ארכיון קטגוריה: עובר ושב

שונות וקצרות על ספרות

  1. אחרי עשרים שנה קראתי בפעם השנייה את "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז. הספר, כמובן, טוב מאד. אבל מה שבלט לי בקריאה הזו הייתה הפעילות המתמדת, ההתרחשות הלא פוסקת, כלומר אי-ההרפייה מהעלילה. כמובן, שבסיטואציה בה מתמקד הרומן – בית חולים שיקומי לחולים קשישים, חלקם, כמו הגיבורה, נעים בקושי רב על ההליכון – הפעלתנות הזו מקבלת נופך גרוטסקי מכוון (הולכים, בעצם מדדים או נגררים, לחדר האוכל, לעמדת האחיות, לחדר הרחצה, לחדר השינה, לחדר המבקרים וחוזר חלילה). אבל הנקודה החשובה היא חשיבות העלילה בפרוזה, גם – ואולי אף בייחוד – כשהיא עוסקת בגיבורים ש"חיי המעשה" שלהם מאחוריהם. התזוזה הבלתי פוסקת היא חלק חשוב בהנאת הקריאה.
  2. בחלק השני בטרילוגיה הגדולה של נגיב מחפוז, "בית בקהיר", שהוצאה לאור לאחרונה מחדש (בתרגומו הוותיק של סמי מיכאל), מתרועע כמאל, בן המשפחה האינטלקטואל, עם חברים מהמעמד המצרי הגבוה (הוא שייך למעמד נחות יותר). כשהוא אומר לאחד מחבריו האריסטוקרטיים שבכוונתו להפוך לסופר, החבר, הרגיש והחכם מקרב חבריו, אומר לו משהו כעין זה: "בוודאי, ספרות זה נהדר! אבל למה לכתוב? למה לעבוד? למה לא להיות קורא, כמו מלך ליהנות מעבודתם של אחרים!". יש באמירה הזו בכדי לשכך ולהרגיע אמביציות ספרותיות של אוהבי ספרות. למה להיות סופר? כלומר פועל? כשאפשר להיות קורא!
  3. וו.ס. נאיפול נפטר לאחרונה. את "בית למר ביזוואז" שלו אני מחשיב לאחד מחמשת הרומנים הטובים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (נכון לעכשיו, בצד: "מחברת הזהב", "מתנת המבולדט", "זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים"; את "החלקיקים האלמנטריים", שראה אור בשלהי המאה ה-20, איני מכניס לתחרות הזו).

הערה בנוגע למושג "יצירת מופת"

פוסט קצר שפרסמתי היום גרר להפתעתי הרבה כמה תגובות עוינות (אני רגיל לצערי לתגובות עוינות – ולעתים מרושעות – על דברים שאני כותב. לעתים, יש בהן בהחלט היגיון, כי גם תוכן דברי הוא תוקפני במידה כזו או אחרת. אך לעתים דברי אינם כאלה ואז אני מעט מופתע). תגובה די ארוכה כזו התפרסמה באתר "מאקו".

אני לא מכיר את הכותב ואיני יודע עליו הרבה מלבד תכונה בולטת שמוזכרת ועולה ברמיזה עבה מהטקסט – ושהכותב מאד גא בה, כך נראה – והיא שהכותב צעיר.

זו בהחלט תכונה יפה.

אם כי בת חלוף.

לגופו של עניין:

ראשית, ה"מרד" נגד מושג הטוב והרע באמנות ונגד המושג "יצירת מופת" – שאותו נושא בגאון כותב המאמר – אינו דבר מה חדש, צעיר ומסעיר, אלא מגמה שחוגגת לפחות חמישים שנה.

שנית, כפי שציינתי בפוסט המקורי, אני אכן לא בקיא בכל הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות כיוון שאיני כותב ביקורות על ספרות מקור בעיתון. אבל מצד שני אני קורא לא מעט ובעיקר מנסה לקרוא יצירות שאני שומע את שבחן ואת בולטותן. כך שאין מה "לפרק את הטקסט של גלסנר לגורמים", כי חסכתי לכותב את הפירוק הסבלני והקדמתי וכתבתי בפוסט עצמו את גבולות האמירה שלו.

