הפרק עוסק במסעדה בלוס אנג'לס שמגישים בה עוף בנוסח פלשתינאי ובה לארי היהודי נהנה לסעוד, למרות שכל חבריו היהודיים זועמים עליו ועל המסעדה. דייויד אף נמשך לפלשתינאית זועמת בנימוק הקורע למדי שתמיד נמשך לנשים שלא רצו אותו והנה מצא אישה שלא רק לא חושקת בו אלא אפילו לא מכירה בזכותו להתקיים. זו בדיחה בכלל לא רעה, אבל העונה החדשה, ככלל, מאכזבת.

ווס אנדרסון

אני ממשיך ברשותכם במסכת התלונות על הקולנוע העכשווי. הקינה משחררת. ראיתי את "ממלכת אור הירח" של ווס אנדרסון המציג כעת בבתי הקולנוע. אנדרסון הפך משום מה בעשור האחרון לקולנוען נחשב. לא התפעלתי מאף אחד מסרטיו הקודמים ("משפחת טננבאום", "עמוק במים", "רכבת לדרג'ילינג") למעט "המרוץ לצמרת של מקס פישר", סרטו המוקדם. אם היה משהו מרענן באסתטיקה ואפיון הדמויות המוגזמים והמוקצנים במכוון של סרטיו בעבר, הרי שב"ממלכת אור הירח" הם הופכים למניירות. וכאשר הקישוטים הללו כבר לא מפתיעים אנחנו נותרים עם בימאי שאין לו מה לומר. ב"ממלכת אור הירח" הגיבורים הראשיים הם ילד וילדה המתאהבים זו בזה, מתנהגים כמבוגרים שלא כפי גילם ולמעשה עורכים פרודיה לא מכוונת על יחסי גבר ואישה. יש מתיקות בילדים המנסים להתנהג כמבוגרים. מתיקות שהיא סוג של קיטש. הילדים המחקים מבוגרים מקרינים על סרטיו הקודמים של אנדרסון שבהם מבוגרים מתנהגים כילדים. אין הבדל בעצם בין מבוגרים וילדים בעולמו של אנדרסון והאי הבגרות הזו יוצר את חוסר המשקל של יצירתו.

אוונגרד

לא כל "אלטרנטיבה" היא מעניינת, כשם שלא כל "מיינסטרים" הוא גרוע. אבל בשבוע שעבר יצאתי להופעה אלטרנטיבית ב"צימר" בתל אביב, מעוז אלטרנטיבי מרופט כדבעי כפי שתובע הז'אנר, ונהניתי מאד. כארבעים איש התקבצו ובאו בסתם יום של חול לראות את להקת "Farthest South" בקטעי נגינה שביניהם, ולמעשה במקביל לחלקם, הקריא מבקר הרוק האגדי, קובי אור, שירים, שהוא מעדיף לכנותם "קטעים". הקטעים הללו הם בעיניי שירה חזקה וישירה, כאובה ומכאיבה, ועם זאת מרובת ניואנסים. הנה למשל כמה ציטוטים מקטע שעוסק ב"אנשים שלא עשו ילדים". "האנשים שלא עשו ילדים/ החיוכים שלהם הם רצועות/ צבעוניות/ של כלבים בלי כלבים/ והם הולכים איתן ברחובות […] גיטרה בעלת מיתר אחד/ תוף עם עור מקומט/ פסנתר לו רק קלידים שחורים/ הראי שבאמבט מתפשט/ לכל קירות החדרים לאט לאט […] אין מי שיבקר אצלם בבית חולים/ ובסוף בסוף כשבקבר הם טמונים/ רק אז מעצמם ובשרם/ משהו חי ייווצר: תולעים". דימוי רצועת הכלב הוא נהדר, דימוי לחיוך שאין לו יעד ותכלית, כמו רצועת כלב מעוקלת כחיוך אך ללא כלב. אך עם זאת הדימוי שומר על אמביוולנטיות ביחס לגידול ילדים, חושף משהו מהאינטרס של ההורים, מהצורך שלהם בהפגת בדידותם, שאינו שונה אולי, מהרצון בחיית מחמד. שימו לב גם לדו-משמעות החסכונית בדימוי ה"עור המקומט" של התוף. והראי מתפשט כי בהיעדר ילדים "האני" פוגש רק את עצמו. ואילו הסיום, למרות ההקצנה, חזק ואפקטיבי. הלהקה, "Farthest South" (יאיר יונה – בס, חפצים; ברי ברקו – גיטרה חשמלית; יאיר עציוני – לפטופ, מוג, בס; סיון ציימר – וידאו; נגן אורח: יוחאי וולף – גיטרה), משלבת בין פסיכדליה לג'אז, קראוטרוק, פוסט-רוק וקומפוזיציה מודרנית. אני מבין קטן למדי בסגנונות המוזכרים, אבל התוצאה בהופעה הייתה מדיטטיבית ותקשורתית. המסתורין והסיזיפיות-הרפטטיבית לעתים של המוזיקה, התמזגו בתכנים הקודרים של קובי אור. להופעה היה כך אופי מובחן, אטמוספרה עקבית. הופתעתי מאד בסוף ההופעה לגלות שקטעי הנגינה לא היו מתוכננים ונוצרו אד-הוק בידי כל אחד מהנגנים על הבמה. ההופעה הייתה מהוקצעת והאלתור נחווה כמתוכנן.

