Category Archives: עובר ושב

קצר על טבעונות וצמחונות

הגל הטבעוני/צמחוני שסוער סביבנו נובע לא רק מהתחדדות החוש המוסרי של בני האדם. כלומר, הוא לא מעיד רק על תופעה חיובית בבסיסה (מבלי להכחיש שהאתגר הטבעוני/צמחוני הוא אתגר מוסרי רציני לכל אדם בעל רגש).

הגל הזה נובע גם מפיחות חריף בערך הקיום האנושי בעיני בני האדם, מבוז עצמי של האדם. והוא גם תורם מצדו בחזרה לפיחות ולבוז האלה. הגל הזה דוהר בנחשולים גם בגלל התחושה התת-ספית – ולעתים על-ספית – שהמין האנושי ככלל אינו מין מוצלח במיוחד, ושהיחיד האנושי אינו בעל ערך חד-פעמי. בעקבות הפיחות הזה בערך העצמי של האדם עולה מאליה סוגיית שעבודם של בעלי החיים להנאתו של מין ירוד כזה.

הגל הצמחוני/טבעוני, בקיצור, סוער בגלל תחושת חוסר ערך, או צלילה בערך, החוויה האנושית.

הבוז שרחש ניטשה לצמחונות נבע מהזיהוי שלה עם מה שהוא כינה ה"ניהיליזם הארופאי", שהינו אותה צלילה בהערכה העצמית של בני האדם.

בעידננו הצלילה הזו נובעת מכמה מקורות. אלה חלק מהם:

  • המיותרות הגוברת והולכת של העבודה האנושית לנוכח אוטומטיזציות למיניהן ופיתוחים של "בינה מלאכותית". המיומנות של נהג המונית, למשל, בהכרת רחובות העיר – הפכה למיותרת. וחשוב להדגיש: התחושה שאנו נמצאים בעידן ביניים, בו אנחנו ממתינים להתפתחויות טכנולוגיות רדיקליות, התחושה הזו, גם אם תתבדה בעתיד, תורמת לפיחות בערך העצמי המוזכר. אפשר אולי להגזים ולומר שככל שהאדם פחות בקיא בנושא של פיתוחי הטכנולוגיה הממשיים והאפשריים, כך הוא יותר נוטה לחזות להם עתיד מופלא.
  • השחיקה הנוראית בערכו של האינדיבידואל שמתבטאת, בין היתר, בכוחן של הרשתות החברתיות. אלו הופכות את בני האדם לעדרים שמתקהלים סביב "שערוריות" וסנסציות תורניות, או מוקדי עניין קולקטיבים אחרים, ומחריפות עד למאד את התלות הטבעית שקיימת במבטו של הזולת. בכלל, אני חושב שבני האדם מוצאים את עצמם בזמננו מתמודדים עם מערכות ש"פיצחו אותם" ומפעילות עליהם מניפולציות שהאדם הממוצע אינו יכול לעמוד מולן, אם אלו מניפולציות מיניות ואם אלו מניפולציות נרקיסיסטיות. ישנה תחושה של חוסר-אונים של היחיד מול המערכת, ו"המערכת" אינה הממשלה וכדומה, אלא הקומפלקס המדעי-טכנולוגי.
  • התפיסה הרווחת אצל חלק מהמדענים ואצל הציבור הרחב שהאדם ניתן להסברים שאינם שונים עקרונית מהסברים שניתנים ביחס לחלקי היקום האחרים. הזלזול ב או הבורות ביחס ל או אף העמדה המנומקת נגד התפיסה שהתודעה האנושית היא יחידאית, ותופעת-טבע שיש להסבירה באופן ייחודי לה.
  • התפוצצות האוכלוסין, שגרמה לאינפלציה ולשחיקה בערך העצמי של היחיד.

לטעמי, הפיחות הזה בערך העצמי האנושי הוא מסוכן (מלבד זה שהוא מדכא). אנשים שאינם מחזיקים מעצמם, שבזים לעצמם, יסכינו להכל. חלק מהסיבה לחזרתה של הדת בחברה שלנו נובע אף הוא מבקשת מוצא מתחושת חוסר הערך העצמי הזה של האדם. אני גם סבור, בחלק מהזמן לפחות, שהפיחות הזה פשוט שגוי. ועצם הדיון הצמחוני/טבעוני ממחיש את ייחודיותו של האדם בטבע: הרי באף מין אחר לא נערך בירור פנימי מוסרי כזה – האריות לא יפסיקו לטרוף אנטילופות בגלל מחאה מוסרית.