שלישית, טענת כותב המאמר שכתבתי כביכול שב-16 השנה האחרונות מאז "סיפור על אהבה וחושך" לא יצא בארץ "שום דבר ראוי באמת" היא סילוף ברמת הדיבה של מה שכתבתי, כפי שכל קורא בפוסט המקורי יכול לראות.

רביעית, הטענה היגעה שעמוס עוז הוא אשכנזי וגבר ולכן האמירה שלי שלדעתי (!) ספרו הוא "יצירת מופת" היא נושא לדיון אחר ומייגע בפני עצמו. נכון, לדעתי הספר הזה הוא מאד טוב ואחריו לא קראתי ספר שהגיע לרמתו. מכאן עד לטענה של הכותב – שרוכב על טרנדים כמו בוקר רודיאו מיומן – שאני נגד כותבים מזרחיים או כותבות, שאני טוען כביכול "כי כל הספרים שנכתבו על ידי נשים וסופרים מזרחיים, שכל יצירה לא אשכנזית-ארצישראלית, היא אולי סבבה אבל היא לא – וכנראה גם לא תהיה – יצירת מופת" – היא גם טענה על גבול הדיבה (אני לא משתמש במושג הזה באופן אופרטיבי, עלי להבהיר, אלא כדי להמחיש את רמת הסילוף). כותב המאמר מודע לכך שכאן הוא אכן הרחיק לכת והוא מסייג בפתח דבריו: "ברור שזאת לא הכוונה של גלסנר", אבל ממשיך כאילו ברור בדיוק דווקא ההיפך, שזו בהחלט כוונתי. או שפשוט הוא היה בשוונג של הטרנד ולא יכול היה לעצור בעצמו.

חמישית – ועיקר העניין – כשאני כותב על דבר מה שהוא בעיניי "יצירת מופת" איני מטיל חובת קריאה על כל הקוראים, איני מזריק דממת קברים רבת הוד לטקסט, איני מחייב סגידה והקפת הספר בשבעה מעגלים וכיו"ב.

כשאני כותב על משהו שהוא בעיניי "יצירת מופת" אני מדבר פשוט על הישג שעורר בי השתאות. על יצירת אמנות שהצליחה, לטעמי, לצאת מהבינוניות שכולנו, ברב או במעט, שרויים בה ונחנקים באבקהּ ולהגיע לנקודה נישאה מעט יותר, ממנה ניבט נוף חדש וננשם אוויר שאינו רק צלול אלא גם צח.

אני מתמלא שמחה וחדווה (!) כשאני נתקל ב"יצירת מופת" – גם בלי קשר לתכניה הספציפיים – כי היא מדגימה את היכולת האנושית להמריא-מעלה.

אני שמח יותר בקריאה של "יצירת המופת" (!) ולא "נעצר" מול היצירה בקיפאון, כפי שמתאר כותב המאמר את תגובתו ל"יצירת מופת".

אולי לכותב המאמר הכרזה על יצירה כ"יצירת מופת" פירושה "חיי נצח קפואים ועצובים" של היצירה. פירוש המושג בשבילי הוא שמחה גדולה וחיוניות רבה בקריאה בחיי אֵלה.

 

אפשר בהחלט לדון מה עושה את "סיפור על אהבה וחושך" ליצירת מופת בעיניי. זו בהחלט לא קביעה שמעודדת הנהון ושתיקה והיעדר וויכוח. אבל נושא הפוסט הצנוע שלי היה לומר חוות דעת מסוימת על הספרות העברית שאני קורא בשנים האחרונות ולא להיכנס לדיון הזה.

 

העוינות כלפי המושג "יצירת מופת" היא עוינות כלפי גדוּלה באשר היא, היא "טינה" (במובן הניטשיאני), היא עוינות כלפי מושג ה"קדושה" וההבחנה בין "חול" ל"קודש" באשר הם. זו אותה נמיכות רוח דמקורטית – שלפיה כולם שווים לכולם והכל שווה להכל, אין "גבוה" ואין "נמוך"; למעט, כמובן, מה שמדיד, כמו הכסף, שם בהחלט יש הבדלים בין "גבוה" ל"נמוך" – אותה נמיכות רוח שניבא אותה אלכסיס דה-טוקוויל בספרו "הדמוקרטיה באמריקה".