משהו על ההבדל בין דיכאון וחרדה

אם צריך לבחור אז חרדה עדיפה. בנקודות, ברור, לא בנוקאאוט. החרד חרד בדרך כלל מהעתיד: משהו יקרה, הוא לא יוכל לעמוד במטלה מסוימת, הוא ייכשל. בעוד למדוכא אין גם הווה ואין עבר, קל וחומר שאין עתיד. החרד חרד שיקרה לו משהו, אבל הוא עצמו מעט מובחן מהמשהו הזה שאולי יקרה לו. ואילו המדוכא מתקיף ישירות את עצמו. החרדה היא למי שיש לו משהו והוא חושש לאבדו. למדוכא אין דבר משלו, כך לפחות הדיכאון משכנעו. החרדה מתקיפה כמו מבחוץ ואילו הדיכאון עולה מבפנים. אבל כאן יתרונו המסוים של הדיכאון: הדיכאון ממרכז את "האני" סביב כאבו ואילו החרדה מערערת את "האני" הזה לנוכח ההתקפות והפלישות מבחוץ. "האני" כמו מתפוגג למול עוצמת החרדות, וקור זוחל במקומות שבהן שכן פעם "האני" בחדריו לבטח. זו נבילה וזו טריפה ושצער לא נדע.

אבא

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני שבוע ערכנו אזכרה לאבי. במשפחתנו מתקיים בזעיר אנפין מה שהטיח מנדלי מוכר ספרים בכנסת ישראל, שדווקא עם בוא ימי האביב, השמחה והאור מתחילין ישראל בתעניותיהם. ואכן במשפחתנו, בעקבות סדרה של טרגדיות, דווקא הקיץ המופז הפך להיות מה שמכונה אצלנו בהומור מריר: "עונת האזכרות".
הייתי סמוך לבר מצווה שלי כשאבי נפטר וכיום אני סמוך לפי שלוש מכך, כלומר שליש מחיי עד כה עברו עלי בצוותא עם אבי ושני שלישים בלעדיו. אני מציין את זה לא רק לגופו של תאריך "עגול". אבי הוריש לי במותו חשיבה אריתמטית ואף סוג של נומרולוגיה. בגיל עשרים וארבע חרדתי מכך שהגעתי למחצית מגילו בשעת מותו. בגיל 33 מכך שהגעתי לגילו בשעה שהתחתן – ואני ברווקותי. ואילו לפני שנה ציינתי לעצמי שרבע מאה חלפה כבר מהסתלקותו.
האבל שלנו, שלנו-כולנו כוונתי, מגוון בגילוייו. עד שנות העשרים שלי הוא התאפיין אצלי בכך שאחת לשנה, בלי קשר לתאריך האזכרה, ולא תמיד משום שעלה בי זיכרון קונקרטי של אבי או שמישהו העלה את זכרו בפני, פרץ מתוכי, כמו גייזר קפריזי, שאין לדעת מתי יזנק, געגוע חונק. הייתי מתפתל במיטתי, אם הדבר אירע בלילה, או פורש לקרן זווית, אם הדבר אירע ברשות הרבים, ולוחש לעצמי, נשנק: "אבא שלי, אני מתגעגע אליך, אני כל כך מתגעגע אליך, לאן הלכת?". לפעמים היו הדמעות המציפות מלוות כמו בפנייה מסבירה לנוכח אנונימי: "אבא שלי מת, אני מתגעגע לאבא שלי". באותם רגעים חשתי לפתע בנוכחותו הגופנית, בעיקר את זיפי פניו ורכות שפמו כמו מתחככים בפני. ואחר כך היה הכל מתכסה במהירות עד לפעם הבאה. כמו בתנועה חטופה של אנשים צנועים שגילו שחשפו דבר מה לא יאה, הכל היה מתכסה בהרף עין ועובדת מותו של אבי חזרה כביכול להיות במוחי אחת ממיליון העובדות שנאגרות במוחנו. כמו, למשל, העובדה שבירת מדינת ניו יורק היא דווקא אולבני כך גם לי דווקא אין אבא.
