ארכיון קטגוריה: עובר ושב

על פולמוס דן מירון-עמוס עוז

אני לא רוצה להיכנס למאמר של דן מירון על עמוס עוז. אני לא רוצה כי, במובן מסוים, זו לא המלחמה שלי. אני כן רוצה לומר משהו אחר בנושא.
אבל אולי פטור בלא כלום אי אפשר. לכן אעיר כמה הערות בדחיסות. המאמר עצמו לגיטימי. הוא מפגין בקיאות רבה בכתבי עוז. הוא גם חולק לעוז שבחים לא מעטים. העיתוי של המאמר (ואולי גם הכותרות) לא רגיש. הטענה שעוז יותר טוב באנגלית בזכות מתרגמו היא טענה מופרכת, מרושעת, כפי שהיטיב לטעון אורין מוריס, שהסב את תשומת הלב לכך שעוז נקרא בהנאה גם בשפות שאינן אנגלית. הטענה על החולשה המובנית של השמאל שהפך בעולם של עמוס עוז למעין "מיכאל שלי" חלוש, הניגף מול כוחות היצר של החברה הישראלית, היא טענה מעניינת מאד, אבל לא על עמוס עוז ומורשתו אלא על המצב הישראלי בכללותו. הטענה שעוז צריך להיות מושווה לסטפן צווייג (ולא לתומס מאן), לתיאודור דרייזר (ולא לסול בלו), היא טענה מעניינת וגם מרושעת. ככלל, אני מעריך את עמוס עוז כסופר יותר ממירון, ועד כמה שאני יכול לדעת ממרחק: אני מעריך מאד גם את אנושיותו העמוקה (ובכלל, אעיר: השוק מפטירתו אינו מרפה ממני). מיצירתו הענפה קרוב ללבי, מעל הכל, "סיפור על אהבה וחושך". אבל גם הקריאות ב"הר העצה הרעה" ו"המצב השלישי" זכורות לי כחוויות קריאה משמעותיות. את כל יצירתו המוקדמת, גם אם לא התעלפתי ממנה ולא חשתי קירבה נפשית גדולה אליה (כולל "מיכאל שלי"), כיבדתי. ולגבי "הבשורה על פי יהודה", אני סבור שמירון צודק בחלק מאבחנותיו לגבי חולשת החלק הרעיוני אבל מחמיץ ככלל את הרומן כי ההנאה ממנו אינה נשענת עליו.
כל זה בתמצות נמרץ, לגופו של עניין.
אבל מה שרציתי לומר הוא, כאמור, דבר מה אחר. יש כאן דרמה גדולה. גדול מבקרינו, וגם המפונק והמעוטר שבהם, נאבק במי שנחשב גדול (או אחד מגדולי) סופרינו, וגם הוא המעוטר שבהם. יש כאן דרמה אדירה שמעורב בה השכל הגדול של מירון, יחסי איבה מוּבְנים ומובָנים בין מבקרים לסופרים, ואפשר לשער שגם עוד רגשות, פחות מכובדים (שראיה להם, אם זקוקים לכזו, היא התחושה שמירון, במשתמע, חובט בעוז משמאל ומימין כאחד, על זה שהוא פחות מדי שמאלני ועל זה שהוא יותר מדי). יש כאן דרמה נוראת הוד של התאבקות אחרונה, אחרי שנים ארוכות-ארוכות, של שני אנשים שאינם קוטלי קנים, בלשון המעטה, אבל שגם רגשות לא מכובדים מעורבים בה. אכן כמו בדרמה גדולה.
בעבודת הדוקטורט שלי ("ביקורת-הספרות העיתונאית בישראל בעידן הפוסטמודרני", 2011) הקדשתי הערה קצרה לסיבוב מוקדם במאבק הזה ואני מעלה אותה לכאן. המאבק הזה, כאמור, נוגע גם במאבק עקרוני בין מבקר לסופר, שהוא זה שעניין אותי בעבודת הדוקטורט.