ספר לא צעיר אף הוא (אם כי הסופר יותר זקן ממני), ספר "אשכנזי" וכותבו אבוי גבר, ובכל זאת ניתוחו טוב יותר מכל ספר אחר שנכתב אחריו. והוא בהחלט "יצירת מופת".

 

 

שונות

  1. אני קורא לבני בן ה-4 ספר על עולם הטבע. קורא ומתחרט. כמה אכזרי הוא עולם הטבע, עולם של טורפים ונטרפים (כפי שמודגש בחוסר רגישות רב משמעות בספר הילדים הזה). כמה דוחה הוא, בעצם, הטבע. הבחילה, כדברי סארטר, מוצדקת. חילונים אמורים לאהוב את "הטבע", לאהוב "סרטי טבע", לאהוב את האבולוציה. אבל כל זה דוחה כל כך. הסנטימנט הדתי (לפחות זה היהודי) יסודו, בין היתר, בגועל הזה מהטבע, ברצון להימלט מהזוועה והאבסורד וחוסר האנושיות שבו. ואני, כחילוני אדוק, מזדהה עם הסנטימנט הזה, אך לא עם מסקנותיו. לבני אחפש בהקדם ספר אסטרונומיה. אמנם גם מרחבי החלל מבעיתים, כדברי פסקל, מבעיתים באי-אנושיותם, אבל לפחות הם לא אכזריים.
  2. לעניין הספרות העברית של השנים האחרונות. עד כמה שאני מכיר, כי בעיתון איני כותב זה מכבר ובדרך כלל ביקורות על ספרות מקור, המצב הוא כזה: יש לא מעט ספרים טובים שרואים אור בארץ בשנים האחרונות – הקינה הרווחת לא מוצדקת בהקשר הזה – אבל אין יצירות מופת. לטעמי, מאז "סיפור על אהבה וחושך" מ-2002 לא ראתה אור בארץ יצירת מופת חד משמעית. וזה כבר די הרבה זמן. מה גם שלפני "סיפור על אהבה וחושך" לא ראתה אור יצירת מופת שנים לא מעטות.
  3. קלישאות הן דבר נורא, כמובן. למשל, השימוש בביטוי "אזור הנוחות" (קלישאה מתורגמת ועוד מאמריקאית נוסף לכל). אבל אולי הקלישאה העכשווית שאני הכי מתעב היא "אם לתת את השנקל שלי בדיון" (כלומר, גם את המקור, "שני סנט", אני מתעב). יש כאן, בקלישאה הזו, את כל הדיכאון של העידן שלנו: אנחנו חופשיים לדבר, כולם מדברים, אבל הערך של הדברים שלנו זניח, אנחנו זניחים. הקלישאה הזו קשורה לצו הדכאוני – במסווה של קלילות – של התקופה שהוא "לא לקחת את עצמך ברצינות".
  4. המחשבה שמחאת הלהט"בים בנושא הפונדקאות היא יריית פתיחה בהתנגדות רחבה לשלטון הימין הממושך היא פתטית ומעידה בעצמה על מצבו הנואש של השמאל.

 

המשך גלגול מעט מפתיע של הפוסט הזה מופיע כאן

קצר על מצב הקריאה

אנשים לא קוראים ספרים. כך אומרים ומקוננים. שלא יקראו. ההפסד שלהם.

כשאני קורא סופר שיש לו דבר מה לומר, שמתאר-יוצר מציאות רוויה בניואנסים ובעסיס של מתחת-לפני-השטח שמבצבץ לעתים מעליו, כשהוא מתבנת את המציאות הרוויה והעסיסית הזו בתוך נהר עלילה זורם (גם בספר שבהחלט אינו יצירת מופת, כמו "הפרטים שהושמטו" של תומס אוגדן, אלא פשוט רומן טוב) – אני נמלא שמחה. החיים עצמם נראים אז דחוסים והרי משמעות יותר. ולשמחה הזו אין מחולל דומה במדיום אחר. האקטיביות והכניעה שתובע הטקסט הן ללא מתחרים.

קצר על טבעונות וצמחונות

הגל הטבעוני/צמחוני שסוער סביבנו נובע לא רק מהתחדדות החוש המוסרי של בני האדם. כלומר, הוא לא מעיד רק על תופעה חיובית בבסיסה (מבלי להכחיש שהאתגר הטבעוני/צמחוני הוא אתגר מוסרי רציני לכל אדם בעל רגש).