כמו ביחס להרבה עובדות בסיסיות בחיינו שאינן זכורות לנו ביומיום, למשל חשיבות חסדי האטמוספרה לחיים על פני כדור הארץ, כך גם אני לא מודע בבירור להשלכות מותו של אבי על חיי. כמונו כולנו שמודעים לגרביטציה, לכך שאיננו יכולים לרחף סתם כך מעל האדמה, כך גם אני מודע לדברים המתבקשים יותר שנובעים ממות אבי, לכך, למשל, שהעיסוק שלי בגבריות ומשמעותה נובע מכך שבגיל ההתבגרות לא עמד מול עיני מודל אבהי. אבל לגבי דברים רבים אחרים אינני מודע להשלכות המוות הזה אף שוודאי לי שהן קיימות; ואם להמשיך במטפורה שלעיל, אני מפנטז לעתים על חיים בכוכבים אחרים, מבלי לזכור את אי אפשריותם בגלל היעדר אותה אטמוספרה.
בשנים האחרונות זיכרון אבי בא אלי לעתים דרך שירים שאהב, ואותם אני שומע לפעמים בערבי שבתות כשמושמעים ברדיו שירים עבריים ישנים: במשעול בלב שדות זוג פוסע לבדו, אור הירח על ההר, עופרה חזה שאבי ציין פעם שהוא אוהב את שירה "שמור נא עלינו כמו ילדים". אך מה היה אבי חושב עלי היום? על העדפותיי התרבותיות, למשל, שאני חולק עם קוראיי מעל דפים אלה? קל וחומר על בחירות אחרות שעשיתי בחיים? האם היינו מתווכחים? האם היינו קרובים?
כמה הכרתי בעצם את אבי? אני שואל את עצמי ומתחייב בפעם האלף לצאת למסע בקרב חבריו ומכיריו שיספרו לי עליו, יודע שהשנים חולפות והעובדה שטרם עשיתי זאת אולי נובעת לא רק מטרדות החיים אלא מסיבה עמוקה יותר, מהשבת נטישה תחת נטישה, מכעס על אבי שהסתלק כך ממני, כעס שאינני מצליח לחוש בו במודע עד עצם היום הזה.
כמה הכרתי בעצם את אבי? בשנים שחלפו ניסיתי להתחקות אחריו לפי הספרייה שלו שהותיר בביתנו. הש"ס שקיבל מסבו הרב החיפאי ובו למדתי אף אני בשנים שאחר פטירתו; ביוגרפיה של בן גוריון שזכור לי שקרא פעם; "שיח לוחמים" שבמבט לאחור מפתיע-ולא-מפתיע שהיה בביתנו; חוות דעתו השלילית על "מסילת ישרים" של רמח"ל, כספר שסימן עבורו את ההפחדות ומוסריות היתר שמנזקקים לה לעתים בישיבות; ספרי הביולוגיה והכימיה שמהם למד ולימד (למד ולימד, בצד תלמוד, דווקא בתיכון חילוני); ספר השירים של משה טבנקין שנתן במתנה לאמי עם הקדשה אוהבת. אך השירים שאהב והספרים שהותיר מציירים דיוקן חסר מאד שאף בלוויית זיכרונותיי לא יוצא ממעומעמות.
לאחרונה נזכרתי באבי בעקבות הגילויים הדוחים של שנאת זרים שהתחוללו לנגד עינינו בשבועות האחרונים. אבי שהיה בוגר ישיבת מרכז הרב וממקימי תנועת "התחייה", אבי שאליו הצטרפתי להפגנות של הימין ולהקמות התנחלויות, אבי שאחריו הלכה משפחתנו לחבל ימית על מנת "לעצור את הנסיגה מסיני", מאבי לא זכור לי ששמעתי מעולם דיבור גזעני כלפי פלשתינאים (למעט אולי ביטויי כעס אחרי אירועים רצחניים). זיכרון אחר דווקא זכור לי: היה בכפרנו בית חרושת זעיר לצעצועים שפועל ערבי עבד בו. כל אימת שנהג אבי והיה רואה את הפועל יוצא מהמפעל היה עוצר ברכבו ונותן לו טרמפ. זכורה לי כילד ההפתעה מכך שאבי והפועל נהגו אף לנהל ביניהם שיחה לבבית. "אבו אסעד" קרא הפועל לאבי על שמי, בכורו, "אבי האריה". ואני התגאיתי בכך שאני זה שהענקתי לאבי את שמו והשתוממתי על ששם זה כמעט וזהה לשמו של אויבינו מצפון.