כמה הערות תגובה לאוריאל קון

אוריאל קון, שפועלו מבורך וראוי להערכה בעיניי, גם לביקורת, הגיב לביקורת שכתבתי על הספר שהוציא בהוצאתו, "סמוך עלי".
תגובתו לגיטימית בהחלט בעיניי. הנה הלינק לקריאתה.

מתוך ספק יצר נצחנות ספק משובה בורחסיאנית, בלוויית זעם לא קשור ולא ממוקד על כך שאכלתי היום יותר מדי, החלטתי להגיב לתגובה לביקורת לספר – דזבין אבא בתרי זוזי. מעניין עד לאיזה אורך נגיע…

הנה היא:

  1. לפני כמה שבועות הוסעתי לאירוע ספרותי במונית, בלוויית חוקרת ספרות אחת (ההסעה במונית הייתה כפרה לא מספקת על כך שעל השתתפותי שם – השתתפות נעדרת אינטרס מצדי – לא קיבלתי שקל). שוחחנו על ספרים וספרות בדרך הלוך. שוחחנו על ספרים וספרות בדרך חזור. כלומר, אני והחוקרת. רצה המקרה והחוקרת ירדה לפני מהמונית. נהג המונית היה נהגת. "שמעתי אַתכם מדברים ככה על ענייני ספרים וחשבתי לי" – אמרה לי כשירדה עמיתתי – "איך חיים מובילים אותך לאן שמובילים. אתה יודע, כשאני צעירה, לא חשבתי אהיה נהגת מונית". "יש לי תואר שני בהנדסה מאינסטיטוט, מאוניברסיטת מוסקבה", הוסיפה הנהגת הבהרה. וכמה שנים את בארץ? שאלתי. "עשרים, אבל אין עבודה בְמקצוע שלי, הוא מתאים למפעלים ענקיים שאין כמו הם בארץ".

        כן, זו ארץ קטנה, הנהנתי, משתתף בתינוי התסכול המוכר (מוכר בהחלט גם לי, מכיוונים אחרים), שחשבתי שאל הצגתו כיוונה.

אבל אז הסתחררה השיחה בתפנית מפתיעה. "זו ארץ קטנה, אבל אני מורידה כובע מול מה שעשו  פה", אמרה הנהגת. "ובזמן ק-צ-ר (כאן נסק-נמתח קולה באופן מעט משונה) כל כך, זה מ-ד-ה-י-ם (ע"ע סוגריים קודמים), יש עוד הרבה מה לעשות, אבל אני מורידה כובע".

  1. יש איזה היפוך מעניין באופי התגובה של מצטרפים חדשים לישראליות, היפוך ביחס למערכון הקלאסי של "לול" על העולים החדשים.

כזכור, במערכון הקלאסי ההוא, כל גל עלייה חדש לומד עד מהרה איך לבקר את  – ולהתנכר ל – גל העלייה הבא. כך הוא הופך לישראלי: על ידי השמצת גל העולים החדשים, החדשים-יותר ממנו.

ואילו בגרסה החדשה של המערכון של "לול" – זו שרווחת כיום – כל עולה חדש שמגיע לארץ, מיד מתייצב לחרף ולגדף את בני הארץ הוותיקים.