הגל הזה נובע גם מפיחות חריף בערך הקיום האנושי בעיני בני האדם, מבוז עצמי של האדם. והוא גם תורם מצדו בחזרה לפיחות ולבוז האלה. הגל הזה דוהר בנחשולים גם בגלל התחושה התת-ספית – ולעתים על-ספית – שהמין האנושי ככלל אינו מין מוצלח במיוחד, ושהיחיד האנושי אינו בעל ערך חד-פעמי. בעקבות הפיחות הזה בערך העצמי של האדם עולה מאליה סוגיית שעבודם של בעלי החיים להנאתו של מין ירוד כזה.

הגל הצמחוני/טבעוני, בקיצור, סוער בגלל תחושת חוסר ערך, או צלילה בערך, החוויה האנושית.

הבוז שרחש ניטשה לצמחונות נבע מהזיהוי שלה עם מה שהוא כינה ה"ניהיליזם הארופאי", שהינו אותה צלילה בהערכה העצמית של בני האדם.

בעידננו הצלילה הזו נובעת מכמה מקורות. אלה חלק מהם:

  • המיותרות הגוברת והולכת של העבודה האנושית לנוכח אוטומטיזציות למיניהן ופיתוחים של "בינה מלאכותית". המיומנות של נהג המונית, למשל, בהכרת רחובות העיר – הפכה למיותרת. וחשוב להדגיש: התחושה שאנו נמצאים בעידן ביניים, בו אנחנו ממתינים להתפתחויות טכנולוגיות רדיקליות, התחושה הזו, גם אם תתבדה בעתיד, תורמת לפיחות בערך העצמי המוזכר. אפשר אולי להגזים ולומר שככל שהאדם פחות בקיא בנושא של פיתוחי הטכנולוגיה הממשיים והאפשריים, כך הוא יותר נוטה לחזות להם עתיד מופלא.
  • השחיקה הנוראית בערכו של האינדיבידואל שמתבטאת, בין היתר, בכוחן של הרשתות החברתיות. אלו הופכות את בני האדם לעדרים שמתקהלים סביב "שערוריות" וסנסציות תורניות, או מוקדי עניין קולקטיבים אחרים, ומחריפות עד למאד את התלות הטבעית שקיימת במבטו של הזולת. בכלל, אני חושב שבני האדם מוצאים את עצמם בזמננו מתמודדים עם מערכות ש"פיצחו אותם" ומפעילות עליהם מניפולציות שהאדם הממוצע אינו יכול לעמוד מולן, אם אלו מניפולציות מיניות ואם אלו מניפולציות נרקיסיסטיות. ישנה תחושה של חוסר-אונים של היחיד מול המערכת, ו"המערכת" אינה הממשלה וכדומה, אלא הקומפלקס המדעי-טכנולוגי.
  • התפיסה הרווחת אצל חלק מהמדענים ואצל הציבור הרחב שהאדם ניתן להסברים שאינם שונים עקרונית מהסברים שניתנים ביחס לחלקי היקום האחרים. הזלזול ב או הבורות ביחס ל או אף העמדה המנומקת נגד התפיסה שהתודעה האנושית היא יחידאית, ותופעת-טבע שיש להסבירה באופן ייחודי לה.
  • התפוצצות האוכלוסין, שגרמה לאינפלציה ולשחיקה בערך העצמי של היחיד.

לטעמי, הפיחות הזה בערך העצמי האנושי הוא מסוכן (מלבד זה שהוא מדכא). אנשים שאינם מחזיקים מעצמם, שבזים לעצמם, יסכינו להכל. חלק מהסיבה לחזרתה של הדת בחברה שלנו נובע אף הוא מבקשת מוצא מתחושת חוסר הערך העצמי הזה של האדם. אני גם סבור, בחלק מהזמן לפחות, שהפיחות הזה פשוט שגוי. ועצם הדיון הצמחוני/טבעוני ממחיש את ייחודיותו של האדם בטבע: הרי באף מין אחר לא נערך בירור פנימי מוסרי כזה – האריות לא יפסיקו לטרוף אנטילופות בגלל מחאה מוסרית.