לואי

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

אני במרתון מתנשף של צפייה ב"לואי", הקומדיה של הסטנד-אפיסט לואי סי-קיי (שמשודרת גם ב""יס"; אני רואה אותה בדיוידי כמעט ברצף, שיטה שמאפשרת התענגות מרוכזת וממושכת על סדרות, אך גם יוצרת זילות מסוימת ביחס אליהן, כמו ביחס לכל דבר טוב שמצוי לפתע בשפע). הסטנד-אפ והקומדיה המבוססת על סטנד-אפ, כתבתי כאן בעבר, הם מהז'אנרים האמנותיים הנעלים ביותר לדידי. אם אמנות גדולה יוצרת קתרזיס, סוג של רגיעה ושלווה והשלמה בנפש, הרי שהסטנד-אפ לא מסתפק בזה אלא יוצר מסבל ועצבים ותוקפנות – צחוק. הסטנד-אפ הוא המקבילה לאלכימיה באמנות. מברזל חלוד נוצר זהב.
"לואי" מבוססת כביכול על חייו של היוצר והגיבור הראשי, גרוש ואב לשתיים, בן 42, שחי בניו יורק. הסדרה היא מעין הכלאה של "סיינפלד" ו"תרגיע". מבחינת המבנה היא "סיינפלדית" בכך שמשובצים בה קטעים ממופעי הסטנד-אפ של הגיבור וגם מבחינת הלוקיישן, מנהטן. ואילו היא מזכירה את "תרגיע" מבחינה זו שהיא מתמקדת בגיבור מקריח בעל צדדים אנטי-סוציאליים מפותחים. באופן מעניין, בפרקים הראשונים של הסדרה, הפסיעה הלא מתנצלת בדרכי קודמיו עומדת לזכותה של "לואי". דווקא היעדרה של מקוריות-בכוח מעידה על ביטחון עצמי. אבל באותם פרקים ראשונים עומדת לזכותה של הסדרה גם רוח רעננה ומקורית בכל זאת, ביחס לקודמותיה. "לואי" מציגה באותם פרקים מציאות ריאליסטית יותר, אפורה יותר, מעמד-בינונית יותר (ואפילו מציאות של צווארון כחול), ביחס לקודמותיה. לארי דייויד העשיר בלוס אנג'לס לא נתקל באותם קשיים וחוויות של לואי בניו יורק ואילו קריימר וג'ורג' ואיליין היו אקסצנטריים מדי מכדי שנחווה אותם כדמויות אמיתיות עם קשיי חיים אמיתיים. לואי אינו לוזר מדי אך לבטח גם אינו מצליחן ובכך יתרונו. היו באותם פרקים ראשונים וריאליסטיים אפילו חלקים מפורשים של ביקורת חברתית: באחד מקטעי הסטנד-אפ שלו מתאר לואי כיצד אירח פעם ידידה פרובינציאלית שהגיעה לראשונה לניו יורק וראתה לראשונה בחייה הומלס. הידידה נרעשה, ובחושבה שההומלס