  1. עירוב בין פוליטיקה וספרות – בו אני מואשם על ידי קון – נעשה גם כאשר סלידתך מהפוליטיקה של ארץ מסוימת מביאה אותך לפסול א-פריורית את תרבותה וספרותה.
  1. גישה קולוניאליסטית מתנשאת – אותה קון מבקר – מתבטאת גם בכך שאתה בטוח שאתה הוא זה שמביא את התרבות הנאורה ל"ילידים", משל לפניך לא היה דבר (וגם על זה כתב ריימונד ויליאמס).
  1. יש לי הרבה מה ללמוד על ספרויות העולם השונות, לבטח גם על הספרות הדרום אמריקאית. אם כי אמי ארגנטינאית לשעבר (!) איני מתיימר להתקרב לקמצוץ מהידע שיש לקון בספרות הזו. יש ודאי תחומי ידע שבהם גם הוא אינו מתקרב לידע שיש לי. או כך אני משער (נניח, בקיאות בספרות התלמודית. אולי גם התנ"כית? לבטח העברית המודרנית – שאי ההיכרות המספקת של קון איתה, אינה מונעת ממנו לפסוק הלכות בנוגע אליה; כנראה שמותר לבקר בלי להכיר את ה-כ-ל…).
  1. הוויכוח הספרותי האמתי שאני חש שיש לי עם קון – עליו כתבתי בביקורותיי – נוגע ליחס בין הספרות לעולם, או למקומה של הסיפורת הריאליסטית.

בעיני, הריאליזם אינו "עוד ז'אנר" בסיפורת – הוא נשמת-אפה. הוא נמצא בלב הפרויקט של הפרוזה הבדיונית. ולאו דווקא ריאליזם חברתי.

היכולת של ספרות לייצג מציאות, להנהיר מציאות, "לעסות" מציאות רגשית, להצביע על מסתוריותה של המציאות, ליצור פרשנות אישית אך מבוססת למציאות, להעניק עיצוב אסתטי למציאות ובכך לגאול אותה – הוא לוז הסיפורת בעיניי.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות לא מצומצמת עם מה שקון מפרסם – אינו האהוד ביותר על קון.

הז'אנר הזה – אני חש מהיכרות מצומצמת עם הסיפורת הדרום אמריקאית – אינו מרכזי שם ("הריאליזם הפנטסטי" הרי נוצר שם, כלומר הריאליזם הלא ריאליסטי…; המסורת הספרותית המפוארת הזו הרי עסוקה באובססיביות  – מ"דון קיחוטה" עבור לאונמונו, בורחס, קורטזר ובולניו – בבכירותה של הספרות על פני העולם, של הייצוג על המיוצג).

בשמו של הז'אנר הזה – ריאליזם עמוק – כתבתי את ביקורתי על לבררו וכן על ספרי "זיקית" בעבר.

  1. אני מעריך את פועלו של קון. יחסי אל הספרים שהוא מוציא אינו לא אוהד. עם זאת, ואכן, בצד הוויכוח הענייני עם הטעם שהוא מייצג (בוויכוח זה עמדתי גם שונה, כמדומה, מעמדתו של רון דהן, שקרוב יותר בטעמיו לקון ממני), השתרבבו לביקורותיי נימות עוקצניות – זאת על שום חוסר הנימוס, הטקט, הענווה, ההיכרות, שקון מציג ביחס לתרבות המקומית (וכאן אני ורון דהן תמימי דעים, כך נראה לי).

יש הרבה מה לתקן במציאות הישראלית. אבל היא לבטח לא תשתנה בעקבות מי שסולד ממנה ומשמיץ אותה.

 

שונות זוטות ואקטואליות

כמה הערות על המצב (האנושי והאחר):

1. להיות ילד פירושו לחיות בעולם שיש בו אלוהים. סמכות מיטיבה ומגוננת, שכר ועונש. כל מי שהיה פעם ילד – ורבים מאיתנו היו כאלה – הוא קצת אדם דתי.

2. הסיבה לפסיביות ולשאננות מסוימות הוא החשד שיותר משאתה חש חוסר נחת מהנסיבות, אתה מכור לחוסר נחת בלי קשר אליהן.

3. זה לא שהרוקנרול נמצא בפריחה, כן? הוא במשבר גדול משל עצמו. גדול יותר, לדעתי, משל הספרות.

4. רק חבל שפיליפ רות כנראה סופית לא יזכה. יהודי אמריקאי זקן נוסף לא יזכה בעתיד הקרוב.

5. לנון, בואי וג'אגר הרבה יותר מטרידים בעיניי. ביהירות ובכישרון כאחד. אבל אני לא מכיר מספיק את דילן (כמו רובם, אני אוהב איזה עשרים שירים גדולים, בלי להכיר את כל המילים). מצד שני, גם אף פעם לא התעוררתי, לא הוטרדתי, על מנת להכיר יותר.