"ה.6. דן מירון ועמוס עוז; מבקר מול סופר

לפני שאגש למבקרים שפעלו בדור שאחרי מירון אני מבקש לחדד נקודה שהצגתי בסעיפים הקודמים: ההבדל בין ביקורת-הספרות לספרות בזיקה שהשתיים צריכות לקיים למבט-על ולמטה-נרטיב. הזדמנות יוצאת מן הכלל לעמידה על ההבדל הזה מצויה במסה נוספת ב"אם לא תהיה ירושלים" (1987), בה דן דן מירון בספרו של עמוס עוז "פה ושם בארץ ישראל" (1982). ההזדמנות נדירה לא רק משום שמזומן בה "מפגש פסגה" בין אחד המבקרים הבולטים ואחד הסופרים הבולטים בני אותו דור (שניהם ילידי שנות השלושים), "מפגש פסגה" שמתרחש באותו עידן "משברי" במעמדה של הספרות וביקורת-הספרות כאחת. אלא משום שאופייה הספציפי של היצירה הנידונה במסה, "פה ושם בארץ ישראל", מחדד במיוחד את היחס בין מבקר לסופר, בהיותה במוצהר יצירה לא בדיונית אלא יצירה דוקומנטרית בעלת יומרות של ביקורת תרבות. כלומר, ניתן לומר, ואראה זאת מייד, שזו יצירה שאפשר לראותה כסוג של "הסגת גבול" מצד הסופר אל תחומו של המבקר. "הסגת גבול" כזו, יש לשער, יכולה לעורר במבקר את הדחף למתוח קו גבול מחודש בינו לבין הסופר, וכך להגדיר פעם נוספת את ההבדלים בין שתי הדיסציפלינות או הז'אנרים. והנה, זה בדיוק מה שמירון עושה (מבלי להצהיר על כך, עם זאת) במסתו על עוז, "בין התבוננות לבינה" (בתוך: "אם לא תהיה ירושלים").

מירון מקפיד לחלק את יצירתו זו של עוז לחלק דוקומנטרי ולחלק מושגי, לחלק ספרותי ולחלק הגותי. ובעוד הוא משבח את החלק הדוקומנטרי-ספרותי הוא מבקר בחריפות את ההמשגה-הגות שבו:

'חושים חריפים ואמינים ורגישות לפני השטח של המציאות נתקלים במחסומים גבהים והולכים של חוסר הבנה וידע ביחס לעיקרים הרוחניים והאידיאיים המסתתרים מתחתם. ההארה המזהירה של נופי המציאות, שהסופר-הרפורטר מצליח להעלות ברַקֶטות העתונאיות, שהוא מעלה בפרק אחר פרק שבספרו, נחשכת והולכת ברגע בה [כך] הוא מבקש לנסח הסבר קונצפטואלי של מציאות זו, והתמונה החיה והממללה נעשית חסרת-פשר, או, גרוע מזה, מסולפת פשר; תמונה המציעה הסברים שאינם מסבירים דבר. אפשר לקבוע בעניין זה כמין כלל: פרקי הרפורטאז'ה של עוז טובים ומשכנעים יותר, ככל שהמספר מתמסר בהם להעלאת דברים שראה ושמע, וככל שהוא ממעט בפירושם ובניתוחם' (מירון, 1987 עמ' 216. ההדגשות שלי).

והנה עוד מובאה:

"'פה ושם בארץ ישראל' מגלה לפנינו סופר בעל רגישות חושיית ויכולת תיאורית גבוהה ובעל מנגנון מחשבתי-שכלי מוגבל ובלתי יעיל – למעשה, מגלה הספר בחריפות איזו דיספרופורציה מהותית, שתמיד חשנו בה בעת הקריאה ביצירות המחבר, אלא שעתה, עם היישום של כלי התיאור שלו למציאות מוכרת ומובנת לנו מניסיוננו החוץ-ספרותי, נחשפת היא לעינינו במלואה. יצירת עוז כולה, כנראה, צולעת משום חוסר השוויון בין שתי רגליה – הרגל התיאורית-חושיית והרגל השכלית-אינטלקטואלית, כשהאחרונה, הקצרה מבין השתיים, היא הקובעת להילוכו של הסופר אותו מקצב עצבני, קדחתני, האופייני לה […] מתמחש בה [ביצירת עוז] איזה חלל פנימי, איזה מרכז נבוב, שהקליפה החיצונית המרשימה, המרהיבה לעיתים, מסתירה אותו רק מאנשים, שראייתם אינה חודרת את פני השטח של אובייקט ההתבוננות' (מירון, 1987 עמ' 219. ההדגשה שלי).

כך נמנע מעוז להיות רופא הגון לחברה הישראלית: "את הסימפטומים של המחלה מתאר הוא ברוב יכולת. מה שנוגע לדיאגנוזה ולפרוגנוזה – צוער שברופאים יציע לנו טובות ומדייקות מאלו שלו" (שם, עמ' 226).

הקטעים רוויים בניגודים בין "פני שטח", "קליפה חיצונית", רגישות "תיאורית-חושיית", "רפורטר", לבין "עיקרים רוחניים", "מתחתם" (של "פני השטח"), "קונצפט", "פירוש וניתוח", "שכלי-אינטלקטואלי", "מרכז". הסופר מצטיין ברגישות ל"פני השטח" אך בעיוורון למה שמתחתם, עיוורון שממנו המבקר במשתמע אינו סובל. משתמע מדברי מירון: המבקר הוא זה שאמון על האינדוקציה, על הדילוג מ"פני השטח", שמספק לו הסופר בכישרונו, דילוג אל העיקרים הניצבים בעומק פני השטח הללו. המבקר הוא הוא הרופא ההגון[1]. המבקר הוא איש ההבנה ואילו הסופר איש ההתבוננות; המבקר הוא איש הכללים ואילו הסופר איש הפרטים. וכפי שהצעתי: הסופר הוא איש הנרטיב; המבקר הוא איש המטה-נרטיב. הארס במסה נולד לטעמי, בין השאר, מהתחושה של המבקר שהסופר הרס אל קודש הקודשים שלו: מבט-העל על התרבות והספרות."

