ארכיון קטגוריה: עובר ושב

שתי הערות

שתי הערות:
1. אחרי 36 דקות לתוך הסרט של סקורסזה על דילן נמאס לי לגמרי מדילן הזה שלכם, שאף פעם לא מתתי עליו. עם הכתיבה הלא-קונקרטית, החמקנית, "הפיוטית", המנייריסטית, כר פורה לגידולה של עמקות-מדומה. הסרט (המשודר בנטפליקס) הזכיר לי למה לא אהבתי את האוטוביוגרפיה שלו, שתורגמה – החמקנות הזו, היעדר הקונקרטיות, ולמה מאד אהבתי את הפרודיה שעשה עליו וודי אלן ב"הרומן שלי עם אנני" (בו אחת הדמויות "מפרשת" את ה"עמקות" של "Just like a woman"), שהוקרן שנתיים אחרי הטוּר המאוס הזה מ-1975 (על פי 36 הדקות – אולי אאזור כוחות להמשיך), מלא עליצות מעושה, שהסרט מתאר. ונמאס לי גם לגמרי מסקורסזה שלכם, שכבר כמעט שלושים שנה לא עושה סרט ראוי. עם כל האובר-אקטינג המינימליסטי של השחקנים, כי הרי יש גם שחקנים בסרט, חלקו בדוי (כן, אוקסימורון; הם *מדגישים* את הטבעיות של המשחק שלהם).

2. בסוגייה החוזרת ונשנית בדבר היחס בין ניטשה לנאציזם לא מצאתי אמירה פשוטה ונכונה יותר מזו של אחת הדמויות ב"החלקיקים האלמנטריים" של וולבק, דמות אהודה של מורה יהודי:
"בפנימייה של תיכון מו גילם ז'אן כוהן את החוק המוסרי, ולא היה בכוונתו להשתמט מכך. בעיניו, השימוש שעשו הנאצים בתורתו של ניטשה לא היה בלתי מתקבל על הדעת כלל ועיקר; בהעמדת האדם מעל לחוק, בשלילת החמלה, בהעמדת הרצון ומרותו, הובילה חשיבתו של ניטשה באופן טבעי לנאציזם".
נכון, ניטשה היה הוגה מורכב וגדול. נכון, הוא היה פילושמי. נכון, הנאציזם – בשפתו של ברנר על שימוש קלוקל בניטשה בפי משורר בן זמנו – "ראה את אחוריו של ניטשה, אך את פניו לא ראה". הכל נכון. אבל יש גם פשט. והמתקפה על המוסר אצל ניטשה היא הרת אסון. בין אם היא צודקת. אך היא לא צודקת לחלוטין. בהחלט לא. המוסריות היא אינסטינקט לא פחות מאי המוסריות, לא "רסנטימנט" בלבד. כפי שטענו ברנר ב"שכול וכישלון" ושופנהאואר לפניו.

על שתי סיבות בעייתיות למרכזיות ספרותית

לא פעם נזדמן לי לחשוב על כך שישנן שתי תכונות של סופרים אשר תורמות למרכזיותם בתרבות על אף שהאחת מהן היא מגרעת מכיוון מסוים ואילו השנייה אינה אמורה להעלות או להוריד.

הראשונה היא חד צדדיות. חד צדדיות מסייעת מאד לסופרים. ככל שחזונם ממוקד יותר, נע ונד פחות, הרי שיצירתם מקבלת לכידות, חדות ופאתוס. "הקיפודיוּת" (לפי הניסוח של ישעיהו ברלין) היא בעלת מעלה אסתטית שאין ל"שועליוּת".

רב-צדדיות יכולה בהחלט לפגוע בסופרים. אבל לעתים שם מונחת האמת.

השנייה היא פוריות. סופרים המוציאים ספרים לרוב זוכים לנוכחות בתרבות – אני מדבר גם על "התרבות הגבוהה" – שחורגת לעתים ממשקל יצירתם הטובה האמתית. כלומר, סופר שכתב שלושה ספרים וכולם מצוינים יזכה לעתים קרובות לתשומת לב פחותה בהרבה מסופר שכתב עשרים רומנים, ששבעה עשר מהם בינונים ושלושה מצוינים.

