ארכיון קטגוריה: עובר ושב

הודעה על סדרת הרצאות שלי ב"משכנות שאננים" שמתחילה בתחילת ינואר

קישור למודעה כאן

שתי הערות

  1. אני בהמבורג על מנת ללמוד קצת גרמנית. ביום ששי הייתה כאן הפגנה גדולה על שינויי האקלים. בימינו החידוד לפיו "כולם מדברים על מזג האוויר – אבל אף אחד לא עושה שום דבר ביחס אליו" הרי לא נכון. אלפים, אולי עשרות אלפים, צעדו ברחובות. הבנתי שזו הפגנה שגרתית, מדי ששי, אם הבנתי נכון. גם המארחת הגרמנייה שלי נזפה בי על כך שהותרתי את האור בחדרי דלוק, כשיצאתי במשך היום ללמוד. הנימוק לא היה שזה בזבוז של כסף: הנימוק שלה היה שזו צריכת אנרגיה מיותרת שפוגעת באקלים…

אני לא כופר בכך ששינויי האקלים כנראה מסכנים אותנו. אם כי צריך לזכור שיש לנו, בני האדם, חיבה גדולה לתחושות קץ. החיבה נובעת מכמה מקורות: העונג שבייאוש (שחלקו גם נובע מעצלנות: כשהכל אבוד, מה כבר אפשר לעשות?); השוויון שהקץ מבטיח לנו, כי מולו כולנו שווים, וכך מתקהות תחושות של טינה, של ריסנטמנט, שאני סבור שהן אוניברסליות, חזקות מאד ומודחקות מאד אצל כולנו.

בכל מקרה, למי שחווה את הבהלה, המגוחכת בדיעבד, של באג 2000, יש משהו מוכר מדי בבהלה הנוכחית ביחס לאקלים.

אבל אני רוצה לחדד עוד נקודה שההפגנה הזו המחישה לי ביחס לסוגיית האקלים: זו הפכה לאידאולוגיה. יש לבני האדם רעב גם לאידאולוגיה. כי זו האחרונה מלכדת אותנו ומעניקה לחיינו משמעות. כולנו נרתמים להצלת כדור הארץ. הנוכחות של בני נוער בתנועה למען עתיד הפלנטה ממחישה את אלמנט תנועת הנוער שיש בה; תנועת נוער עם אידאולוגיה מלהיבה.

זו, לטעמי, אחת הסיבות שהימין, בארץ ובחו"ל, עוין, בהכללה, את הפרויקט הזה. לו כבר יש אידאולוגיה. לאומית או, להבדיל, לאומנית או פשיסטית, דתית או, להבדיל, פונדמנטליסטית.

וכל זאת מבלי להכחיש את שינויי האקלים ואת החובה שלנו לברר מה היקפם ומה באפשרותנו לעשות על מנת למנוע קטסטרופות. גם לספקנים שבינינו: הרי שהסיכוי המסוים שאנחנו טועים, טומן בחובו סיכון כה גדול, שחובה עלינו לבדוק טוב טוב מהי האמת בסוגיה הזו.

 

2. אולי אראה את "האירי" של סקורסזה. אבל החיבה הזו של האמריקאים לסרטי מאפייה, לדמויות של פושעים, תמיד הייתה דוחה בעיניי. נדמה לי שהסוציולוג האמריקאי דניאל בל הוא מהראשונים שציין (בשנות החמישים, בספרו – אפרופו הסעיף הקודם – "קץ האידאולוגיה") את החיבה האמריקאית הזו לדמות הפושע כענף צדדי, פרברטי אמנם, של "החלום האמריקאי". האיש ש"עשה זאת" הוא אדם שהתנתק מהחברה באמצעות כשרונו, שמתבלט מעל ההמון ברכושו הרב, וכך הוא, בשינוי מסוים אמנם, גם הפושע, העבריין שמצפצף על החוקים.

וזה לא משנה לי אם זה "הסנדק" או "החברה הטובים" או "האירי". מה, בעצם, מעניין בחיי פושעים ורוצחים? מה חייהם צריכים לעניין את בן המעמד הבינוני כמוני? כמוכם? מדוע הפכה הדמות הזו למרכזית בקולנוע האמריקאי ובו בייחוד? כל זה ביזארי למדי, כשחושבים על זה (ללא ההסבר של בל).