[1] בספרו "הרופא המדומה" דן דן מירון במטפורת הרופא ששימשה את ספרות ההשכלה לצורך אפיון תפקיד "הצופה לבית ישראל" (מירון, 1995 עמ' 9-20).

שיחת רדיו על ספרי החדש, "מבקר חופשי"

למעוניינים:
התארחתי לשיחה מקיפה על ספרי החדש, "מבקר חופשי", אצל מיה סלע ויובל אביבי הנבונים והנדיבים (בתכנית הרדיו שלהם ב"כאן", "מה שכרוך").

הקישור לשיחה כאן

קצר על המיזנטרופיות המבורכת שבקריאה

חלק מהנאת הקריאה בספרות היא היעדרו של הזולת. היעדר מראהו, קולו, לבטח ריחותיו וכו'. הקורא מעלה בתודעתו, ובכוחות עצמו, עולם ומלואו מחומר רוחני, בלתי אורגני, שהנו המילים.

יש יסוד מיזנתרופי בקריאת ספרות. יש יסוד שופנהאוארי, של הפניית עורף לעולם.

שלום ותודה, עולם, הבנתי ולא להתראות, אני עכשיו עם ספר במיטה.

טלוויזיה היא מפגש עם העולם, עם הזולת, אודיו בוקס הם מפגשים עם קולו הצורם של אדם אחר. הם לא ממלאים את תפקיד הקריאה. הם מועלים בתפקיד המאיסה בעולם. לכן הם לא מספקים אותי. אני לא רוצה זולת, לכן אני קורא.

כשאני פותח טלוויזיה, כשאני מאזין לשחקן קורא ספר, אני צועק 'אמאל'ה! יש זולת בבית!'. אני מסתובב סביבי ורוקע בכל הכוח עד למעיכתו. או אז הבית מטוהר, לא מחולל. אפשר לשבת בכורסה ולקרוא ספר.

(עם זאת, הספרות גם מאפשרת את המפגש המלא ביותר עם הזולת, עם הפנימיות שלו, יש בקריאה צד שכמה למגע עם הזולת, עם המחבר, עם הדמויות, ושרק טיבן המבוקר ועם זאת החושפני של המילים מאפשר מגע כזה בעמקות כזו, אבל זה נושא לפוסט אחר.)

ראיון לסיכום שנה בספרות המתורגמת

לסיכום השנה בספרות המתורגמת, התארחתי בתכנית הרדיו של יובל אביבי ומיה סלע, "מה שכרוך". כל התכנית מומלצת להאזנה. אני נכנס בגמגום קל בדקה ה-18 וקצת אבל אט אט מתרהט מה.
(אפרופו: לבי נקפני בדיעבד שלא הזכרתי בספרים המתורגמים הטובים של השנה את "לחטוב עצים" של תומס ברנהרד, את "הילדים שבזמן" של איאן מקיואן, את "נורת'נגר אבי" של ג'יין אוסטן, את "בית בקהיר" חלק ב' של נגיב מחפוז ואת "הירחים של יופיטר" של אליס מונרו. אז אני עושה זאת כאן)

 

הנה הקישור לתוכנית

 

 

הרהור שלא בעתו (בעקבות ברנר על מנדלי מוכר ספרים)

ניטשה הצעיר פרסם כמה מסות שלהן קרא "הרהורים שלא בעיתם". כלומר, מסות שיוצאות נגד המוסכמות האינטלקטואליות של זמנו.

גם זמננו רווי מוסכמות אינטלקטואליות (קלישאות, חלקן מודע רק למחצה, שנערצות על אינטלקטואלים או אינטלקטואלים-למחצה). למשל: שהשבור גדול מהשלם; ש"הנשיות" עולה על "הגבריות"; שה"נאורות" היא אשליה במקרה הטוב ורצחנות במקרה הרע; שעמימות מגדרית היא מטרת חיים ונעלה על חד משמעיות מגדרית; ש"חשיבה דיכוטומית" היא דבר נורא, ו"גם וגם" עדיף על "או-או".

ויש עוד רבות.