שונות

  1. ב"המעידה" של הרמן קוך הגיבור מספר על הנאתו מלימוד השימוש באקדח. ב"סרוטונין" של מישל וולבק הגיבור – שזוכר ששמע היכן שהוא ש"מי שלא יודע לירות לא יודע לחיות" – אינו מצליח לירות לשם ציד בעוף ים "מרושע", הוא אינו מסוגל. זה קו פרשת המים בין שני הסוגים של מה שאני מכנה "הניהיליזם האירופאי החדש".
  2. ב"לרקוד בחשכה", הכרך הרביעי של קנאוסגורד, מתמקד הגיבור בכישלונותיו המיניים כנער וכגבר צעיר. את כישלונותיו אלה הוא מייחס לגורם אחד, מסתורי בעיניו: חוסר היכולת שלו לאונן. קנאוסגורד, ניכר, מבין שיש כאן סוד לא ברור. אני רוצה לנסות לפענח אותו: אוננות היא נסיגה של "האני" מהעולם והסתפקותו בעצמו. ואילו כל הפרויקט של קנאוסגורד הוא על החיכוך של "האני" ב"עולם" (אמנם בעולם הדוממים והצומחים לא פחות, ואולי יותר, מהעולם האנושי). הפרויקט של קנאוסגורד הוא על היות סובייקט בעולם, במובן הפילוסופי הבסיסי, הווייתה של תודעה שחשה את העולם, מכירה אותו, פוגשת בעולם האובייקטים. אוננות היא סוליפסיזם, וזה מה שהכי מציק לקנאוסגורד כסופר, זה מה שמפריע לקנאוסגורד גם בספרות ונגד זה הפרויקט הספרותי שלו נלחם. אם השערתי נכונה: יש כאן "תסביך" פסיכולוגי שהנו למעשה מטפיזי.
  3. סוגיית הסופר כ"צופה לבית ישראל" היא סוגיה סבוכה. אני רוצה להוסיף לה זווית אחת. עמוס עוז השתמש במטפורה יפה כדי להסביר מדוע כוח לא יכול לפתור בעיות (למשל, ביחס לפלסטינים). "פצע לא מרפאים במקל". זו מטפורה קולעת. כלומר, הסופר, יצרן המטפורות ואיש הרגישות, הוסיף כאן – מעצם היותו סופר! – תרומה לדיון הפוליטי. התפקיד של המטפורה הזו הוא בעצם להחליף מטפורה אחרת, זו של "לצרוב בתודעה".
  4. אשתו של טולסטוי. צילה דראפקין. "שלוש סופרות דרומיות". "סיפורן של שלוש נשים חזקות" (מתוך הפרסומת לספרו החדש של גרוסמן). זה זמן לא טוב לגברים בספרות. וחבל. יש יופי בגבריות. וגם אם אין – הם חצי מהאנושות, הם כבר פה, לא חבל? ובנימה רצינית יותר: על איזה מורשת אנחנו מחנכים גברים צעירים סטרייטים? מה יחסנו אליהם? מה אנחנו מציעים להם? אלה מודלים?
  5. בשולי סערות הביקורת: אני לא בקיא מספיק בשירה על מנת לחוות דעה על השיפוטים של יהודה ויזן בביקורותיו. באופן כללי אומר שהוא מבקר שנון וידען ויש לו אומץ רב ובו זמנית הוא מגזים, לעתים, בסגנונו המשתלח; גם – אפילו – סופרים ומשוררים הם בני אדם. אבל רציתי לומר דבר מה אחר על מוסף "ספרים", לא על ויזן (שהוא בעיניי למעלה מכל חשד בהקשר הזה). יש לי לעתים חשד שיש שתי קטגוריות ביחס של "ספרים" לסופרים ומשוררים ישראליים: כאלה שברור שייקטלו במוסף וכאלה שברור שישובחו. ניחא לו הייתה המדיניות של המוסף מדיניות בלתי מתפשרת, פּוּריסטית, קנאית-לוהבת, פנטית. יש לזה מגרעות, כאמור, אבל זה מעורר כבוד. אבל גובר לעתים החשד שהמדיניות הטהרנית הזו אינה מופעלת באופן לא-סלקטיבי; גובר החשד שיש ספרים שמבקרי המוסף קוראים ולא יעלה על הדעת לקטול אותם (וכמובן, סוגיית הקצאת הספר למבקר זה או אחר קריטית כאן); יש "מקורבים" גם עכשיו, כך נדמה לעתים. וזה כבר לא פוריסטיות אלא פּוּרימיות – בדיחה.