כמה אנטי-ביקורות קצרצרות

אלו לא ביקורות. בראש ובראשונה כי קראתי חלק קטן מאד מהספרים המבוקרים. בנוסף: בחלקן (של האנטי-ביקורות) ייתכן כי הן מעידות עלי יותר מאשר על הספרים.

ספרים שאני לא אמור לבקרם במסגרת עבודתי אני זונח אם הם לא עובדים עלי יחסית מיידית. למה הכוונה "יחסית מיידית"? בסביבות ה- 50 עמודים.

1.

אולי חמש פעמים קראתי את הפתיחה של "הקול והזעם" של פוקנר (כעת בתרגום חדש של שרון פרמינגר ובהוצאת "פן"). רק בפעם החמישית הבנתי לאשורו מי נגד מי ומה (ומי) הולך(ים). את פוקנר ניסיתי פעמים רבות בעבר (רומנים וסיפורים קצרים). אף פעם ללא הצלחה. כעת חשתי דבקות מסוימת במטרה והמשכתי. אבל בסביבות עמוד 50 הבנתי שאני, בפשטות, סובל. בעיקר דילוגי הזמנים הרגו אותי. נכון, יש להם הצדקה ראליסטית, כי מדובר בתודעה של אדם שאינו בדיוק אדם נורמלי. אז מה? מה זו אשמתי? האם לא ניתן לייצג תודעה כזו בדרך פחות מפרכת? ומדוע בכלל קריאת ספר צריכה להיות עינוי? פיענוח סבלני של טקסט? מדוע לא בפשטות הנאה?

ואני חושד שלחלק מהקוראים האהבה לטקסטים האלה נובעת בדיוק מהקושי הזה. מהגאווה שלהם – המוצדקת! – שהם הצליחו לצלוח אותם. אבל ספרים קשים להבנה אינם אידאל קריאה.  הם מחסום סנוביסטי יעיל, זה כן. ואילו לחלק אחר מהאנשים האוהבים טקסטים כאלה, אני חושד, ההנאה מהם נובעת מתפיסה סגפנית פרוטסטנטית של הקריאה (של החיים בכלל אולי).  או סתם ממזוכיזם.

אני עדיין תחת הרושם הקשה של כישלון הניסיון החמישי שלי לקריאת "יוליסס" בקיץ האחרון. הפעם נשברתי אחרי שליש רומן (באחד הניסיונות הקודמים כבר הגעתי לשלושה רבעים ממנו). ג'ויס הרג את המודרניזם האנגלי והאמריקאי. זה האיש שלנו. את פוקנר, את דוס-פאסוס, את וירג'יניה וולף (שחוץ מ"גברת דאלוויי" המרשים מאד שלה לא צלחתי לא את "הגלים" ולא את "אל המגדלור". לאחרון אתן עוד ניסיון בקרוב).

אני בכלל לא מחשיב את עצמי ל"מודרניסט". אם כי הרבה הרבה פחות כפוסט-מודרניסט. הפוסט מודרניזם מגעיל אותי; המודרניזם, לעתים, פשוט מעצבן אותי. יש הבדל. אני, בעצם, איש המאה ה-19, אם כבר. אבל אם כבר מודרניסטים, אז פרוסט, בראש ובראשונה, ותומס מאן אחריו, ואיטאלו סבבו בסבבה, ואפילו לקפקא אני סולח. הוא, לפחות, לא מקשה את החיים בקריאה, רק בתוכן.

וכך כתב תומס מאן ב"פליקס קרול" (רומן בעייתי מאד מבחינה מוסרית, אבל, מה שבטוח, מובן, מהנה מאד לקריאה, חכם, ושוב: מובן): "מלאכת הכתיבה אינה שיחה שמנהל אדם עם עצמו: רצף מסודר, יישוב-הדעת, ומעבר לא חפוז מדי מנושא לנושא – אלה תנאים שאין לוותר עליהם".

2.

שמעתי כמה שבחים מופלגים על "אנטרקטיקה" של קלייר קיגן ("תשע נשמות", בתרגום תומר בן אהרון). קראתי אתמול את שני הסיפורים הראשונים (סה"כ כ – 50 עמודים בערך). נדהמתי. נדהמתי משנאת הגברים הבוטה ומחולשתם של שני הסיפורים האלה. הם לא עשו לי חשק כלל וכלל להמשיך. אלה סיפורים "מסריחים מאידאולוגיה", כמו שכתב פעם וולבק על המחלקות לסוציולוגיה בצרפת.