בהקשר התרבותי הישראלי, אחת המוסכמות האינטלקטואליות נוגעת לשפה העברית וליחסה לציונות. ותוכנה של המוסכמה הוא משהו מעין זה: העברית ש"מחקה" את שפות-היהודים הקודמות היא שפה "גברית", נוקשה ולא עממית-דמוקרטית. ואילו היידיש – למשל – עולה עליה ב"נשיותה", בעממיותה ורכותה.

בהקשר של המוסכמה הזו (וגם בעקבות התרגום של "הסוסה" של מנדלי בידי דן מירון, מעשה תרבותי מעניין שאכתוב עליו בעתיד הקרוב), אני רוצה להביא את דבריו של י"ח ברנר, במסתו המפורסמת על מנדלי מוכר ספרים, "להערכת עצמנו בשלושת הכרכים". ברנר שם טוען טענה שלא עולה בקנה אחד עם המוסכמה הפוליטיקלי-קורקטית הזו. הוא טוען, ראשית, לעליונות מנדלי העברי על מנדלי האידי. שנית (כלומר עקרונית יותר): לכך שמנדלי הפך להיות אמן אמיתי רק כשהתחיל לכתוב בעברית, כי הכתיבה בשפה שמוכרת לרבים, כמו היידיש, מקהה את יכולתו של האמן להפנות את מרצו למה שרוחש בנשמתו, למה שמעיק עליו באופן אישי – הוא עסוק בהתכוונות ל"התקבלות" של יצירתו, כשהוא כותב בשפת ההמונים, וכך פוגם באמנותו! אמן אמת הוא אמן שאינו יכול לכלוא את רוחו ממה שרוחש בה, לא מי שמכוון את יצירתו לקהל מסוים ולצרכיו, ואף אם ההתכוונות הזו היא בעלת מניעים נעלים.

הנה הציטוט:

"הנני אומר: העברי.  כי הנה כל כמה שמנדלי הוא מספר על אחרים, לאחרים ובשביל אחרים, אף על פי כן, משהאמן שבו הגיע למדרגה עליונה, מן הנמנע היה שלא יחוש, כי היצירה באה, בעיקר, להקל על היוצר עצמו ושהמלה האמנותית נאמרת לא רק לזעזע, כי אם, ובעיקר, בכדי שתּיאמר, שתצא, שתתפרץ, בחינת אש עצורה, שבטבעה להתפרץ, בין אם תמצא קוצים על דרכה לבערם ובין אם לא תמצא.  ובמידה שהמלה העברית של השפה העברית כוחה וחיוניותה אתה להקל על היוצר העברי את מכאוביו – למרות מה שהיא מתה ובלתי-נשמעת לאחרים, לרבים – לא יכול מנדלי האמן שלא לשוב ולהשתמש בה אחרי ההפסקה הארוכה.  ודאי, המלה הז'ארגוֹנית-היהודית, המלה של שפת-האם, מקילה יותר; ואולם היא לבדה לעולם לא תספיק לאמנים עברים כמנדלי, שגם לשון-הקודש היא מקור-חיותם, שגם שפת-עבר מסייעה לבירור הרגשותיהם והצטללותן.  ולפיכך יתכן לשער,שבעבוֹר בעל "האבות והבנים" בתקופה ידועה מעברית לז'ארגון לגמרי, בלכתו לכתוב את "האדם הקטן",  "פישקא החיגר", "הסוסה" והמחזות ביהודית המדוברת, למרות היחס של אי-כבוד מצד בעלי-הבתים,  מצד אנשי הקהות והטמטום בדורו ל"ז'ארגון", ובלבד שיובנו דבריו להמון-הקוראים (יזָכר בהזדמנות הפיליטון "אליך, שר-האלף" בגליון האלף של "המליץ"), אז, אמנם, הראה בזה גבורה אזרחית; אז, אמנם, הראה את כוחו להתגבר על יצר הכבוד המדומה שבו ותליתו בדעת אותם בעלי-הבתים; אז, אמנם, הראה הבנה, כי שפה עממית שרבבות-אנשים מדברים בה לעולם אינה ז'ארגון, ואולם לא האמן שבו דחפו למעשה זה – כלומר, לכתוב בז'ארגון ורק בז'ארגון – אלא מה שקדם בו לאמן: כותב-המאמרים הדימוקרטי וסופר-הסביבה, שעיניו נטויות רק אל הסביבה.  ואם אין ראיות מוכיחות לדבר, זכר לדבר יש ויש: הרי האמן האמיתי שבו, האמן, ששפך שיחו קודם בו לכל, ידע לבוא אחר כך ולעשות מ"פישקא החיגר" שבשפת-הסביבה החיה ושפת הנפשות הפועלות בסיפור – את "ספר הקבצנים" בלשון-הקודש המתה והבלתי-מובנה.  והי מינייהו עדיפא? מתניתא אחריתא עדיפא!  הֱוֶה אומר –      "

 

קצר על שלושה סוגים של קיטש מעודן ואינטלקטואלי בספרות

שלושה סוגים של קיטש מעודן ואינטלקטואלי בספרות:

א. קיטש הנידחוּת – היכבשות, היכבשות-מראש, מיצירה שגיבורה או מחברה מוצג כנידח, כדחוי, כמסתגר. ללא קשר לערכה הממשי של היצירה, הקורא נמשך אליה הן בגלל שראיית-עצמו כמי שנוטה חסד לדמויות שוליים מחממת את לבו והן (או) בגלל שהוא רואה את עצמו כנידח כזה ומחפש בספר גאולה לנידחותו שלו (כי הרי יש גאולה, עובדה שהספר ראה אור!).