כמה הערות תגובה לאוריאל קון

אוריאל קון, שפועלו מבורך וראוי להערכה בעיניי, גם לביקורת, הגיב לביקורת שכתבתי על הספר שהוציא בהוצאתו, "סמוך עלי".
תגובתו לגיטימית בהחלט בעיניי. הנה הלינק לקריאתה.

מתוך ספק יצר נצחנות ספק משובה בורחסיאנית, בלוויית זעם לא קשור ולא ממוקד על כך שאכלתי היום יותר מדי, החלטתי להגיב לתגובה לביקורת לספר – דזבין אבא בתרי זוזי. מעניין עד לאיזה אורך נגיע…

הנה היא:

  1. לפני כמה שבועות הוסעתי לאירוע ספרותי במונית, בלוויית חוקרת ספרות אחת (ההסעה במונית הייתה כפרה לא מספקת על כך שעל השתתפותי שם – השתתפות נעדרת אינטרס מצדי – לא קיבלתי שקל). שוחחנו על ספרים וספרות בדרך הלוך. שוחחנו על ספרים וספרות בדרך חזור. כלומר, אני והחוקרת. רצה המקרה והחוקרת ירדה לפני מהמונית. נהג המונית היה נהגת. "שמעתי אַתכם מדברים ככה על ענייני ספרים וחשבתי לי" – אמרה לי כשירדה עמיתתי – "איך חיים מובילים אותך לאן שמובילים. אתה יודע, כשאני צעירה, לא חשבתי אהיה נהגת מונית". "יש לי תואר שני בהנדסה מאינסטיטוט, מאוניברסיטת מוסקבה", הוסיפה הנהגת הבהרה. וכמה שנים את בארץ? שאלתי. "עשרים, אבל אין עבודה בְמקצוע שלי, הוא מתאים למפעלים ענקיים שאין כמו הם בארץ".

        כן, זו ארץ קטנה, הנהנתי, משתתף בתינוי התסכול המוכר (מוכר בהחלט גם לי, מכיוונים אחרים), שחשבתי שאל הצגתו כיוונה.

אבל אז הסתחררה השיחה בתפנית מפתיעה. "זו ארץ קטנה, אבל אני מורידה כובע מול מה שעשו  פה", אמרה הנהגת. "ובזמן ק-צ-ר (כאן נסק-נמתח קולה באופן מעט משונה) כל כך, זה מ-ד-ה-י-ם (ע"ע סוגריים קודמים), יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מורידה כובע".

  1. יש איזה היפוך מעניין באופי התגובה של מצטרפים חדשים לישראליות, היפוך ביחס למערכון הקלאסי של "לול" על העולים החדשים.

כזכור, במערכון הקלאסי ההוא, כל גל עלייה חדש לומד עד מהרה איך לבקר את  – ולהתנכר ל – גל העלייה הבא. כך הוא הופך לישראלי: על ידי השמצת גל העולים החדשים, החדשים-יותר ממנו.

ואילו בגרסה החדשה של המערכון של "לול" – זו שרווחת כיום – כל עולה חדש שמגיע לארץ, מיד מתייצב לחרף ולגדף את בני הארץ הוותיקים.

  1. עירוב בין פוליטיקה וספרות – בו אני מואשם על ידי קון – נעשה גם כאשר סלידתך מהפוליטיקה של ארץ מסוימת מביאה אותך לפסול א-פריורית את תרבותה וספרותה.
  1. גישה קולוניאליסטית מתנשאת – אותה קון מבקר – מתבטאת גם בכך שאתה בטוח שאתה הוא זה שמביא את התרבות הנאורה ל"ילידים", משל לפניך לא היה דבר (וגם על זה כתב ריימונד ויליאמס).
  1. יש לי הרבה מה ללמוד על ספרויות העולם השונות, לבטח גם על הספרות הדרום אמריקאית. אם כי אמי ארגנטינאית לשעבר (!) איני מתיימר להתקרב לקמצוץ מהידע שיש לקון בספרות הזו. יש ודאי תחומי ידע שבהם גם הוא אינו מתקרב לידע שיש לי. או כך אני משער (נניח, בקיאות בספרות התלמודית. אולי גם התנ"כית? לבטח העברית המודרנית – שאי ההיכרות המספקת של קון איתה, אינה מונעת ממנו לפסוק הלכות בנוגע אליה; כנראה שמותר לבקר בלי להכיר את ה-כ-ל…).
  1. הוויכוח הספרותי האמתי שאני חש שיש לי עם קון – עליו כתבתי בביקורותיי – נוגע ליחס בין הספרות לעולם, או למקומה של הסיפורת הריאליסטית.