וצריך להבין: סיפורים שמוטים אידאולוגית (כאן לפחד מגברים ולשנאה כלפיהם) אינם בעייתיים בגלל האידאולוגיה הבעייתית. לא בעיקר, בכל אופן. הסיפורים האלה, בעלי "טנדנציה", כמו שאמרו פעם בביקורת הספרות העברית, בעלי נטייה והטייה, פוגמים אנוּשות בתחושה שלנו כקוראים שאנחנו במגע עם החיים, תחושה קריטית לחוויה הספרותית. זאת משום שאנו חשים בחריפות את נוכחות הסופר או הסופרת שברר לנו פרטי מציאות על מנת להתאים אותם לאידאולוגיה שלו ובכך הרג את המגע עם המציאות הלא נגועה, את החִיוּת שמפעפעת בסיפורים ראליסטים גדולים, את התחושה שאנחנו מביטים במראה מצוחצחת במיוחד, מבריקה, של הקיום.

נכון, ישנה דיאלקטיקה עדינה בסיפורת ראליסטית בין פעולת הייצוג לבין פעולת העיצוב האמנותי, אבל חייבת להישמר לכידת חיים אמתית בפרוזה על מנת שהיא תמשוך לקריאה (שתמשוך אותי לקריאה, על כל פנים). בשני הסיפורים של קיגן ניכרה התערבות גסה של הסופרת בחומרי החיים שלה, הולכתם בכפייה לכיוון הרצוי לה. והם מתו בשִבְיה.

3.

קראתי סוף סוף את התרגום המעולה של המשורר נח שטרן למסותיה של וירג'יניה וולף. אלו נכללו בקובץ תרגומי ורשימות נח שטרן שראה אור לפני למעלה משנה, כמדומני, בעריכת דבורה הנגבי ב"עם עובד" תחת הכותרת "פס רקמה צר". לא אדבר כאן על כל הסיפור הטרגי של שטרן ולא על תרגומיו לאליוט, שגם כלולים בקובץ. רק אומר, שקריאת מסותיה של וולף בתרגומו מהנה מאד, אין תחושה של קריאה במוצג היסטורי, אלא בתרגום משובח של איש שיודע עברית היטב.

המסות נהדרות. הן אינן אותו דבר מדהים שהבטיחו לי קוראים שאני מעריך כשדירבנו אותי לקרוא את הקובץ חזור ודרבן. נתקלתי בקומץ ספרי ביקורת מרשימים בהרבה. אבל וולף מאד מעניינת לפרקים, יש לה הגדרה מאלפת על מה כותבי רומנים עושים בעצם, למשל, שאביאה בהזדמנות.

לעניין הפוסט הזה חשובה הכותרת שנתנה וולף לספרה: "הקורא המצוי". והיא מנמקת, בעקבות אימרה של סמואל ג'ונסון: התגובה של הקורא הלא מלומד היא התגובה החשובה לדברי ספרות, כי הוא מגיב באינסטינקט מיידי למעלות ספרותיות ולפגמים ספרותיים.

בהתאם לכך, מסותיה של וולף כתובות בבהירות ובחן ובתבונה רבים. בלי עומס למדני ובלי עיקום שכל ישר, למדני גם כן לעתים, אבוי.

אם כל ספריה היו כתובים כמו מסותיה, לא הייתי מחמיץ אף אחד מהם.

שיחת רדיו על וידויים בספרות

למעוניינים:
שירי לב-ארי שוחחה עם פרופ' אביעד קליינברג, שרון קנטור ואתי על וידויים בספרות.
גמר חתימה טובה!

 

הנה כאן

ברכת שנה טובה

לקוראי הבלוג,

שנה טובה, שִמחה ואור!

אריק

תכנית רדיו על חמישה ספרים שאני אוהב

ענת שרון בלייס אירחה אותי בטובה (בתכנית הרדיו שלה "אחת + 5") לשיחה על חמישה ספרים לאי בודד, או, אם אפשר לבחור, לחמישה איים בודדים.