ביקורת על הספר שלי, "מבקר חופשי"

במדור הביקורת של כתב העת "השילוח" התפרסמה ביקורת אוהדת ונבונה על ספר המאמרים החדש שלי, "מבקר חופשי" (בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"), בידי ליאת נטוביץ-קושיצקי. אני מודה לה מאד על כך.
אגב, באופן כללי, יש ביקורת אוהדת נבונה על דברים שכתבת ויש ביקורת אוהדת לא נבונה, כמו שגם יש ביקורת שלילית לא נבונה על דברים שכתבת וביקורת שלילית נבונה.
הביקורת האוהדת והנבונה הזו על "מבקר חופשי" היא השנייה בקישור.

הערה פוליטית קצרה

אני לא כותב על פוליטיקה כאן ונימוקיי עמי. זה יהיה הפוסט הכמעט ראשון בנושא ובתקווה גם האחרון, או הכמעט אחרון.

בבחירות הקרבות אצביע לעבודה. בכל אופן, שמחתי על איחוד גנץ-לפיד והתרשמתי מאד מנאום גנץ שלשום. בעיקר מכך שהוא לא קורא מהדף ומדבר דברים נכוחים, פשוטים, היוצאים מהלב.

חשבתי שהאיחוד היה כמעט נוק אאוט לנתניהו. אבל אז צפיתי בנאום נתניהו שבא מיד אחריו. הוא מוכשר מאד, האיש הזה, אין מה לדבר. נאומו היה מצוין (ולא "היסטרי", כמו שראה מהרהורי לבו מאמר המערכת של "הארץ" אתמול). הוא אמנם הציץ מדי פעם בדף (כמרצה זו אובססיה שלי לראות כיצד אנשים אחרים "מרצים"), אך זו הייתה רטוריקה יעילה ואפקטיבית. "סגנון של מכונת ירייה", כתבו פעם ב – TLS על מנת לשבח את הפילוסוף נורמן או. בראון. נתניהו – לשם הדגמה – יצר נרטיב של אוזלת יד כלכלית בקרב יריביו מהשחלה של העובדות הבאות: יאיר לפיד ("כשהיה פרזנטור… אה, סליחה, עיתונאי" – כך נתניהו) שראיין את נתניהו בזמן שלפיד עוד היה עיתונאי וטען ש"הוא (לפיד) לא מבין דבר בכלכלה" + טענה של נתניהו על כשלונו של לפיד כשר אוצר + טענה של נתניהו על כישלון החברה העסקית שהקים גנץ + התמקדות במיקום ניסנקורן במקום גבוה ברשימת "כחול לבן" (איש "הוועדים הגדולים" וכו'). זו רטוריקה משוכללת מאד. לקראת סיום הנאום שלו (הבת שלי קראה לי מחדר השינה שלה אז לא ראיתי עד הסוף) כבר נמחה הרושם המנצח של נאום גנץ ומסיבת העיתונאים של "כחול לבן".

אחר כך גם גיליתי שגנץ קרא בעצם מטלפרומטר.

אני אוהד את גנץ ו"כחול לבן". אני מייחל להצלחתם (אני, אגב, לא מתעב את נתניהו ומכבד אותו על הישגיו, אבל כועס על הרוח הסכסכנית שהוא משרה).

אבל הקרב הוא ארוך.

הערה על הקולנוע העכשווי

"אהבה בימים קרים" הוא סרט פולני המוצג בימים אלה בבתי הקולנוע וזוכה לתשבחות רבות. הוא גם מועמד לאוסקר.

אחרי כמעט שני עשורים של התעניינות לוהטת בקולנוע (למשל: במשך שנים הייתי מנוי בסינמטק וראיתי לפחות שני סרטים בשבוע), בשנים האחרונות אני מדיר רגלי מבתי הקולנוע (וגם מסדרות טלוויזיה, שכביכול החליפו אותו; אבל זה עניין לפוסט אחר). נכון, גם בגלל שיש לי ילדים ואין לי זמן, אבל, בעיקר, כי המדיום הוויזואלי הנרטיבי חדל לקרוץ לי. הלכו ופחתו החוויות המשמעותיות שהקולנוע בן זמננו סיפק לי (הסרט האחרון שהתרשמתי ממנו היה "נימפומנית" של לארס פון טרייר).