בעיני, הריאליזם אינו "עוד ז'אנר" בסיפורת – הוא נשמת-אפה. הוא נמצא בלב הפרויקט של הפרוזה הבדיונית. ולאו דווקא ריאליזם חברתי.

היכולת של ספרות לייצג מציאות, להנהיר מציאות, "לעסות" מציאות רגשית, להצביע על מסתוריותה של המציאות, ליצור פרשנות אישית אך מבוססת למציאות, להעניק עיצוב אסתטי למציאות ובכך לגאול אותה – הוא לוז הסיפורת בעיניי.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות לא מצומצמת עם מה שקון מפרסם – אינו האהוד ביותר על קון.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות מצומצמת עם הסיפורת הדרום אמריקאית – אינו מרכזי שם ("הריאליזם הפנטסטי" הרי נוצר שם, כלומר הריאליזם הלא ריאליסטי…; המסורת הספרותית המפוארת הזו הרי עסוקה באובססיביות  – מ"דון קיחוטה" עבור לאונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו – בבכירותה של הספרות על פני העולם, של הייצוג על המיוצג).

בשמו של הז'אנר הזה – ריאליזם עמוק – כתבתי את ביקורתי על לבררו וכן על ספרי "זיקית" בעבר.

  1. אני מעריך את פועלו של קון. יחסי אל הספרים שהוא מוציא אינו לא אוהד. עם זאת, ואכן, בצד הוויכוח הענייני עם הטעם שהוא מייצג (בוויכוח זה עמדתי גם שונה, כמדומה, מעמדתו של רון דהן, שקרוב יותר בטעמיו לקון ממני), השתרבבו לביקורותיי נימות עוקצניות – זאת על שום חוסר הנימוס, הטקט, הענווה, ההיכרות, שקון מציג ביחס לתרבות המקומית (וכאן אני ורון דהן תמימי דעים, כך נראה לי).

יש הרבה מה לתקן במציאות הישראלית. אבל היא לבטח לא תשתנה בעקבות מי שסולד ממנה ומשמיץ אותה.

 

שונות זוטות ואקטואליות

כמה הערות על המצב (האנושי והאחר):

1. להיות ילד פירושו לחיות בעולם שיש בו אלוהים. סמכות מיטיבה ומגוננת, שכר ועונש. כל מי שהיה פעם ילד – ורבים מאיתנו היו כאלה – הוא קצת אדם דתי.

2. הסיבה לפסיביות ולשאננות מסוימות הוא החשד שיותר משאתה חש חוסר נחת מהנסיבות, אתה מכור לחוסר נחת בלי קשר אליהן.

3. זה לא שהרוקנרול נמצא בפריחה, כן? הוא במשבר גדול משל עצמו. גדול יותר, לדעתי, משל הספרות.

4. רק חבל שפיליפ רות כנראה סופית לא יזכה. יהודי אמריקאי זקן נוסף לא יזכה בעתיד הקרוב.

5. לנון, בואי וג'אגר הרבה יותר מטרידים בעיניי. ביהירות ובכישרון כאחד. אבל אני לא מכיר מספיק את דילן (כמו רובם, אני אוהב איזה עשרים שירים גדולים, בלי להכיר את כל המילים). מצד שני, גם אף פעם לא התעוררתי, לא הוטרדתי, על מנת להכיר יותר.

המלצה קצרצרה על "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג ("כתר", 200 עמ')

לרשימת הספרים הישראליים שאט אט מתארכת (למרבה השמחה, לא ביחס ל"אט אט" אלא ל"מתארכת"), העוסקים סוף סוף בהווה האכזרי שלנו לא רק כישראלים, אלא כבני אדם שחיים במדינה מפותחת (פחות או יותר) ונהנים מפירות "הקדמה" (בעיקר ויי-פיי ותחרות כלכלית), רשימה שפתח אותה באופן חלוצי יזהר הר-לב בתחילת המילניום, מצטרף "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג.