הוא אדם שדבר מה רע אירע לו זה עתה ניגשה לנסות לעזור לו. "מה קרה לך?" שאלה הידידה הנרעשת. "מה קרה?!", אומר לואי למאזיניו במועדון הסטנד-אפ, "אמריקה קרתה!". לואי מעשן מדי פעם, ועישון הסיגריה הפך על רקע הטלוויזיה והמציאות האמריקאית לסימבול לחיים אמיתיים, לא אלה המלוקקים ו"הנכונים" שעל המסך. שמעתי פעם טענה שמאז הופעת הפרוזאק ירדה קרנו של הסטנד-אפ. הסטנד-אפ כאמנות הממורמרים והנרגנים זקוק לאטמוספרה של סבל. באחד הפרקים בסדרה מעליב לואי באופן בוטה ביותר צופה במופע שלו שדיברה בזמן ההופעה והפריעה לו. בצאתה מההופעה הטיחה בו הצופה המלוקקת שסטנדאפיסטים הם אנשים מתוסכלים שמקנאים באנשים כמוה. וזה נכון במובן מסוים. הסטנד-אפיסט הוא סימבול לחשיבה "נגטיבית", לא משתלבת, כועסת, אנטי-הרמונית. אבל זה דווקא לשבחו של הסטנד-אפ ולא לגנותו: הוא מזכיר לנו את נבדלותנו הבסיסית, את האינדיבידואליות שלנו, שהיא מקור לכעסים ולתסכולים ולסבל אבל גם מקור האושר והעוצמה שבתחושת קיומנו. הסטנד-אפ, בכעסו ובתוקפנותו, מזכיר לנו את יחידותנו בתרבות שמטעמים כלכליים, דמוגרפיים ואידיאולוגיים תובעת מאיתנו יותר ויותר לתקשר באופן המוחלק ביותר שאפשר עם סביבתנו. עולם העבודה שלנו, למשל, אינו מאפשר כמעט עבודה בבדידות וחלק גדול מהתוצרים בו תובעים "שיווק" ושידול של אנשים אחרים לקנותם. סטנד-אפ הוא אנטי-סוציאלי כמעט כמו סיגריה בתרבות האמריקאית ולכן העובדה שלואי מעשן חשובה.
לאותו ריאליזם מרענן שהוזכר תורמת גם העובדה שלואי שמנמן (והוא מתייחס לכך). וחשובה אף יותר העובדה שהוא מגדל שתי בנות במשמורת משותפת לו ולאמם, גרושתו. ב"סיינפלד" וב"תרגיע" לא מגדלים ילדים. ב"לואי" נוכחות הבנות תורמת רבות לתחושה המציאותית והמחוספסת של הסדרה.
אך בפרקים הבאים (צפיתי בינתיים בשמונה) חלה הסטה עדינה אך משמעותית באופי הסדרה. הסדרה הקצינה את תכניה, הלוזריות של לואי הפכה שיטתית מדי, הפרקים הפכו מהוקצעים למדי, ובכך נפגמה האמינות שאפיינה את הפרקים הראשונים. זו עדיין סדרה מהנה מאד לצפייה, אבל מעט פחות אמיתית.