אחת לשנה, אולי, אני רואה סרט. ומכיוון ששיבחו כל כך את הסרט הזה הלכתי לראותו. זה לא סרט גרוע, אבל בהחלט זה לא סרט טוב ולו הייתי יודע מה יהיה טיב החוויה מראש – לא הייתי טורח. התפיסה של האהבה בסרט גובלת בקיטש. תפניות העלילה לא לגמרי מנומקות. את העניין הרב ביותר עורר אצלי תיאור החיים בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה ואיסוף מנגינות עם והתקנתן בידי המוזיקאי הגיבור לצורכי מופע לקהל מטרופוליני (בעידוד המפלגה הקומוניסטית, שעשתה במנגינות הללו שימוש אידאולוגי מובן מאליו).

אבל מה שמפריע לי בקולנוע (ובטלוויזיה) הוא בעיקר דבר מה אחר. הצורך של המדיום הזה בקונקרטיזציה של הרגשות, בהחצנה שלהם, ב"אקטינג אאוט" שלהם – בצורה שפוגעת באמינות ובמעודנות כאחת.

למשל, מדוע המוזיקאי המאוהב, שאהובתו חזרה לפולין בעוד הוא נשאר בפריז, צריך לבטא את "ירידתו מהפסים" בנגינה רעשנית ולא מותאמת במועדון הלילה בו הוא עובד? הוא לא יכול להיות סתם עצוב ומדוכא ללא ביטוי חיצוני דרמטי? אלא שזה לא "קולנועי". וכשזה "קולנועי" זה גס ולא אמין, כאמור.

למשל, מדוע המוזיקאי, שאהובתו ברחה ממנו, צריך לחפש כאחוז תזזית אחריה בבית המפיק הצרפתי שהוא חושד בו שניהל איתה רומן, תוך פתיחת כל דלתות הבית כולל דלת חדר השינה ובה הבחורה העירומה הבלתי נמנעת (שאינה אהובתו) ומילמול ההתנצלות הבלתי נמנע גם הוא. מדוע לא יכול היה המפיק כבר עם כניסתו של המוזיקאי לביתו לומר לו את מה שהוא אומר לו לבסוף: אהובתך חזרה לפולין. בלי כל הטרררם. אלא שזה לא "קולנועי" (וגם היינו מפסידים ציצים של בחורה לא קשורה שהבליחה לשנייה; ואני האחרון שיזלזל בציצים). וכשזה כן "קולנועי" זה לא אמין וגס.

או, למשל, מדוע צריך הגבר לסטור לאישה שמכריזה ששכבה עם אחר על מנת לעורר את רגשותיו? מה עם מריבות מילוליות וארסיות לוהטות (וזה עוד סרט פולני!) ללא ההכאה המלודרמטית הקלישאית. אלא שזה לא "קולנועי" וכו'.

אני והקולנוע כבר לא. ונראה לי שזה לא אני – זה הוא.

הספרות נמצאת לטעמי כיום במצב טוב בהרבה. ולכל מי שלא מבין את גדולתו של קנאוסגורד, שמתמקד בדיוק ברגעים הלא קולנועיים, רגעי הסרק כביכול, בהכנות, בסידורים, בהתרוצצות המחשבות הזניחות והלא זניחות, בעולם הפנימי, בשגרתי, ברגיל, ביומיום שאדם דש בעקביו – כדאי לצפות ב"אהבה בימים קרים".

אם זה הקולנוע העכשווי בשיאו, אז הקולנוע בבעייה חמורה מאד.