המלצה קצרצרה על "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג ("כתר", 200 עמ')

לרשימת הספרים הישראליים שאט אט מתארכת (למרבה השמחה, לא ביחס ל"אט אט" אלא ל"מתארכת"), העוסקים סוף סוף בהווה האכזרי שלנו לא רק כישראלים, אלא כבני אדם שחיים במדינה מפותחת (פחות או יותר) ונהנים מפירות "הקדמה" (בעיקר ויי-פיי ותחרות כלכלית), רשימה שפתח אותה באופן חלוצי יזהר הר-לב בתחילת המילניום, מצטרף "חוויית משתמש" של נועה סוזנה מורג.

תחת השפעה ניכרת של וולבק – לא לא מבורכת, כמובן, השפעה בתכנים עצמם אבל גם בחיבה של וולבק לאינדוקציות ממקרים פרטיים להשלכות תרבותיות נרחבות, המעבר הטבעי לו מהסיפור הפרטי לקטעי הגות עקרוניים – מעט בודריאר וקצת הסדרה הלא אחידה בערכה "מראה שחורה", אבל בביטחון ובמיקוד ובתכליתיות ראויים להערכה, מספרת מורג על עולם עכשווי שבו הפורנו מנצח את האהבה, ובו יחסים בין נותן שירות שמתקשר עם לקוח במייל מהווים תחליף ליחסי אנוש.

לא תמיד האינדוקציה של מורג משכנעת. וליתר דיוק חלק משכנע בה עומד לעתים בצד חלק לא משכנע. למשל, הטענה שלה על חילופי האופנות בפורנו, המעבר מהצגת נשים בשלות באופן מוקצן בשנות התשעים לנשים צעירות מאד, נערות, בתקופתנו, מעבר אותו היא מנתחת כסוג של שקיעה ועייפות של הז'אנר, אינה משכנעת כטענה מקומית ביחס לתחום. אבל היא כן משכנעת באופן כללי, במחשבה שאנחנו בתום עידן הליברליזם הקיצוני (את וולבק עצמו יש להבין כנביא של שני עידנים: הליברליזם בשיאו – הליברליזם בשקיעתו).

בכל מקרה, קראתי את רוב הספר (המורכב משלוש נובלות, נותרו לי עוד כמה עמודים) בשטף ובעניין בערב אחד. וזה, בעיניי, אחד הקריטריונים החשובים להערכת ספר.