תחת השפעה ניכרת של וולבק – לא לא מבורכת, כמובן, השפעה בתכנים עצמם אבל גם בחיבה של וולבק לאינדוקציות ממקרים פרטיים להשלכות תרבותיות נרחבות, המעבר הטבעי לו מהסיפור הפרטי לקטעי הגות עקרוניים – מעט בודריאר וקצת הסדרה הלא אחידה בערכה "מראה שחורה", אבל בביטחון ובמיקוד ובתכליתיות ראויים להערכה, מספרת מורג על עולם עכשווי שבו הפורנו מנצח את האהבה, ובו יחסים בין נותן שירות שמתקשר עם לקוח במייל מהווים תחליף ליחסי אנוש.

לא תמיד האינדוקציה של מורג משכנעת. וליתר דיוק חלק משכנע בה עומד לעתים בצד חלק לא משכנע. למשל, הטענה שלה על חילופי האופנות בפורנו, המעבר מהצגת נשים בשלות באופן מוקצן בשנות התשעים לנשים צעירות מאד, נערות, בתקופתנו, מעבר אותו היא מנתחת כסוג של שקיעה ועייפות של הז'אנר, אינה משכנעת כטענה מקומית ביחס לתחום. אבל היא כן משכנעת באופן כללי, במחשבה שאנחנו בתום עידן הליברליזם הקיצוני (את וולבק עצמו יש להבין כנביא של שני עידנים: הליברליזם בשיאו – הליברליזם בשקיעתו).

בכל מקרה, קראתי את רוב הספר (המורכב משלוש נובלות, נותרו לי עוד כמה עמודים) בשטף ובעניין בערב אחד. וזה, בעיניי, אחד הקריטריונים החשובים להערכת ספר.

הערה קצרה על פוסט הומניזם

אולי הוא צודק, חשבת. אתה מנסה כל החיים האלה ליישב בין האי יכולת שלך להתיישב עם הכלל לבין הכלל, ניזון ממנה, מאי היכולת, סובל וניזון ממנה, והוא מחייך ומנופף מלמעלה, עבר כבר לשלב הבא. ככלות הכל האינדיבידואליזם הקדוש הזה הוא אשליה, כך הוא אומר. איך אמר זה, שדווקא מבקר אותו, "אנחנו", לדבריו של ההוא, אמר, "קוף עם מוח שהוא לא הרבה יותר ממחשב משוכלל". הוא, הראשון, עליו אני מדבר פה (אם כי בגוף שני), דווקא נראה נון שלנטי לגבי ניפוץ אשליית הייחודיות, האינדיבידואליות, לגבי "הפאזה ההומניסטית". הוא כבר לא יכול לחכות שהמחשבים יחשבו את צעדנו שבעים שנה קדימה, ולנו לא ייוותר אלא לחיות אותם, את חיינו הכוונה, לפי התכנית שהותוותה זה מכבר. כוסס ציפורניו, כמו שאומרים (כמו שאומרים אצל ברנהארד, חה). אם כי, אתה חושב, הרי איש המחתרת של דוסטוייבסקי כבר טען, וממזמן, שהחיים האלה, המחושבים מראש, אינם שווים לחיותם, תהיה דעיכה כללית בתאוות החיים, הוא חזה, איש המחתרת. ובכל זאת, ההוא, הראשון, מטריד אותך. כי אולי הוא צודק? ומה בעצם הבעיה? אנחנו צפויים כמו אבן במעופה, כמו שאמר שפינוזה (על זה היית מנדה אותו, חה). טוב, לא ממש כמו אבן, אבל מחשב חזק מספיק וכו'.
אבל אז אמיר אמר לך, "אתה יודע שהוא כמעט אספרגר, כן?" ואתה נרגע. למה בעצם? כן, כי מי שלא ער לדקויות עולם הנפש, קל לו יותר לראות אותנו כמחשב שהורכב לקוף (אגב, הקוף עצמו מוצא חן בעיניך, אבל היית מרכיב לו מה שהדתיים מכנים "נשמה" ואתה, במצב ידיעותיך הפילוסופיות העכשווי, מכנה "מודעות עצמית", דחיסה לתוך התודעה של כל הדברים שמרכיבים אותך, ואז – הופ – התגברות עליהם). (ובעצם, גם האמביוולנטיות, ויצר ההרס העצמי, ומה שמכונה "סגנון" באמנות, הם משורשי אותה "נשמה", מעניקים את הכוח לא להיות רכיב פסיבי במערכת, תמיד מוכן כסא המפלט, והוא מאושש את הקיום, כל זה, כאמור, במצב הנוכחי של ידיעותיך הפילוסופיות, גם האינטואיציות הפילוסופיות בכלל זה). אתה נזכר בפרופסורים האלה לפסיכולוגיה ש"הוכיחו" שפרויד טעה ואין כזה דבר לא מודע, הסתכלת על אחד מהם, בטלוויזיה, זורח ובטוח בעצמו, אמריקאי ויהודי טוב, כלומר גם אמריקאי טוב, ואמרת, כן, לך באמת אין. כמו אצל אליוט (הבן): שירה היא מנוס מרגש. אבל, כמובן, מי שאין לו רגש מלכתחילה אין לו ממה לנוס (זה עדיין אליוט). גם פוסט הומניזם, אתה חושב, אינו יכול להיות רציני אם אתה לא יודע מה פירוש הדבר להיות במלוא מובן המילה אדם.