על פולמוס דן מירון-עמוס עוז

אני לא רוצה להיכנס למאמר של דן מירון על עמוס עוז. אני לא רוצה כי, במובן מסוים, זו לא המלחמה שלי. אני כן רוצה לומר משהו אחר בנושא.
אבל אולי פטור בלא כלום אי אפשר. לכן אעיר כמה הערות בדחיסות. המאמר עצמו לגיטימי. הוא מפגין בקיאות רבה בכתבי עוז. הוא גם חולק לעוז שבחים לא מעטים. העיתוי של המאמר (ואולי גם הכותרות) לא רגיש. הטענה שעוז יותר טוב באנגלית בזכות מתרגמו היא טענה מופרכת, מרושעת, כפי שהיטיב לטעון אורין מוריס, שהסב את תשומת הלב לכך שעוז נקרא בהנאה גם בשפות שאינן אנגלית. הטענה על החולשה המובנית של השמאל שהפך בעולם של עמוס עוז למעין "מיכאל שלי" חלוש, הניגף מול כוחות היצר של החברה הישראלית, היא טענה מעניינת מאד, אבל לא על עמוס עוז ומורשתו אלא על המצב הישראלי בכללותו. הטענה שעוז צריך להיות מושווה לסטפן צווייג (ולא לתומס מאן), לתיאודור דרייזר (ולא לסול בלו), היא טענה מעניינת וגם מרושעת. ככלל, אני מעריך את עמוס עוז כסופר יותר ממירון, ועד כמה שאני יכול לדעת ממרחק: אני מעריך מאד גם את אנושיותו העמוקה (ובכלל, אעיר: השוק מפטירתו אינו מרפה ממני). מיצירתו הענפה קרוב ללבי, מעל הכל, "סיפור על אהבה וחושך". אבל גם הקריאות ב"הר העצה הרעה" ו"המצב השלישי" זכורות לי כחוויות קריאה משמעותיות. את כל יצירתו המוקדמת, גם אם לא התעלפתי ממנה ולא חשתי קירבה נפשית גדולה אליה (כולל "מיכאל שלי"), כיבדתי. ולגבי "הבשורה על פי יהודה", אני סבור שמירון צודק בחלק מאבחנותיו לגבי חולשת החלק הרעיוני אבל מחמיץ ככלל את הרומן כי ההנאה ממנו אינה נשענת עליו.
כל זה בתמצות נמרץ, לגופו של עניין.
אבל מה שרציתי לומר הוא, כאמור, דבר מה אחר. יש כאן דרמה גדולה. גדול מבקרינו, וגם המפונק והמעוטר שבהם, נאבק במי שנחשב גדול (או אחד מגדולי) סופרינו, וגם הוא המעוטר שבהם. יש כאן דרמה אדירה שמעורב בה השכל הגדול של מירון, יחסי איבה מוּבְנים ומובָנים בין מבקרים לסופרים, ואפשר לשער שגם עוד רגשות, פחות מכובדים (שראיה להם, אם זקוקים לכזו, היא התחושה שמירון, במשתמע, חובט בעוז משמאל ומימין כאחד, על זה שהוא פחות מדי שמאלני ועל זה שהוא יותר מדי). יש כאן דרמה נוראת הוד של התאבקות אחרונה, אחרי שנים ארוכות-ארוכות, של שני אנשים שאינם קוטלי קנים, בלשון המעטה, אבל שגם רגשות לא מכובדים מעורבים בה. אכן כמו בדרמה גדולה.
בעבודת הדוקטורט שלי ("ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני", 2011) הקדשתי הערה קצרה לסיבוב מוקדם במאבק הזה ואני מעלה אותה לכאן. המאבק הזה, כאמור, נוגע גם במאבק עקרוני בין מבקר לסופר, שהוא זה שעניין אותי בעבודת הדוקטורט.