ומי מאיתנו לא רואה את עצמו כנידח לעתים? מתוך הפער בין ראיית העולם התלמאית – לפיה העולם מסתובב סביבנו – לבין האמת המדעית הקופרניקאית המרה שמתגלה לנו לפרקים – ובה הוא בהחלט לא.

ב. קיטש הקיצוניות – הימשכות ליצירה מזעזעת, מתריסה, חסרת עכבות. ללא קשר לערכה הממשי של היצירה, הקורא נמשך אליה (שוב, בדרך כלל כבר מראש, כלומר מרגע שהשמועה על הקיצוניות של הספר מגיעה לאוזניו) כי הוא מקשר בין שבירת טאבואים, אמירת מה שלא נהוג לדבר עליו, ביטויים מפורשים ומפורטים של מיניות או אלימות או עיסוק בהפרשות, כמעלה מוסרית, כהליכה "נגד העדר", כעצמאות מחשבתית.

ג. קיטש האקספרימנטליות – הימשכות ליצירה "פרועה" שלא מצייתת לכללים המייגעים של הפרוזה השגרתית, אותם יסודות עבשים כמו עלילה, דמויות אמינות, רהיטות, תחביר שלֵו. בלי קשר לערכה הממשי של היצירה, הקורא נמשך אליה בגלל התדמית של הסופר כמשתעשע וכמהתל, של הסופר כמורד, של הסופר כאינדיבידואל חסר פשרות ונונקונפורמיסט, של הסופר שאינו מציית לדבר (לבטח לא ל"עולם" ולמימזיס) אלא בודה את הכל בכוח דמיונו שלו.

שתי הערות:

  1. בכל סוגי הקיטש שמניתי יש דוגמאות ליצירות קרובות אליהם אך שהינן יצירות מעולות. חלק מיצירותיו של רוברט ואלזר קשורות בסוג הראשון, אך הן בכל זאת יצירות מעולות (אם כי פולחן ואלזר בכללותו נובע בהחלט מהמשיכה הקיטשית המוזכרת). "זה אני אדיצ'קה" של אדוארד לימונוב קרוב לסוג השני והוא בכל זאת ספר מצוין. "אם בלילה חורפי עובר אורח" של איטאלו קלווינו קרוב לסוג השלישי וזה בכל זאת ספר מעניין, מרענן ומשעשע.

אז מה חורץ את גורלה של יצירה להיות קיטש אם לאו?

האם ההבדל בין יצירה קיטשית ליצירה לא קיטשית נובע ממידת האותנטיות של היצירה? כלומר, ביצירה הקיטשית ישנה את המודעות-העצמית ליצור יצירה על "נידחים", או יצירה "שאין לה אלוהים", או יצירה "ניסיונית" – יש בקיטש את "הדמעה השנייה", כפי שניסח קונדרה, זו שמתפעלת מעצמה?

לא בטוח. דה סאד הוא אותנטי. ועם זאת החזונות המיניים-סדיסטיים הקיצוניים שלו הם פצצת שעמום. אם כי, במחשבה נוספת, הם בכל זאת לא קיטש. הם רק טרחניים.

2. הדברים נכתבים בעקבות התפתחויות ספרותיות ברפובליקה הספרותית שלנו שהתפתחו להן לאחרונה. אך הן אינן ביקורת על ספר כזה או אחר. בכל מקרה, בחלק מהמקרים שחשדי בקיטש התעורר בגינם לא קראתי את היצירה המדוברת.

 

 

הערה קצרה על קריאה חוזרת ב"התגנבות יחידים" של יהושע קנז

אחרי עשרים שנה, אני חוזר וקורא ב"התגנבות יחידים" (למיטב זכרוני, עד גיל 25 קראתיו פעמיים ומאז לא עוד).

הקריאה החוזרת הזו הינה מאורע בעל חשיבות ומרגש בשבילי, כי הרומן הזה הוא אחד מקומץ היצירות שעיצב את תפיסת הספרות הבסיסית שלי (ביחד עם יצירות ברנר, גנסין, שופמן, שבתאי, טולסטוי ודוסטויבסקי, ומאוחר יותר פרוסט).