על במבי שלג ז"ל

במבי שלג שהייתה עורכת של המגזין "ארץ אחרת" (הייתה לי הזכות לכתוב בו וכך הכרתי אותה מעט) הלכה לעולמה והיא עוד לא בת 59.
במבי שלג הייתה גשר. גשר אמיתי בחברה מקוטבת. היא התחילה את הדרך, כמו רובנו, בגדה אחת, אבל מתחה את עצמה, קרעה את עצמה, כדי להציב גשר בין גדות.

אני חושב שגורלה של מדינת ישראל תלוי בקבלת המופת של במבי. לא, לא "קירוב לבבות" שטחי ומרפרף היה המופת שלה, לא "אחדות בעם" מאלחשת (ולראייה החשיבות הגדולה שייחסה לדיאלוג עם האוכלוסייה הערבית). אלא הבנה אידאליסטית-פרגמטית שפריחה של מקום – או קריסה של מקום – כמו ישראל נעוצה ביכולת לייצר קואליציות נרחבות, להתפשר, להתפשר באמת, להיפתח, להיפתח באמת, ועם זאת לא לאבד את זהותך.

באופן ספציפי יותר, אני חושב שאנחנו מצויים ברגע היסטורי שבו עתידה של ישראל כרוך במפגש של הציונות הדתית המוכנה לפשרה, זו שלא זנחה את עם ישראל עבור ארץ ישראל, זו שלא זנחה את התקווה לחברה שוויונית יותר בגלל שהסתנוורה מכך שאנחנו "אומת היי-טק", הציונות הדתית שבמבי ייצגה ובמידה מסוימת גם יצרה, עם חלקים באליטות הישנות והחדשות שגורלו של המקום הייחודי והקשה הזה יקר ללבם. החשיבות במפגש הזה נובעת משום כוחה הגואה של הציונות הדתית ברגע הנוכחי (אם כי מיעוט תמיד חש עצמו מיעוט – גם כשהוא רב כוח; וכך הדבר גם בצד שמאל של המפה הפוליטית). מה שנבנה בישראל בעמל דורות ומתוך תקוות דורות ובדם של רבים הוא יקר ערך מכדי להפקירו לסקטוריאלים ולקיצונים עם הקצף בשולי הפה ולפנאטים עם הברק בעיניים ולדמגוגים האופורטוניסטים ולציניקנים העולצים-אטומים וסתם לחמומי המוח וריקי השכל – זו, בין היתר, המורשת של במבי.

וגם זה המופת של במבי: התפיסה הקנאית שלה את מקצוע העיתונות, כמקצוע אצילי, חיוני, שירות חברתי ממדרגה ראשונה שיש להצילו מטלפי אינטרסנטים רבי עצמה. האידאליזם שלה לעתים הביך אותי (כמי שגולש לעתים, לעתים בעל כורחו, לניהיליזם). חשתי גם אשמה למולו. אבל לאידאליזם הזה נלווה כושר ביצוע ופרגמטיות: ולראייה המגזין שערכה (ביחד עם סגנית העורכת, תיבדל לחיים ארוכים, נעמה צפרוני) בתנאים בלתי אפשריים שנים רבות כל כך.
יהי זכרה חרות במחשבתנו