"ה.6. דן מירון ועמוס עוז; מבקר מול סופר

לפני שאגש למבקרים שפעלו בדור שאחרי מירון אני מבקש לחדד נקודה שהצגתי בסעיפים הקודמים: ההבדל בין ביקורת-הספרות לספרות בזיקה שהשתיים צריכות לקיים למבט-על ולמטה-נרטיב. הזדמנות יוצאת מן הכלל לעמידה על ההבדל הזה מצויה במסה נוספת ב"אם לא תהיה ירושלים" (1987), בה דן דן מירון בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" (1982). ההזדמנות נדירה לא רק משום שמזומן בה "מפגש פסגה" בין אחד המבקרים הבולטים ואחד הסופרים הבולטים בני אותו דור (שניהם ילידי שנות השלושים), "מפגש פסגה" שמתרחש באותו עידן "משברי" במעמדה של הספרות וביקורת-הספרות כאחת. אלא משום שאופייה הספציפי של היצירה הנידונה במסה, "פה ושם בארץ ישראל", מחדד במיוחד את היחס בין מבקר לסופר, בהיותה במוצהר יצירה לא בדיונית אלא יצירה דוקומנטרית בעלת יומרות של ביקורת תרבות. כלומר, ניתן לומר, ואראה זאת מייד, שזו יצירה שאפשר לראותה כסוג של "הסגת גבול" מצד הסופר אל תחומו של המבקר. "הסגת גבול" כזו, יש לשער, יכולה לעורר במבקר את הדחף למתוח קו גבול מחודש בינו לבין הסופר, וכך להגדיר פעם נוספת את ההבדלים בין שתי הדיסציפלינות או הז'אנרים. והנה, זה בדיוק מה שמירון עושה (מבלי להצהיר על כך, עם זאת) במסתו על עוז, "בין התבוננות לבינה" (בתוך: "אם לא תהיה ירושלים").

מירון מקפיד לחלק את יצירתו זו של עוז לחלק דוקומנטרי ולחלק מושגי, לחלק ספרותי ולחלק הגותי. ובעוד הוא משבח את החלק הדוקומנטרי-ספרותי הוא מבקר בחריפות את ההמשגה-הגות שבו:

'חושים חריפים ואמינים ורגישות לפני השטח של המציאות נתקלים במחסומים גבהים והולכים של חוסר הבנה וידע ביחס לעיקרים הרוחניים והאידיאיים המסתתרים מתחתם. ההארה המזהירה של נופי המציאות, שהסופר-הרפורטר מצליח להעלות ברַקֶטות העתונאיות, שהוא מעלה בפרק אחר פרק שבספרו, נחשכת והולכת ברגע בה [כך] הוא מבקש לנסח הסבר קונצפטואלי של מציאות זו, והתמונה החיה והממללה נעשית חסרת-פשר, או, גרוע מזה, מסולפת פשר; תמונה המציעה הסברים שאינם מסבירים דבר. אפשר לקבוע בעניין זה כמין כלל: פרקי הרפורטאז'ה של עוז טובים ומשכנעים יותר, ככל שהמספר מתמסר בהם להעלאת דברים שראה ושמע, וככל שהוא ממעט בפירושם ובניתוחם' (מירון, 1987 עמ' 216. ההדגשות שלי).

והנה עוד מובאה:

"'פה ושם בארץ ישראל' מגלה לפנינו סופר בעל רגישות חושיית ויכולת תיאורית גבוהה ובעל מנגנון מחשבתי-שכלי מוגבל ובלתי יעיל – למעשה, מגלה הספר בחריפות איזו דיספרופורציה מהותית, שתמיד חשנו בה בעת הקריאה ביצירות המחבר, אלא שעתה, עם היישום של כלי התיאור שלו למציאות מוכרת ומובנת לנו מניסיוננו החוץ-ספרותי, נחשפת היא לעינינו במלואה. יצירת עוז כולה, כנראה, צולעת משום חוסר השוויון בין שתי רגליה – הרגל התיאורית-חושיית והרגל השכלית-אינטלקטואלית, כשהאחרונה, הקצרה מבין השתיים, היא הקובעת להילוכו של הסופר אותו מקצב עצבני, קדחתני, האופייני לה […] מתמחש בה [ביצירת עוז] איזה חלל פנימי, איזה מרכז נבוב, שהקליפה החיצונית המרשימה, המרהיבה לעיתים, מסתירה אותו רק מאנשים, שראייתם אינה חודרת את פני השטח של אובייקט ההתבוננות' (מירון, 1987 עמ' 219. ההדגשה שלי).

כך נמנע מעוז להיות רופא הגון לחברה הישראלית: "את הסימפטומים של המחלה מתאר הוא ברוב יכולת. מה שנוגע לדיאגנוזה ולפרוגנוזה – צוער שברופאים יציע לנו טובות ומדייקות מאלו שלו" (שם, עמ' 226).