הערה קצרה על פוסט הומניזם

אולי הוא צודק, חשבת. אתה מנסה כל החיים האלה ליישב בין האי יכולת שלך להתיישב עם הכלל לבין הכלל, ניזון ממנה, מאי היכולת, סובל וניזון ממנה, והוא מחייך ומנופף מלמעלה, עבר כבר לשלב הבא. ככלות הכל האינדיבידואליזם הקדוש הזה הוא אשליה, כך הוא אומר. איך אמר זה, שדווקא מבקר אותו, "אנחנו", לדבריו של ההוא, אמר, "קוף עם מוח שהוא לא הרבה יותר ממחשב משוכלל". הוא, הראשון, עליו אני מדבר פה (אם כי בגוף שני), דווקא נראה נון שלנטי לגבי ניפוץ אשליית הייחודיות, האינדיבידואליות, לגבי "הפאזה ההומניסטית". הוא כבר לא יכול לחכות שהמחשבים יחשבו את צעדנו שבעים שנה קדימה, ולנו לא ייוותר אלא לחיות אותם, את חיינו הכוונה, לפי התכנית שהותוותה זה מכבר. כוסס ציפורניו, כמו שאומרים (כמו שאומרים אצל ברנהארד, חה). אם כי, אתה חושב, הרי איש המחתרת של דוסטוייבסקי כבר טען, וממזמן, שהחיים האלה, המחושבים מראש, אינם שווים לחיותם, תהיה דעיכה כללית בתאוות החיים, הוא חזה, איש המחתרת. ובכל זאת, ההוא, הראשון, מטריד אותך. כי אולי הוא צודק? ומה בעצם הבעיה? אנחנו צפויים כמו אבן במעופה, כמו שאמר שפינוזה (על זה היית מנדה אותו, חה). טוב, לא ממש כמו אבן, אבל מחשב חזק מספיק וכו'.
אבל אז אמיר אמר לך, "אתה יודע שהוא כמעט אספרגר, כן?" ואתה נרגע. למה בעצם? כן, כי מי שלא ער לדקויות עולם הנפש, קל לו יותר לראות אותנו כמחשב שהורכב לקוף (אגב, הקוף עצמו מוצא חן בעיניך, אבל היית מרכיב לו מה שהדתיים מכנים "נשמה" ואתה, במצב ידיעותיך הפילוסופיות העכשווי, מכנה "מודעות עצמית", דחיסה לתוך התודעה של כל הדברים שמרכיבים אותך, ואז – הופ – התגברות עליהם). (ובעצם, גם האמביוולנטיות, ויצר ההרס העצמי, ומה שמכונה "סגנון" באמנות, הם משורשי אותה "נשמה", מעניקים את הכוח לא להיות רכיב פסיבי במערכת, תמיד מוכן כסא המפלט, והוא מאושש את הקיום, כל זה, כאמור, במצב הנוכחי של ידיעותיך הפילוסופיות, גם האינטואיציות הפילוסופיות בכלל זה). אתה נזכר בפרופסורים האלה לפסיכולוגיה ש"הוכיחו" שפרויד טעה ואין כזה דבר לא מודע, הסתכלת על אחד מהם, בטלוויזיה, זורח ובטוח בעצמו, אמריקאי ויהודי טוב, כלומר גם אמריקאי טוב, ואמרת, כן, לך באמת אין. כמו אצל אליוט (הבן): שירה היא מנוס מרגש. אבל, כמובן, מי שאין לו רגש מלכתחילה אין לו ממה לנוס (זה עדיין אליוט). גם פוסט הומניזם, אתה חושב, אינו יכול להיות רציני אם אתה לא יודע מה פירוש הדבר להיות במלוא מובן המילה אדם.

על במבי שלג ז"ל

במבי שלג שהייתה עורכת של המגזין "ארץ אחרת" (הייתה לי הזכות לכתוב בו וכך הכרתי אותה מעט) הלכה לעולמה והיא עוד לא בת 59.
במבי שלג הייתה גשר. גשר אמיתי בחברה מקוטבת. היא התחילה את הדרך, כמו רובנו, בגדה אחת, אבל מתחה את עצמה, קרעה את עצמה, כדי להציב גשר בין גדות.

אני חושב שגורלה של מדינת ישראל תלוי בקבלת המופת של במבי. לא, לא "קירוב לבבות" שטחי ומרפרף היה המופת שלה, לא "אחדות בעם" מאלחשת (ולראייה החשיבות הגדולה שייחסה לדיאלוג עם האוכלוסייה הערבית). אלא הבנה אידאליסטית-פרגמטית שפריחה של מקום – או קריסה של מקום – כמו ישראל נעוצה ביכולת לייצר קואליציות נרחבות, להתפשר, להתפשר באמת, להיפתח, להיפתח באמת, ועם זאת לא לאבד את זהותך.

באופן ספציפי יותר, אני חושב שאנחנו מצויים ברגע היסטורי שבו עתידה של ישראל כרוך במפגש של הציונות הדתית המוכנה לפשרה, זו שלא זנחה את עם ישראל עבור ארץ ישראל, זו שלא זנחה את התקווה לחברה שוויונית יותר בגלל שהסתנוורה מכך שאנחנו "אומת היי-טק", הציונות הדתית שבמבי ייצגה ובמידה מסוימת גם יצרה, עם חלקים באליטות הישנות והחדשות שגורלו של המקום הייחודי והקשה הזה יקר ללבם. החשיבות במפגש הזה נובעת משום כוחה הגואה של הציונות הדתית ברגע הנוכחי (אם כי מיעוט תמיד חש עצמו מיעוט – גם כשהוא רב כוח; וכך הדבר גם בצד שמאל של המפה הפוליטית). מה שנבנה בישראל בעמל דורות ומתוך תקוות דורות ובדם של רבים הוא יקר ערך מכדי להפקירו לסקטוריאלים ולקיצונים עם הקצף בשולי הפה ולפנאטים עם הברק בעיניים ולדמגוגים האופורטוניסטים ולציניקנים העולצים-אטומים וסתם לחמומי המוח וריקי השכל – זו, בין היתר, המורשת של במבי.