 

הקישור לתכנית כאן

שתי הערות

שתי הערות:
1. אחרי 36 דקות לתוך הסרט של סקורסזה על דילן נמאס לי לגמרי מדילן הזה שלכם, שאף פעם לא מתתי עליו. עם הכתיבה הלא-קונקרטית, החמקנית, "הפיוטית", המנייריסטית, כר פורה לגידולה של עמקות-מדומה. הסרט (המשודר בנטפליקס) הזכיר לי למה לא אהבתי את האוטוביוגרפיה שלו, שתורגמה – החמקנות הזו, היעדר הקונקרטיות, ולמה מאד אהבתי את הפרודיה שעשה עליו וודי אלן ב"הרומן שלי עם אנני" (בו אחת הדמויות "מפרשת" את ה"עמקות" של "Just like a woman"), שהוקרן שנתיים אחרי הטוּר המאוס הזה מ-1975 (על פי 36 הדקות – אולי אאזור כוחות להמשיך), מלא עליצות מעושה, שהסרט מתאר. ונמאס לי גם לגמרי מסקורסזה שלכם, שכבר כמעט שלושים שנה לא עושה סרט ראוי. עם כל האובר-אקטינג המינימליסטי של השחקנים, כי הרי יש גם שחקנים בסרט, חלקו בדוי (כן, אוקסימורון; הם *מדגישים* את הטבעיות של המשחק שלהם).

2. בסוגייה החוזרת ונשנית בדבר היחס בין ניטשה לנאציזם לא מצאתי אמירה פשוטה ונכונה יותר מזו של אחת הדמויות ב"החלקיקים האלמנטריים" של וולבק, דמות אהודה של מורה יהודי:
"בפנימייה של תיכון מו גילם ז'אן כוהן את החוק המוסרי, ולא היה בכוונתו להשתמט מכך. בעיניו, השימוש שעשו הנאצים בתורתו של ניטשה לא היה בלתי מתקבל על הדעת כלל ועיקר; בהעמדת האדם מעל לחוק, בשלילת החמלה, בהעמדת הרצון ומרותו, הובילה חשיבתו של ניטשה באופן טבעי לנאציזם".
נכון, ניטשה היה הוגה מורכב וגדול. נכון, הוא היה פילושמי. נכון, הנאציזם – בשפתו של ברנר על שימוש קלוקל בניטשה בפי משורר בן זמנו – "ראה את אחוריו של ניטשה, אך את פניו לא ראה". הכל נכון. אבל יש גם פשט. והמתקפה על המוסר אצל ניטשה היא הרת אסון. בין אם היא צודקת. אך היא לא צודקת לחלוטין. בהחלט לא. המוסריות היא אינסטינקט לא פחות מאי המוסריות, לא "רסנטימנט" בלבד. כפי שטענו ברנר ב"שכול וכישלון" ושופנהאואר לפניו.

על שתי סיבות בעייתיות למרכזיות ספרותית

לא פעם נזדמן לי לחשוב על כך שישנן שתי תכונות של סופרים אשר תורמות למרכזיותם בתרבות על אף שהאחת מהן היא מגרעת מכיוון מסוים ואילו השנייה אינה אמורה להעלות או להוריד.

הראשונה היא חד צדדיות. חד צדדיות מסייעת מאד לסופרים. ככל שחזונם ממוקד יותר, נע ונד פחות, הרי שיצירתם מקבלת לכידות, חדות ופאתוס. "הקיפודיוּת" (לפי הניסוח של ישעיהו ברלין) היא בעלת מעלה אסתטית שאין ל"שועליוּת".

רב-צדדיות יכולה בהחלט לפגוע בסופרים. אבל לעתים שם מונחת האמת.

השנייה היא פוריות. סופרים המוציאים ספרים לרוב זוכים לנוכחות בתרבות – אני מדבר גם על "התרבות הגבוהה" – שחורגת לעתים ממשקל יצירתם הטובה האמתית. כלומר, סופר שכתב שלושה ספרים וכולם מצוינים יזכה לעתים קרובות לתשומת לב פחותה בהרבה מסופר שכתב עשרים רומנים, ששבעה עשר מהם בינונים ושלושה מצוינים.