האם אחזור ואתפעל? האם אתאכזב?

לשמחתי הרבה, אני חוזר ומתפעל. אמנם בקריאה הזו – בניגוד לקודמותיה – אני מודע להשפעה הגדולה של פרוסט על קנז (בניתוח דק של תחושות נפשיות, בהשתהות על הניתוח הזה), אבל הרגש של ההתפעמות, מלווה ברגש שאינו מציק כמו "קנאה" אך גם לא לא-מציק בכלל כמו "קבלת השראה", קיים שם.

"יצירת מופת" – כפי שכתבתי כאן לא מזמן – ממלאת את לבי שמחה. על היכולת להגביה-עוף, להעפיל מעל לפני השטח, החלישה על – , הלכידה בפלצור-מילים, של דבר-מה במציאות. גם רגש של יראת-כבוד יש במפגש הזה עם "יצירת מופת". ו"יצירת מופת" גם ממלאת את לבי בקצת חוסר מנוחה…

ושוב, כמו לפני עשרים שנה, שיא ההתפעמות (עד כה, אני באמצע) נובע מתיאור קורותיו של אבנר גבאי – המזרחי שמתרועע עם האשכנזים הירושלמים – בחופשת ראש השנה.

מעברי הנפש של התיאור כאן מסחררים במהירות תחלופתם ובדקותם. והנושאים של קנז הם החשובים ביותר (כי מה שאנו מכנים "כישרון ספרותי" נוגע גם לבחירת הנושאים, לעיסוק בנושאים בעלי ערך).

יש דבר מה מרגיע ביציבות הזו של הטעם שמתגלה בהתפעלות ממה שהתפעלנו ממנו בעבר הרחוק.

ועם זאת, אני קורא על אבנר במעט ריחוק, לא כמו בגיל עשרים וחמש. אבנר בן השמונה עשרה ניצב לפני ההחלטות המכריעות בחיים – זה חלק ניכר מהאינטנסיביות של הדמות שלו: התקווה, הכמיהה, אימת ההחמצה – ואילו אני, כמדומה, בגיל ארבעים וחמש, נמצא אחרי ההחלטות המכריעות האלה…

תורמת לקריאה העובדה שאני קורא את הספר באותו מועד בשנה בו הוא מתרחש; ובכלל התקופה הזו, הגאונות של מיקום ראש השנה היהודי בתחילת הסתיו, עם רוחות חשבון הנפש שמנשבות בו.

אכן, אני עומד על דעתי ש"התגנבות יחידים" הוא אחד מחמשת הרומנים הגדולים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (בצד "זכרון דברים", "בית למר ביזוואז", "מחברת הזהב" ו"מתנת המבולדט").

שונות וקצרות על ספרות

  1. אחרי עשרים שנה קראתי בפעם השנייה את "בדרך אל החתולים" של יהושע קנז. הספר, כמובן, טוב מאד. אבל מה שבלט לי בקריאה הזו הייתה הפעילות המתמדת, ההתרחשות הלא פוסקת, כלומר אי-ההרפייה מהעלילה. כמובן, שבסיטואציה בה מתמקד הרומן – בית חולים שיקומי לחולים קשישים, חלקם, כמו הגיבורה, נעים בקושי רב על ההליכון – הפעלתנות הזו מקבלת נופך גרוטסקי מכוון (הולכים, בעצם מדדים או נגררים, לחדר האוכל, לעמדת האחיות, לחדר הרחצה, לחדר השינה, לחדר המבקרים וחוזר חלילה). אבל הנקודה החשובה היא חשיבות העלילה בפרוזה, גם – ואולי אף בייחוד – כשהיא עוסקת בגיבורים ש"חיי המעשה" שלהם מאחוריהם. התזוזה הבלתי פוסקת היא חלק חשוב בהנאת הקריאה.
  2. בחלק השני בטרילוגיה הגדולה של נגיב מחפוז, "בית בקהיר", שהוצאה לאור לאחרונה מחדש (בתרגומו הוותיק של סמי מיכאל), מתרועע כמאל, בן המשפחה האינטלקטואל, עם חברים מהמעמד המצרי הגבוה (הוא שייך למעמד נחות יותר). כשהוא אומר לאחד מחבריו האריסטוקרטיים שבכוונתו להפוך לסופר, החבר, הרגיש והחכם מקרב חבריו, אומר לו משהו כעין זה: "בוודאי, ספרות זה נהדר! אבל למה לכתוב? למה לעבוד? למה לא להיות קורא, כמו מלך ליהנות מעבודתם של אחרים!". יש באמירה הזו בכדי לשכך ולהרגיע אמביציות ספרותיות של אוהבי ספרות. למה להיות סופר? כלומר פועל? כשאפשר להיות קורא!
  3. וו.ס. נאיפול נפטר לאחרונה. את "בית למר ביזוואז" שלו אני מחשיב לאחד מחמשת הרומנים הטובים של המחצית השנייה של המאה ה-20 (נכון לעכשיו, בצד: "מחברת הזהב", "מתנת המבולדט", "זכרון דברים" ו"התגנבות יחידים"; את "החלקיקים האלמנטריים", שראה אור בשלהי המאה ה-20, איני מכניס לתחרות הזו).