הקטעים רוויים בניגודים בין "פני שטח", "קליפה חיצונית", רגישות "תיאורית-חושיית", "רפורטר", לבין "עיקרים רוחניים", "מתחתם" (של "פני השטח"), "קונצפט", "פירוש וניתוח", "שכלי-אינטלקטואלי", "מרכז". הסופר מצטיין ברגישות ל"פני השטח" אך בעיוורון למה שמתחתם, עיוורון שממנו המבקר במשתמע אינו סובל. משתמע מדברי מירון: המבקר הוא זה שאמון על האינדוקציה, על הדילוג מ"פני השטח", שמספק לו הסופר בכישרונו, דילוג אל העיקרים הניצבים בעומק פני השטח הללו. המבקר הוא הוא הרופא ההגון[1]. המבקר הוא איש ההבנה ואילו הסופר איש ההתבוננות; המבקר הוא איש הכללים ואילו הסופר איש הפרטים. וכפי שהצעתי: הסופר הוא איש הנרטיב; המבקר הוא איש המטה-נרטיב. הארס במסה נולד לטעמי, בין השאר, מהתחושה של המבקר שהסופר הרס אל קודש הקודשים שלו: מבט-העל על התרבות והספרות."

[1] בספרו "הרופא המדומה" דן דן מירון במטפורת הרופא ששימשה את ספרות ההשכלה לצורך אפיון תפקיד "הצופה לבית ישראל" (מירון, 1995 עמ' 9-20).

שיחת רדיו על ספרי החדש, "מבקר חופשי"

למעוניינים:
התארחתי לשיחה מקיפה על ספרי החדש, "מבקר חופשי", אצל מיה סלע ויובל אביבי הנבונים והנדיבים (בתכנית הרדיו שלהם ב"כאן", "מה שכרוך").

הקישור לשיחה כאן

קצר על המיזנטרופיות המבורכת שבקריאה

חלק מהנאת הקריאה בספרות היא היעדרו של הזולת. היעדר מראהו, קולו, לבטח ריחותיו וכו'. הקורא מעלה בתודעתו, ובכוחות עצמו, עולם ומלואו מחומר רוחני, בלתי אורגני, שהנו המילים.

יש יסוד מיזנתרופי בקריאת ספרות. יש יסוד שופנהאוארי, של הפניית עורף לעולם.

שלום ותודה, עולם, הבנתי ולא להתראות, אני עכשיו עם ספר במיטה.

טלוויזיה היא מפגש עם העולם, עם הזולת, אודיו בוקס הם מפגשים עם קולו הצורם של אדם אחר. הם לא ממלאים את תפקיד הקריאה. הם מועלים בתפקיד המאיסה בעולם. לכן הם לא מספקים אותי. אני לא רוצה זולת, לכן אני קורא.

כשאני פותח טלוויזיה, כשאני מאזין לשחקן קורא ספר, אני צועק 'אמאל'ה! יש זולת בבית!'. אני מסתובב סביבי ורוקע בכל הכוח עד למעיכתו. או אז הבית מטוהר, לא מחולל. אפשר לשבת בכורסה ולקרוא ספר.

(עם זאת, הספרות גם מאפשרת את המפגש המלא ביותר עם הזולת, עם הפנימיות שלו, יש בקריאה צד שכמה למגע עם הזולת, עם המחבר, עם הדמויות, ושרק טיבן המבוקר ועם זאת החושפני של המילים מאפשר מגע כזה בעמקות כזו, אבל זה נושא לפוסט אחר.)

ראיון לסיכום שנה בספרות המתורגמת

לסיכום השנה בספרות המתורגמת, התארחתי בתכנית הרדיו של יובל אביבי ומיה סלע, "מה שכרוך". כל התכנית מומלצת להאזנה. אני נכנס בגמגום קל בדקה ה-18 וקצת אבל אט אט מתרהט מה.
(אפרופו: לבי נקפני בדיעבד שלא הזכרתי בספרים המתורגמים הטובים של השנה את "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד, את "הילדים שבזמן" של איאן מקיואן, את "נורת'נגר אבי" של ג'יין אוסטן, את "בית בקהיר" חלק ב' של נגיב מחפוז ואת "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו. אז אני עושה זאת כאן)

 

הנה הקישור לתוכנית