טכנולוגיה

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

לפני כשבועיים כתבתי כאן על אוכל והיום על טכנולוגיה. מה הקשר? אין, וזו הנקודה. במובנים רבים כל השינויים הטכנולוגיים העצומים, שאנו עדים להם בשנים האחרונות, אינם שינויים אמיתיים כל עוד עובדות הקיום הבסיסיות אינן משתנות: עובדת המוות, הצורך שלנו במזון, זקיקותנו לאהבה, חובתנו לעבוד, רדיפתנו אחר האושר החמקמק. לטעמי, הטכנולוגיה היחידה הדרמטית באמת של השנים האחרונות אינה האינטרנט, אלא התרופות הפסיכיאטריות. זו טכנולוגיה שלפחות מתיימרת לעסוק בדבר מה מהותי: הפחתת סבל. ואילו רוב רובם של שימושי הטכנולוגיה החדשה האחרים הינם אמצעים מוצלחים במקרה הטוב, שאינם משנים את המטרות עצמן, או הסחות דעת במקרה הפחות טוב. אלה האחרונים יכולים להיחשב מהותיים רק אם אוחזים בהשקפה העגומה שאחד הרכיבים הבסיסיים בקיום האנושי, כפי שאכן טען שופנהאואר, הוא השעמום והצורך בהפגתו. אמנם חלק גדול מהטכנולוגיות של העידן שלנו הנן טכנולוגיות תקשורת במהותן (סלולרי, פייסבוק וכד'), ולפיכך כאלה שנוגעות כביכול ביכולותינו המוגברות כעת להשיג אהבה. אבל התוצאה היא אמביוולנטית: ריבוי האפשרויות החדש והסטת הכובד הפנימי לכיוון "האחר", יוצרים מועקות חדשות. ואילו הנוכחות המרכזית של הפורנו באינטרנט, כפי שכתבתי כאן בעבר, מפשיטה את המיניות מהדיאלוגיות שלה, כך שלא ברור מי יוצא בפני מי, השכר בפני ההפסד או ההיפך. זאת מבלי להזכיר כעת את הבעיות האחרות של הפורנו. בכל מקרה, פורנו של אוכל עוד לא הומצא.
הסדרה הבריטית "בלאק מירור", שמשודרת ב"הוט וי.או.די" זה כבר כמה חודשים, נטלה על עצמה לעסוק בהשלכות הטכנולוגיה על חיינו. זו אינה יצירת מופת אבל היא סדרה רצינית ואחד האירועים התרבותיים החשובים של השנה האחרונה. הסדרה בת שלושה פרקים עצמאיים ונגעתי כאן בעבר בפרק הראשון שלה. אני רוצה להעיר כמה הערות על שני הפרקים האחרים. הפרק השני מציג עולם עתידני מסויט שחלק מהסיוטיות שלו נובע מכך שהוא הקצנה, רק הקצנה, של העולם שכולנו מכירים: עולם שבו