הערה בנוגע למושג "יצירת מופת"

פוסט קצר שפרסמתי היום גרר להפתעתי הרבה כמה תגובות עוינות (אני רגיל לצערי לתגובות עוינות – ולעתים מרושעות – על דברים שאני כותב. לעתים, יש בהן בהחלט היגיון, כי גם תוכן דברי הוא תוקפני במידה כזו או אחרת. אך לעתים דברי אינם כאלה ואז אני מעט מופתע). תגובה די ארוכה כזו התפרסמה באתר "מאקו".

אני לא מכיר את הכותב ואיני יודע עליו הרבה מלבד תכונה בולטת שמוזכרת ועולה ברמיזה עבה מהטקסט – ושהכותב מאד גא בה, כך נראה – והיא שהכותב צעיר.

זו בהחלט תכונה יפה.

אם כי בת חלוף.

לגופו של עניין:

ראשית, ה"מרד" נגד מושג הטוב והרע באמנות ונגד המושג "יצירת מופת" – שאותו נושא בגאון כותב המאמר – אינו דבר מה חדש, צעיר ומסעיר, אלא מגמה שחוגגת לפחות חמישים שנה.

שנית, כפי שציינתי בפוסט המקורי, אני אכן לא בקיא בכל הספרות העברית שנכתבה בשנים האחרונות כיוון שאיני כותב ביקורות על ספרות מקור בעיתון. אבל מצד שני אני קורא לא מעט ובעיקר מנסה לקרוא יצירות שאני שומע את שבחן ואת בולטותן. כך שאין מה "לפרק את הטקסט של גלסנר לגורמים", כי חסכתי לכותב את הפירוק הסבלני והקדמתי וכתבתי בפוסט עצמו את גבולות האמירה שלו.

שלישית, טענת כותב המאמר שכתבתי כביכול שב-16 השנה האחרונות מאז "סיפור על אהבה וחושך" לא יצא בארץ "שום דבר ראוי באמת" היא סילוף ברמת הדיבה של מה שכתבתי, כפי שכל קורא בפוסט המקורי יכול לראות.

רביעית, הטענה היגעה שעמוס עוז הוא אשכנזי וגבר ולכן האמירה שלי שלדעתי (!) ספרו הוא "יצירת מופת" היא נושא לדיון אחר ומייגע בפני עצמו. נכון, לדעתי הספר הזה הוא מאד טוב ואחריו לא קראתי ספר שהגיע לרמתו. מכאן עד לטענה של הכותב – שרוכב על טרנדים כמו בוקר רודיאו מיומן – שאני נגד כותבים מזרחיים או כותבות, שאני טוען כביכול "כי כל הספרים שנכתבו על ידי נשים וסופרים מזרחיים, שכל יצירה לא אשכנזית-ארצישראלית, היא אולי סבבה אבל היא לא – וכנראה גם לא תהיה – יצירת מופת" – היא גם טענה על גבול הדיבה (אני לא משתמש במושג הזה באופן אופרטיבי, עלי להבהיר, אלא כדי להמחיש את רמת הסילוף). כותב המאמר מודע לכך שכאן הוא אכן הרחיק לכת והוא מסייג בפתח דבריו: "ברור שזאת לא הכוונה של גלסנר", אבל ממשיך כאילו ברור בדיוק דווקא ההיפך, שזו בהחלט כוונתי. או שפשוט הוא היה בשוונג של הטרנד ולא יכול היה לעצור בעצמו.

חמישית – ועיקר העניין – כשאני כותב על דבר מה שהוא בעיניי "יצירת מופת" איני מטיל חובת קריאה על כל הקוראים, איני מזריק דממת קברים רבת הוד לטקסט, איני מחייב סגידה והקפת הספר בשבעה מעגלים וכיו"ב.

כשאני כותב על משהו שהוא בעיניי "יצירת מופת" אני מדבר פשוט על הישג שעורר בי השתאות. על יצירת אמנות שהצליחה, לטעמי, לצאת מהבינוניות שכולנו, ברב או במעט, שרויים בה ונחנקים באבקהּ ולהגיע לנקודה נישאה מעט יותר, ממנה ניבט נוף חדש וננשם אוויר שאינו רק צלול אלא גם צח.

אני מתמלא שמחה וחדווה (!) כשאני נתקל ב"יצירת מופת" – גם בלי קשר לתכניה הספציפיים – כי היא מדגימה את היכולת האנושית להמריא-מעלה.