וגם זה המופת של במבי: התפיסה הקנאית שלה את מקצוע העיתונות, כמקצוע אצילי, חיוני, שירות חברתי ממדרגה ראשונה שיש להצילו מטלפי אינטרסנטים רבי עצמה. האידאליזם שלה לעתים הביך אותי (כמי שגולש לעתים, לעתים בעל כורחו, לניהיליזם). חשתי גם אשמה למולו. אבל לאידאליזם הזה נלווה כושר ביצוע ופרגמטיות: ולראייה המגזין שערכה (ביחד עם סגנית העורכת, תיבדל לחיים ארוכים, נעמה צפרוני) בתנאים בלתי אפשריים שנים רבות כל כך.
יהי זכרה חרות במחשבתנו

הערה על הצורך לתרגם את "האלגיות הגוטנברגיות"

ספר המסות הזה, מ-1996, של מבקר הספרות האמריקאי, סוון בירקרטס, שאני מסיים כעת את קריאתו בפעם השנייה (בפעם הראשונה – למרבה האירוניה – בקינדל; בפעם השנייה – לתיקון האירוניה – בספר פיזי), הוא הניתוח המעניין ביותר, המעמיק ביותר, של מצבה של הקריאה בספרות בעידן הנוכחי. זה ניתוח "פנומנולוגי" של הקריאה (מילה, שכמו המילה "מטפיזי", אני מבין אותה, אם אני מבין אותה, כמילה נרדפת ל"מעמיק לאין שיעור").

אבל זה גם יותר מניתוח מרשים ביותר של חוויית הקריאה ברומנים בכלל, ובפרט בעידן מוסח-הדעת, האינטר-סובייקטיבי, מופצץ האימג'ים והמידע שלנו.
זה ספר שמשתמש במצבה העגום של הקריאה הרצינית בעידן שלנו כנקודה ארכימדית לביקורת חברתית מקיפה.

זהו אחד מאותם ספרים מעט קודרים שיוצרים התרוממות רוח מיוחדת: הקדרות נפלטת החוצה באמצעותם, מקבלת צורה, מקבלת "אחרות", והנפש חולשת עליה.

יש קומץ של ספרים ש"חייבים לתרגם" ו"האלגיות הגוטנברגיות" הוא אחד מהם.

לדף הספר ב"אמזון"

לינק לכמה המלצות שלי ל"שבוע הספר"

ההמלצות מצויות כאן

הודעה על אירוע בפסטיבל הסופרים

אני קורא בפעם השנייה את "חיי אהבה" של צרויה שלו (1997). קורא בהתפעלות, בהינשאות בהולה, בטרדה עמוקה מרומן שמזמן לא חוויתי כמותה, בהישארות עד השעות הקטנות של הלילה על מנת לקרוא עוד קצת, עוד קצת.
נכון, יש אלמנטים מלודרמטיים שפוגמים מעט ברומן, אבל זה רומן רושף חיים, אינטנסיבי וחריף, כתוב בדיוק ובפיוט ובמוזיקליות של משוררת ובבקיאות בגסות ובזוהמה ובנפלאות ובאימה, בקיצור ברקבוביות של הממשות, החיוניות לצמיחת פרוזה משובחת (בלוויית היכולת לבניית עלילה מחושלת אך רבת המצאות). ונדמה לי שבכל "חמישייה פותחת" של הרומנים הישראליים של שלושים השנה האחרונות (כלומר, בשנים שאחרי "סוף דבר" ו"התגנבות יחידים") הוא "בפנים".

בפסטיבל הסופרים הקרוב אנחה מפגש בין צרויה שלו לסופרת הישראלית הכותבת באנגלית והמעניינת שלי אוריה ("ניו יורק 1 תל אביב 0").

אשתדל לא להפריע 🙂

הפרטים בקישור שלהלן:

http://bit.ly/1V34iEt

ארבעה קצרים

1. הבעיה בשיר של קליינשטיין ופלס היא לא רק התוכעס-לעקריות הניו-אייג'ית האופיינית לתקופתנו ביחס לקיום ("תודה, עולם!"), אלא גם חוסר האומץ ללכת עד הסוף עם הביקורת, שדווקא ישנה בשיר על הקיום, הפסיחה על שתי הסעיפים.