אנו עובדים קשה מאד, לעתים בעבודה משעממת, בעוד מוחנו מדורדר בבידור נחות, מטומטם בתכנים פרסומיים ומפוטם בפנטזיות הימלטות בדמות הפיכה לסלבריטאים (בעולם העתידני שבפרק, צפייה בתחרות "כוכב נולד" מעסיקה את כלל האוכלוסייה). שני דברים ראויים לציון בפרק הזה. הראשון הוא ההצגה המשכנעת של העתיד (ובמשתמע: חלק מההווה שלנו) כמציאות טוטליטרית. הפרק מתאר מציאות ג'ורג' אורוולית של שליטה מוחלטת על חיי האזרחים ועל תודעתם. אבל מה שמדהים הוא שאת הדיסטופיה של אורוול, שכוונה כלפי חברות טוטאליטריות (הקומוניזם הרוסי, למשל), מתאים הפרק לגרסה מוקצנת של הדמוקרטיות הליברליות והקפיטליסטיות של המערב. ואכן, חשבו רק על התכנים הפרסומיים שאנו מפוטמים בהם ברצון ומאונס בחיי היומיום והמיזוג בין הדיסטופיה האורווליאנית לעולם החופשי והחופשי-כביכול שלנו אינו נראה מופרך. התמה השנייה הראויה לציון היא השימוש במיניות. הפרק מדגים איך צייתנותם של האזרחים מוגשמת, בין השאר, באמצעות סימומם בתכנים מיניים בוטים. אבל השימוש במיניות, טוען הפרק בתבונה בסב-טקסט, לא רק נועד לסימום פשוט של התודעה. המיניות הלא-פרסונאלית היא האויבת של האינדיווידואליזם (ושל האהבה האינדיווידואלית) ולכן משתמשים בה ככלי להאחדה ולמניעת מרי. בנוסף, המיניות, בהיותה כוח עצום, הופכת בתודעת האזרחים לאלגורית לכוח של בעלי העוצמה ולכן מעודדת בדרך נוספת את צייתנותם וכניעתם של הראשונים.
הפרק השלישי מציג עולם שבו פיתוח טכנולוגי מאפשר לנו לתעד את כל הקורה לנו בחיים. בעל החושד שאשתו בוגדת בו מפשפש באובססיביות בתיעוד הזה על מנת למצוא ראיות לבגידתה. הפרק החכם הזה ממחיש דבר מה בסיסי שדפוק בתפיסת העולם של חלק מ"הקדמה" הטכנולוגית: המחשבה ש"יותר" פירושו "יותר טוב". חלק גדול מהמנגנונים הנפשיים שלנו נוצרו על מנת שנסלק מתודעתנו עומס של מידע או רגש. המנגנונים הפסיכולוגיים של "הכחשה" ו"הדחקה", למשל, נוצרו במיוחד בשביל זה. והנה, בעולם שבו הכל מתועד ו"הכחשה" ו"הדחקה" אינן אפשריות עוד, החיים הופכים לגיהינום. יותר זה פחות.