אני שמח יותר בקריאה של "יצירת המופת" (!) ולא "נעצר" מול היצירה בקיפאון, כפי שמתאר כותב המאמר את תגובתו ל"יצירת מופת".

אולי לכותב המאמר הכרזה על יצירה כ"יצירת מופת" פירושה "חיי נצח קפואים ועצובים" של היצירה. פירוש המושג בשבילי הוא שמחה גדולה וחיוניות רבה בקריאה בחיי אֵלה.

 

אפשר בהחלט לדון מה עושה את "סיפור על אהבה וחושך" ליצירת מופת בעיניי. זו בהחלט לא קביעה שמעודדת הנהון ושתיקה והיעדר וויכוח. אבל נושא הפוסט הצנוע שלי היה לומר חוות דעת מסוימת על הספרות העברית שאני קורא בשנים האחרונות ולא להיכנס לדיון הזה.

 

העוינות כלפי המושג "יצירת מופת" היא עוינות כלפי גדוּלה באשר היא, היא "טינה" (במובן הניטשיאני), היא עוינות כלפי מושג ה"קדושה" וההבחנה בין "חול" ל"קודש" באשר הם. זו אותה נמיכות רוח דמקורטית – שלפיה כולם שווים לכולם והכל שווה להכל, אין "גבוה" ואין "נמוך"; למעט, כמובן, מה שמדיד, כמו הכסף, שם בהחלט יש הבדלים בין "גבוה" ל"נמוך" – אותה נמיכות רוח שניבא אותה אלכסיס דה-טוקוויל בספרו "הדמוקרטיה באמריקה".

ספר לא צעיר אף הוא (אם כי הסופר יותר זקן ממני), ספר "אשכנזי" וכותבו אבוי גבר, ובכל זאת ניתוחו טוב יותר מכל ספר אחר שנכתב אחריו. והוא בהחלט "יצירת מופת".

 

 

שונות

  1. אני קורא לבני בן ה-4 ספר על עולם הטבע. קורא ומתחרט. כמה אכזרי הוא עולם הטבע, עולם של טורפים ונטרפים (כפי שמודגש בחוסר רגישות רב משמעות בספר הילדים הזה). כמה דוחה הוא, בעצם, הטבע. הבחילה, כדברי סארטר, מוצדקת. חילונים אמורים לאהוב את "הטבע", לאהוב "סרטי טבע", לאהוב את האבולוציה. אבל כל זה דוחה כל כך. הסנטימנט הדתי (לפחות זה היהודי) יסודו, בין היתר, בגועל הזה מהטבע, ברצון להימלט מהזוועה והאבסורד וחוסר האנושיות שבו. ואני, כחילוני אדוק, מזדהה עם הסנטימנט הזה, אך לא עם מסקנותיו. לבני אחפש בהקדם ספר אסטרונומיה. אמנם גם מרחבי החלל מבעיתים, כדברי פסקל, מבעיתים באי-אנושיותם, אבל לפחות הם לא אכזריים.
  2. לעניין הספרות העברית של השנים האחרונות. עד כמה שאני מכיר, כי בעיתון איני כותב זה מכבר ובדרך כלל ביקורות על ספרות מקור, המצב הוא כזה: יש לא מעט ספרים טובים שרואים אור בארץ בשנים האחרונות – הקינה הרווחת לא מוצדקת בהקשר הזה – אבל אין יצירות מופת. לטעמי, מאז "סיפור על אהבה וחושך" מ-2002 לא ראתה אור בארץ יצירת מופת חד משמעית. וזה כבר די הרבה זמן. מה גם שלפני "סיפור על אהבה וחושך" לא ראתה אור יצירת מופת שנים לא מעטות.
  3. קלישאות הן דבר נורא, כמובן. למשל, השימוש בביטוי "אזור הנוחות" (קלישאה מתורגמת ועוד מאמריקאית נוסף לכל). אבל אולי הקלישאה העכשווית שאני הכי מתעב היא "אם לתת את השנקל שלי בדיון" (כלומר, גם את המקור, "שני סנט", אני מתעב). יש כאן, בקלישאה הזו, את כל הדיכאון של העידן שלנו: אנחנו חופשיים לדבר, כולם מדברים, אבל הערך של הדברים שלנו זניח, אנחנו זניחים. הקלישאה הזו קשורה לצו הדכאוני – במסווה של קלילות – של התקופה שהוא "לא לקחת את עצמך ברצינות".
  4. המחשבה שמחאת הלהט"בים בנושא הפונדקאות היא יריית פתיחה בהתנגדות רחבה לשלטון הימין הממושך היא פתטית ומעידה בעצמה על מצבו הנואש של השמאל.

 

המשך גלגול מעט מפתיע של הפוסט הזה מופיע כאן