2. הנפש חפצה אבל הבשר רפה רלוונטי גם לענייני בשר בלבד, אם אתם יורדים לסוף דעתי.

3. שינה, אכילה ואלכוהול מסיחים את הדעת מהעצמי על שלל מכאוביו ומוזרויותיו. אני, לכן, אוהב את שלושתם.
אבל כך גם הקריאה, בעצם.
ההערה הגאונית של שופנהאואר על כך שהדתות מילאו צורך נוסף – נוסף על הצורך המובן מאליו שהן מילאו, צורך בפשר לַעולם ומחסה מפני עוינותו – והוא: אמצעי להעביר את הזמן, ולכן שלל הטקסים והפולחנים המסובכים האופייניים לדתות וכו' (ועל כך יש לשבח את הדתות דווקא, אומר שופנהאואר האתאיסט), ההערה הזו רלוונטית גם לספרות בעצם.

אני קורא ספרים ברעבתנות כפי שלמדתי ארבע עשרה שעות ביום בישיבה הגבוהה – גם כדי להתעסק בדבר מה שאינו אני.

4. בין סוקרטס לאריסטופנס

כשסוקרטס ב"המשתה" מבאר שארוס הוא לא רק השתוקקות לַיפה, אלא השתוקקות לְיצירה, "להוליד בתוך היפה", הוא "מעדן" את המיניות בכך שהוא מצביע שתכליתה היא יצירת דבר מה חדש, היא פעילות יצירתית, וכך מוסט המוקד מהעונג הלא יצרני של הסקס אל פעולת ההולדה (זה מהלך העידון הראשון) – לכך מוסיף סוקרטס מהלך נוסף, עידון נוסף: מכיוון שהאהבה היא הולדה, הרי שהיא גם הולדה ברוח, באמצעות חינוך אנשים צעירים או יצירה רוחנית או המצאה של מכשירים. האמנים, טוען סוקרטס, "יולדים" יצירות והמחנכים "יולדים" נפש יפה בחניכיהם.

אבל בכך לא מסתכמת פעולת העידון של סוקרטס: פעולת ההולדה עצמה אינה רק אינסטינקט, או רצון אגואיסטי שמישהו יטפל בך בזקנה וכיו"ב, אלא היא מבטאת תשוקה לנצחיות (תשוקה לחיות לנצח באמצעות צאצאיך וצאצאי צאצאיך)! הארוס מבטא את תשוקת האלמוות, כך שפתוחה הדרך לפני סוקרטס לומר שתשוקת האלמוות כשהיא לעצמה יכולה להתנתק מהארוס הגשמי.

היריב הרציני ביותר של סוקרטס ב"המשתה" הוא מחבר הקומדיות אריסטופנס. אבל לאו דווקא בתוכן נאומו היפיפה על כך שהאהבה היא חיפוש אחר "החצי השני" (בגלל שבני האדם נולדו כפולים במקורם, בצמדים של זכר-נקבה, נקבה-נקבה וזכר-זכר, צמדים שהאלים חצו לשניים – ולכן: סטרייטים, הומואים ולסביות).

לטעמי, המחאה הגדולה של אריסטופנס – כפי שיצר אותה כאן אפלטון בגאוניותו – היא מתקפת השיהוקים שפוקדת אותו וגורמת לו לוותר על תורו לנאום ולחכות להיפסקם (את נאומו המוזכר הוא נושא רק אחרי שהשהיהוקים הללו פסקו ו"דילגו" על תורו).

זהו הנאום הגדול של אריסטופנס – השיהוק! אנחנו גוף קודם כל, אומר אריסטופנס, הגוף המביך לעתים כמו בשעת שיהוק, הגוף שפולט קולות מוזרים וחסרי פשר ותכלית במקום נאום מלא דברי חוכמה – וכל נאומי העידון והאידאליזציה של ארוס שאתם נואמים לכם הם מסך ערפל סביב העובדה שארוס הוא עונג גופני בראש ובראשונה.