שונות

  1. ב"המעידה" של הרמן קוך הגיבור מספר על הנאתו מלימוד השימוש באקדח. ב"סרוטונין" של מישל וולבק הגיבור – שזוכר ששמע היכן שהוא ש"מי שלא יודע לירות לא יודע לחיות" – אינו מצליח לירות לשם ציד בעוף ים "מרושע", הוא אינו מסוגל. זה קו פרשת המים בין שני הסוגים של מה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש".
  2. ב"לרקוד בחשכה", הכרך הרביעי של קנאוסגורד, מתמקד הגיבור בכישלונותיו המיניים כנער וכגבר צעיר. את כישלונותיו אלה הוא מייחס לגורם אחד, מסתורי בעיניו: חוסר היכולת שלו לאונן. קנאוסגורד, ניכר, מבין שיש כאן סוד לא ברור. אני רוצה לנסות לפענח אותו: אוננות היא נסיגה של "האני" מהעולם והסתפקותו בעצמו. ואילו כל הפרויקט של קנאוסגורד הוא על החיכוך של "האני" ב"עולם" (אמנם בעולם הדוממים והצומחים לא פחות, ואולי יותר, מהעולם האנושי). הפרויקט של קנאוסגורד הוא על היות סובייקט בעולם, במובן הפילוסופי הבסיסי, הווייתה של תודעה שחשה את העולם, מכירה אותו, פוגשת בעולם האובייקטים. אוננות היא סוליפסיזם, וזה מה שהכי מציק לקנאוסגורד כסופר, זה מה שמפריע לקנאוסגורד גם בספרות ונגד זה הפרויקט הספרותי שלו נלחם. אם השערתי נכונה: יש כאן "תסביך" פסיכולוגי שהנו למעשה מטפיזי.
  3. סוגיית הסופר כ"צופה לבית ישראל" היא סוגיה סבוכה. אני רוצה להוסיף לה זווית אחת. עמוס עוז השתמש במטפורה יפה כדי להסביר מדוע כוח לא יכול לפתור בעיות (למשל, ביחס לפלסטינים). "פצע לא מרפאים במקל". זו מטפורה קולעת. כלומר, הסופר, יצרן המטפורות ואיש הרגישות, הוסיף כאן – מעצם היותו סופר! – תרומה לדיון הפוליטי. התפקיד של המטפורה הזו הוא בעצם להחליף מטפורה אחרת, זו של "לצרוב בתודעה".
  4. אשתו של טולסטוי. צילה דראפקין. "שלוש סופרות דרומיות". "סיפורן של שלוש נשים חזקות" (מתוך הפרסומת לספרו החדש של גרוסמן). זה זמן לא טוב לגברים בספרות. וחבל. יש יופי בגבריות. וגם אם אין – הם חצי מהאנושות, הם כבר פה, לא חבל? ובנימה רצינית יותר: על איזה מורשת אנחנו מחנכים גברים צעירים סטרייטים? מה יחסנו אליהם? מה אנחנו מציעים להם? אלה מודלים?
  5. בשולי סערות הביקורת: אני לא בקיא מספיק בשירה על מנת לחוות דעה על השיפוטים של יהודה ויזן בביקורותיו. באופן כללי אומר שהוא מבקר שנון וידען ויש לו אומץ רב ובו זמנית הוא מגזים, לעתים, בסגנונו המשתלח; גם – אפילו – סופרים ומשוררים הם בני אדם. אבל רציתי לומר דבר מה אחר על מוסף "ספרים", לא על ויזן (שהוא בעיניי למעלה מכל חשד בהקשר הזה). יש לי לעתים חשד שיש שתי קטגוריות ביחס של "ספרים" לסופרים ומשוררים ישראליים: כאלה שברור שייקטלו במוסף וכאלה שברור שישובחו. ניחא לו הייתה המדיניות של המוסף מדיניות בלתי מתפשרת, פּוּריסטית, קנאית-לוהבת, פנטית. יש לזה מגרעות, כאמור, אבל זה מעורר כבוד. אבל גובר לעתים החשד שהמדיניות הטהרנית הזו אינה מופעלת באופן לא-סלקטיבי; גובר החשד שיש ספרים שמבקרי המוסף קוראים ולא יעלה על הדעת לקטול אותם (וכמובן, סוגיית הקצאת הספר למבקר זה או אחר קריטית כאן); יש "מקורבים" גם עכשיו, כך נדמה לעתים. וזה כבר לא פוריסטיות אלא פּוּרימיות – בדיחה.

ביקורת על הספר שלי, "מבקר חופשי"

במדור הביקורת של כתב העת "השילוח" התפרסמה ביקורת אוהדת ונבונה על ספר המאמרים החדש שלי, "מבקר חופשי" (בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"), בידי ליאת נטוביץ-קושיצקי. אני מודה לה מאד על כך.
אגב, באופן כללי, יש ביקורת אוהדת נבונה על דברים שכתבת ויש ביקורת אוהדת לא נבונה, כמו שגם יש ביקורת שלילית לא נבונה על דברים שכתבת וביקורת שלילית נבונה.
הביקורת האוהדת והנבונה הזו על "מבקר חופשי" היא השנייה בקישור.