לימוד

פורסם ב"מוצש" של "מקור ראשון"

חג השבועות, חג מתן תורה, מעלה בי שוב מחשבה שמעסיקה אותי בשנים האחרונות. וזו נוגעת ללימוד תורה. ליתר דיוק, המחשבה נוגעת להשוואה מטרידה בין ניצול הזמן שלי ללימודים בתקופה בה למדתי בישיבה לבין ניצולו בהווה. בשנתי הראשונה בישיבה הגבוהה קמתי כל בוקר בשש ורבע לתפילת שחרית. אחרי ארוחת בוקר קצרה למדתי משמונה עד אחת תלמוד "בעיון". אחרי ארוחת צהריים, מנוחה של שעה ותפילת מנחה, למדתי תלמוד, בלימודי "בקיאות", משלוש עד שבע וחצי בערך. אחרי תפילת ערבית וארוחת הערב המשכתי בלימודי "בקיאות", ולאחריהם בלימודי "מחשבה" ובקריאה על הסדר בנביאים ובכתובים עד חצות. 13 וחצי שעות נטו הוקדשו כך ללימוד וההספק היה נאה. והיום? היום אינני מצליח לשחזר את ההספק הזה. וזה מטריד. זה מטריד כי ישנן כמה משימות אינטלקטואליות שאני רוצה לעמוד בהן ושתובעות התמסרות ללימוד מהסוג שהיה לי בישיבה. אני רוצה, למשל, לרכוש ידע בהגותם של שלושה הוגים שהגעתי למסקנה שעל כל מי שרוצה להיחשב אינטלקטואל רציני – ובינינו, מי לא? – צריך להכירם: קאנט, הגל ומארקס (מק"ה אני מכנם בראשי תיבות). אך בלי השקעת זמן משמעותית לא אגיע להיכרות מספקת עמם לעולם. אני רוצה, למשל, לרכוש ידיעות מסוימות במדעי הטבע, להבין משהו במדעי המחשב, לרכוש ידיעות נוספות בכלכלה, לחזק את הצרפתית הקלושה שלי, להעמיק את היכרותי עם הפסיכואנליזה, לקרוא כמה מאבות הסוציולוגיה (דורקהיים, ובר, זימל) וכו' וכו'. אבל אני יודע שאם קיים סיכוי קלוש להגשים ולו חלק מהשאיפות האינטלקטואליות הללו אני חייב לשחזר את יכולות הלמידה שלי מתקופת הישיבה. ואת זה אני מתקשה לעשות. מדוע? יש כמה תשובות ברורות. שני גוזלי הזמן הגדולים של הבגרות עומדים לרועץ בניסיון לשחזר את ניצול הזמן המרשים של תקופת הישיבה: האחד פרוזאי, "פרנסה", והשני בעל השם הפיוטי ומלא המסתורין, "נשים", אך שגם הוא פרוזאי במובן זה שהוא חיפוש אחר מילוי הצורך הבסיסי באהבה. בישיבה לא הייתי צריך להתפרנס וסמי מכאן נשים, בלשון התלמוד. אבל יש עוד הסבר: בתקופת הישיבה הצבתי לעצמי מטרה ברורה, והמטרה הייתה סיום הש"ס, סיום התלמוד הבבלי בלימודי "בקיאות" לכל הפחות. היה איזה יעד שתחם את האופק. אבל, כיום, האופק האינטלקטואלי עצמו לא תחום ואף לא ברור כנגד איזו פאה מפאות השמיים להתייצב על מנת לבור את אופקה. מהי המקבילה של סיום הש"ס ברכישת הידע שאני מייחל לה כיום?
אבל מההשוואה המטרידה לתקופת הישיבה יוצאים גם דברים טובים. כיום עלי לשאול את עצמי מהי בעצם תכלית רכישת הידע? אם בישיבה ערכו של לימוד התורה היה ברור, הרי שכיום שום דבר לא ברור. אבל היעדר הוודאות מדרבן למחשבה על תכלית רכישת הידע. לרצון ברכישת ידע יש, כמובן, צדדים פרקטיים ואמביציוזיים. אתה יכול להתפרנס מהידע שרכשת ואתה יכול לקבל תגמול חברתי מכך שאתה נחשב לידען. אך מעל הצרכים הלגיטימיים הללו קיים גם לימוד "לשמה": רכישת ידע מתוך תשוקה, מתוך היצר להבין את עולמנו הגדול, המסובך, הנורא והיפה. אני משתמש במילים "יצר" ו"תשוקה" בכוונה, כי יש כאן גם צורך רגשי להפוך את העולם מלא-מוכר ומנוכר למוכר ולא-מנוכר, מזר לקרוב.
אך ישנן עוד שתי תכליות לידע. את הראשונה מביניהן אני מכנה "ידע כחוויה משחקית". היכולת שלנו לנתח לנתחים רעיונות ואז למזגם, יכולתנו לערוך השוואות ולמצוא הקשרים בין אגפי-ידע ואף דיסציפלינות שונות, יכולתנו להרכיב ידע חדש על ייחור של ידע ישן וכולי, מניבות סיפוק מבוגר שהתפתח מהסיפוק העמוק שהעניקו לנו משחקי הילדות, עת בנינו ופירקנו וחזרנו ובנינו בלבני לגו. הנאה אחרת שמספק הידע אני מכנה "ידע כספורט הנפש". כשאנו מטמיעים בתוכנו ידע חדש אנו מאמצים את "שרירי" שכלנו ולאחר שספגנו לתוכנו את הידע בהצלחה אנו מרגישים כמו אחרי אימון גופני מוצלח: הנאה פשוטה מכוחנו ויכולותינו והתחזקות תחושת הקיום והנוכחות שלנו.